קיים שוני מהותי בין נשמת האדם לנפש בעלי חיים. בעל החיים הוא חומר בלבד, ואף אותו חלק רוחני שבו - ה"נפש החיה" המחיה את גופו - חוזר לעפר עם מות הגוף.

לא כן נשמת האדם. הנשמה היא רוחנית, מקורה בעולמות העליונים, והיא פרי נפיחתו של אלוקים מפנימיותו, וכפי שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז').

כישות רוחנית לא חל עליה חוק הטבע של התבלות החומר, ומאחר שאינה שייכת לעולם החומר שבו שולט חוק המוות, היא מכונה "נשמת חיים".

מאחר שמהותו של האדם היא נשמתו ולא גופו, והנשמה, כאמור, היא מציאות שאינה מתה, ביכולתה לרדת שוב לעולם בגוף חדש. גוף שהקב"ה יוצר עבורה, בדיוק כפי שיצר לה גוף בפעם הראשונה שהורידה לעולם.

הנשמה נצחית היא, בת אלמוות. לכאורה, אין הגוף אלא פונדק ארעי של הנשמה, כלי עזר להשגת השלמות. אולם לאמיתו של דבר, השותפות שבין הנשמה לגוף אינה עניין ארעי בלבד, שהרי סופה של הנשמה לחזור לגוף בתחיית המתים, ודווקא בכך מתבטאת השלמות האחרונה.

לפעמים חוזרת הנשמה אל גוף גשמי לפני תחיית המתים, לא כדי להגיע לשלמות האחרונה, אלא כדי להשלים תפקידים מסויימים בעולם הזה. יחד עם זאת לפי הזוהר הקדוש, נשמות רבות חוזרות לאחר הפטירה ומתגלגלות בגוף אחר, כדי לתקן מה שקלקלו בגלגול הראשון. נשמה אחת יכולה לעבור כמה גלגולים, ולעתים לא כל הנשמה כולה מתגלגלת. פעמים רק "ניצוץ" ממנה מתגלגל בגוף אחר, זהו הניצוץ שטרם תוקן.

השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש לנשמה! הנשמה חפצה מאוד לסיים את תפקידה בעולם ולזכות ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא. אולם אם היא לא תיקנה את כל הטעון תיקון, עליה לשוב לעולם הזה בגלגול. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה ובגוף זה עליה לתקן את החטאים שלא תוקנו בגלגול הקודם.

מקרים ומאורעות רבים המתרחשים בגלגול הנוכחי, הם תוצאה של הגלגול הקודם, ואינם תלויים כלל במעשיו של האדם בגלגול הנוכחי. לכן ייתכן שאפילו אדם שהוא צדיק גמור, יסבול צער וייסורים כדי לתקן פגמים שלהתנהגותו בגלגול הקודם.

עניין זה הוא פתח להבנת הצדק שמאחורי ההתרחשויות. דברים שלפעמים נראים תמוהים וחסרי היגיון, הם חשבון הצדק והמשפט של אדון כל העולמות!

למרות הסבל הנגרם לאדם, הרי שתכלית המאורעות היא "קבלת ההטבה", והיא הטוב המוחלט בעבורו. הגלגול הנוסף מאפשר לאדם לתקן את נשמתו ואת דרגתו הרוחנית לקראת העולם האמיתי, לקראת הטרקלין!

בעולם הזה מקובל שעובר עבירה נענש, ומטרות הענישה הן שתים: האחת - לשלם לעבריין כגמולו, והשניה - להרתיע אחרים.

לעונשי שמים יש מטרה נוספת, מלבד המטרות המקובלות בעולם. עונשי שמים מתקנים את הפגם שנוצר בנשמה על ידי החטא, כך שהעונש שהקב"ה מעניש בו את האדם אינו נקם כלל. החטא פגע בחוטא, הוריד אותו מדרגתו הרוחנית, והעונש מתקן זאת. מסיבה זו אין לתמוה על כך שעונשי שמים אינם ניתנים בשווה לכל החוטאים. ההשגחה העליונה גוזרת שפלוני ישלם עבור חטאיו בעולם הזה, ואילו אחר יקבל את עונשו בעולם הבא. יש הפורע את חובותיו בגופו, ויש הלוקה בממונו. הקב"ה הוא היודע שתיקונו של האחד יצליח בדרך זו, ואילו תיקונו של רעהו בדרך שונה.

חשוב להפנים: לייסורים יש תכלית בפני עצמם. לעתים תכליתם היא העמדת האדם בניסיון. ניסיון שירומם אותו בסופו של דבר. ואכן, אנשים שעברו ייסורים ונותרו באמונתם, יכולים להעיד שהרגישו קירבה רבה אל בורא העולם. הייסורים חיזקו בליבם את ההכרה שהעולם הזה הוא ארעי ובר חלוף, והעיקר בו אינו צבירת נכסים חומריים, אלא דבקות בה'.

בקבלה מבואר שבנפש הראשונה שנפח אלוקים באדם הראשון נכללו שורשי כל הנשמות. כאשר חטא, נחרבו הנפשות. כדי לתקן את החורבן שנעשה על ידי הנפש הראשונה, חילק אותה הקדוש ברוך הוא לחלקים רבים מאוד, והם נפשות כל צאצאיו. האנשים שחיו בדורות הראשונים קיבלו נשמות גבוהות ונשגבות מאוד. ימי חייהם היו ארוכים בהתאם לתיקונם הגדול והחלקים המתוקנים חזרו אל מקורם, לצרור החיים, כדי לקבל את שכרם המושלם.