הקדמה

סיפור עם אמריקאי מתאר את חלומו של אחד המתיישבים הראשונים ואת מאבקיו למען הגשמת החלום:

לפני שנים רבות, כאשר מסילות הברזל טרם חצו את היבשת האמריקאית, החליט אחד המתיישבים לצאת למבצע נועז במיוחד: לחצות את היבשת מחוף לחוף. להגיע לחופו של האוקיינוס השקט!

לנוכח העובדה שהמשמעות של 'מסע מחוף אל חוף' באמריקה אינה הליכה מחוף הים התיכון עד לחוף הכנרת, כמו בארץ... עברה על הרפתקן נועז זה תקופה קשה ומסוכנת מאד. הוא התגבר על קשיים ללא ספור: דהר על סוסו בערבה האין סופית, העפיל לרכסי הרים, צלח נהרות, נלחם בחיות טרף והתחמק משבטי האינדיאנים שניסו ללכוד את הפולש הזר שחדר לתחומם. לאחר מאמצים ממושכים, שכילו את כל כוחותיו, הוא הגשים את חלומו. הוא טבל את רגליו במי האוקיינוס!

הסיפור מסתיים בתיאור אדם זה הניצב בסוף דרכו, ושואל את עצמו, ספק באכזבה ספק בתהייה: "ומה עכשיו?"

סיפור עממי זה מכיל נקודות חשיבה רבות המאפיינות את נפש האדם ואת דרך חייו. אחד מלקחי הסיפור הוא שמטרות חיינו הן בעלות ערך ובעלות כוח משיכה, רק כל עוד לא הגשמנו אותן, לאחר מכן, כאשר רגלינו כבר ניצבות על שפת הים, הן מאבדות את הברק שלהן ולעתים גם את משמעותן. ומכאן לנמשל:

כל אדם מגיע לנקודות תצפית שמהן הוא משקיף על חייו שחלפו ולא ישובו. הוא עבר מסלול ארוך, לעתים גם קשה. נאבק בקשיים, צלח משברים, אגר נכסים ועתה?... באחת התחנות על חייו הוא מעמיק לחשוב: מה עשיתי עד כה? האם המסלול היה נכון? היכן האושר?

באותה שעה מתגמדות מוסכמות החברה ומשתנה זווית הראייה. האושר, שלוות הנפש, תחושת השלימות – אותן מטרות שאליהן האדם חותר תמיד – נראות רחוקות מאד...

במאמרים הבאים ניתן לקרוא את הגיגיו של אדם הניצב על שפת האוקיינוס ומחליט: העולם לא הסתיים! החיים ממשיכים!

להלן מופעים שלושה מאמרים המאירים זוויות ראיה שונות של אותה סוגיה עמוקה מיני-עמוק ששמה: אדם, כל מאמר ניצב בפני עצמו וניתן לקרוא אותו לבדו. יחד עם זאת כל המאמרים מצטרפים לאחר קריאתם לתמונה כוללת.

האוצר הנעלם

רוח בין ערביים קלילה עילעלה את צמרות עצי הברוש חמורי-הסבר ושיוותה להם גיחוך של מבוגר שנתפס במשובה ילדותית. השמש שנטתה לערוב, שלחה צבעי כתום עזים אל צמרות עצי האקליפטוס עטורי הענפים, שגם הם היו נעים אנה ואנה, למשבי רוח הקיץ הבאה מן הים. להקת ציפורי דרור התעופפו סביבם בציוצים קולניים, תרות אחרי ענף מכובד שישמש יציע לשנת לילה ציפורית, נטולת דאגות אנושיות.

למטה, על מחצלת שהיתה פרוסה ברישול על האדמה, ישבה קבוצת "ציפורי דרור אנושיות" שנאלצה לחזור אל ה"כלוב"... מנסים היו נואשות ליצור לעצמם "פטה-מורגנה" של חופש... היתה זו קבוצת תרמילאים בדימוס. רובם ככולם שהו תקופה ממושכת במזרח. כל אחד מסיבתו שלו נאלץ לחזור אל זרם החיים השוטף, העצבני והמייגע של היום יום. המעבר החד והקיצוני מחיי תרמילאי, מלאי הרפתקאות וחיפוש אל חיי שיגרה אפורים וחסרי תוכן, היה חד מדי עבורם, והם מצאו את עצמם מצטרפים לסדנת תמיכה שתאפשר להם לשוב ולהשתלב מחדש בחיי היום יום, אם כי בקצב איטי, בהתאם ליכולות הספיגה של תרמילאי ותיק שיצא לגימלאות...

הם היו ישובים בגורן עגולה מסביב לנרגילה ענקית שהיתה עוברת מיד ליד, מעלה סילונות עשן ריחני. היתה זו פגישת הכרות ראשונה. כל אחד הציג את עצמו בתורו וסיפר בקצרה על מסעו האישי ועל הסיבות שהביאו אותו אל הסדנה.

משסיימו את סבב ההכרות הראשוני, השתרר שקט מביך. יוסי, מנחה הסדנה, לא מיהר להפר אותו. הוא בחן כל אחד במבטים מדודים ואיטיים. מאפשר לשקט שמסביב להשפיע על הדינמיקה הקבוצתית שביקש ליצור. גם הציפורים הרבות שבצמרות העצים סיימו את שירת בין הערביים ותרמו לדממה הקבוצתית. היום פינה את מקומו ללילה שפרש את כנפיו בכל פינה אפשרית בביטחון עצמי של יודע דבר. מישהו הדליק כמה נרות חלב ריחניים, שספק מאירים ספק מדגישים עוד יותר את החשכה שהשתלטה סביב...

קולו של יוסי קטע את הדממה באחת. הוא החל מדבר בטון נמוך ושלוו, כאילו סח לעצמו: "אושר – זוהי מילת המפתח, זוהי ההגדרה המדוייקת לצורך האנושי העמוק ביותר. הפסיכולוגיה המערבית כולה תרמה את מיטב כוחותיה כדי להכיר את הצורך העמוק ביותר בנפש האדם, את המניע החזק ביותר הטמון בשורש האישיות האנושית.

שלושה פסיכולוגים גדולים חיו ופעלו בווינה. שלושתם היו יהודים ושלושתם חיפשו את המניע והשורש בנפש האדם.

פרויד – היה זה שחשף בנפש האדם את הצורך בתענוג פיזי. הוא ראה ביצר המין את הצורך העמוק ביותר בנפש. לדעתו, כאן טמונים מקור ההגדרה והפיתרון לרוב הבעיות השכיחות בנפש האדם.

אדלר – תלמידו הגדול והיחיד של פרויד-לא קיבל את ההבחנה הפרוידיאנית. הוא מצא את האדם כיצור חברתי, ולכן, לדעתו, הצורך העמוק ביותר הקיים במעמקי הנפש האנושית הוא המעמד החברתי. כאן הוא מקורן של כל הפעולות האנושיות וכל בעיות הנפש המתפתחות מהן.

ויקטור פרנקל – גם הוא חניך האסכולה הפרוידיאנית - נאלץ לשנות את דעתו על מבנה נפש האדם. המורה השני של פרנקל לא היה פסיכולוג והשיעורים לא התקיימו בווינה. שמו של המורה הוא אדולף היטלר... ובית הספר היה מערכת של מחנות הכפייה הידועים לשמצה - אושוויץ ודאכאו. שם בתנאים תת-אנושיים, מול השפלות, רעב ועינויי זוועה, כאשר אנשים הפכו בזה אחר זה למוזלמנים – גוויות מהלכות על שניים- למד פרנקל שיעור נוסף על מרכזי הכוח בנפש האדם. יכולת ההישרדות האנושית, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית, לא היתה תלויה בגוף בריא וחזק, בכמות החברים או ב"קשרים הנכונים". וכך כותב מבוגר מבוגרי מחנות ההשמדה: "בעלי הסיכויים הגדולים ביותר לשרוד, היו אלה שנשאו פניהם לעתיד – למשימה, לאדם המצפה להם, למשמעות שעתידה להתמלא למענם… והמסר – כביכול, הצוואה שלהם – היא שההישרדות תלויה ב"לשם מה"...

מכאן יצאה לדרך הבנה מעמיקה בנבכי נפש האדם. היא טוענת: "האדם מחפש משמעות". המנוע הפנימי העמוק והחזק ביותר בנפש הוא הצורך למשמעות ולפשר החיים. כל הפעולות האנושיות האחרות הן הדחקה של הרצון הפנימי למשמעות! כל עוד לא ימצא האדם את פשר החיים, לא יוכל להרפא רפואה של ממש או למנוע מחלה של ממש, והשאיפה האנושית אל האושר תאחר להתגשם, על אף תנאי החיים הנוחים שזכתה להם האנושות.

"זמן רב מדי אנו חולמים חלום, אשר אך עתה אנו מקיצים ממנו – כותב פרנקל ב"זעקה הלא נשמעת למשמעות". החלום, אשר אין לנו אלא לשפר את מצבם הכלכלי-חברתי של הבריות, והכל יבוא על מקומו בשלום. האנשים יהיו מאושרים".

"והנה, ברגע ששוכך המאבק להישרדות, צפה ועולה השאלה – הישרדות לשם מה? אנשים במספר גדל והולך יש להם בימינו אמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה!!!"

יוסי נשם נשימה ארוכה, מודד במבטים ארוכים את חברי הקבוצה. הלילה היה חסר ירח, רק הנרות הבודדים הבליחו. צרצר חסר נימוסים ניצל את השקט הרגעי ופתח במונולוג משלו. יוסי לא המתין לסיום הנאום הצרצרי, כיחכח מעט בגרונו והמשיך:

שלושה עוורים נכנסו לגן חיות. הם קיבלו אישור מיוחד להיכנס אל המכלאה של הפיל ולמשש אותו בידיהם, וכך, להיוודע באופן בלתי אמצעי לייחודיותו של בעל חיים זה. כשיצאו נשאלו על ידי המבקרים האחרים - מהו לדעתם פיל ? הראשון ענה בביטחון עצמי רב כי לדעתו, פיל הוא צינור בקוטר של חמישה צול. השני טען בעקשנות כי פיל הוא עמוד בטון יצוק, ואילו השלישי קבע בטון שאין אחריו עוררין כי פיל הוא חוט רפוי קצר ועבה...

יוסי חייך חיוך רחב ואמר: ואף אחד מהם לא טעה. האחד מישש את החדק, השני את הרגל והשלישי מישש ברצינות רבה רק את הזנב... לפיל יש גם חדק, גם רגל, וגם זנב... כל אחד מישש חלק אחד, התפעל מאוד ממה שמצא, והגיע להגדרה סופית שהיתה נכונה, אולם חלקית.

פרויד, אדלר ופרנקל יצרו את האנלוגיה של שלושה עוורים שנכנסו לגן החיות... אכן באדם טמונים שלושה צרכים בסיסיים. השאיפה אל העונג, שמקורה בגוף עצמו. השאיפה לכוח ולמעמד חברתי, שמקורה בלב וברגשות, והשאיפה למשמעות שמקורה בשכל ובמחשבות.

אלפי שנים לפני שנוצרה הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, הניחה היהדות את האצבע על שלושה מוקדים בנפש האנושית. הם נקראים בשפתה של היהדות: "מל"ך" - מוח, לב, כבד."

המוח הוא מקומה של הנשמה, משם נובע הצורך במשמעות. הלב מקומה של הנפש, מרכז הרצונות, משם נובע הצורך במעמד חברתי. הכבד – מרכז התאוות – מקומו של הדם, החיים הפיזיים והחומריים. מכאן נובעת השאיפה לעונג.

בשפה פנימית יותר הם נקראים: גוף, נפש, רוח, או אם תרצו פיזי, אמוציונלי ורציונאלי.

האידיאל האנושי הוא לבנות מערכת יציבה וחכמה שתדע לשלב בין שלושתם, למרות היותם שונים ומנוגדים. אדם בריא, הוא אדם היודע לשלב את שלושת הגורמים הללו בנפשו, מתוך שליטה נכונה על מהלך העניינים. זוהי לא יצירת פזל, אלא קואורדינציה של ממש!

כדי להגיע לקואורדינציה בלתי אפשרית זו, נאלץ לברר האם ניתן להצביע על צורך אנושי אחד שהוא עמוק יותר וראשוני יותר משלושת הכוחות הללו גם יחד. צורך שישמש נקודת מוצא של המאוויים האנושיים כולם, גורם שיקפל בתוכו גם את שלושת הכוחות הללו עצמם...

יוסי חידד את השאלה והפנה אותה אל הקבוצה: נניח שאנו עוסקים כאן באופן עצמאי בחקר נפש האדם. במסגרת המחקר שלנו אנחנו מחפשים כרגע צורך אנושי בסיסי שיהווה מכנה משותף לשלושה בני אדם שונים לחלוטין: האחד הוא נשיא ארה"ב, השני הוא איכר פשוט במערב הודו המתפרנס למחייתו משדה אורז, והשלישי הוא סטודנט לרפואה שנה שלישית באוניברסיטת וירגי'ניה.

האם ניתן ליצור מכנה משותף בין שלושתם? האם ניתן להצביע על צורך אנושי מאחד, שכאשר נחשוף אותו, נגלה כי רב הוא הדומה על השונה ביניהם?

התשובות הראשונות היו שלילה מוחלטת. היו כאלו שרצו לאחד את כולם בדרכים שהן גם בהמיות, כמו רצון ההישרדות וקיום החיים, אך דרכים אלו נפסלו על אתר בשל אי היותם מאפיינים אנושיים.

אך אז ביקשה רונית, ישראלית ממושקפת שעשתה כחמש שנים באזורי הגבול שבין נפאל לטיבט, את רשות הדיבור ואמרה: הן אתה יוסי במו פיך היטבת להגדיר את התשובה במשפט שבו פתחת את דבריך. היא השתתקה לרגע, מוודאת שרשות הדיבור עדיין בפיה, ואז הוסיפה: הרצון האנושי העמוק והראשוני ביותר הוא השאיפה לאושר. כל אדם בעולם מציב לעצמו אתגרים ותכניות מתוך תחושה, שכאשר הללו יושגו ויתממשו, הוא אכן יגיע אל האושר שאליו הוא נכסף.

נשיא ארה"ב מציב לעצמו אתגרים, וכאשר אינו עומד בהם הוא עצוב ומדוכא. כאשר הוא מצליח הרי הוא מאושר לפחות לתקופת מה. כך גם האיכר הפשוט, וכך גם הסטודנט. המניע הראשוני של נפש האדם היא השאיפה אל האושר!!! – כל אדם מחפש את האושר הנכסף בהתאם למקום שבו הוא נמצא. האנושות כולה נמצאת בתנועה בלתי פוסקת, כאשר הן המטרה הסופית והן הגורם הראשוני המניע את גלגלי העשיה הזו היא השאיפה אל האושר.

לפתע הוסיף מישהו בחצי פה: כמה חבל שהאנושות כה מתאמצת להגיע אל האושר, אך ככל שגדלים המאמצים, כן גדל המרחק בין האדם לבין האושר הנכסף.

כל העיניים הופנו אל יוסי. הוא הנהן בראשו במרץ ואמר: בלשון הקודש קיים קשר עמוק בין מילים בנות אותו שורש. למלה אושר ולמלה אישור יש אותו שורש – א,ש,ר,. וזאת מפני שהשאיפה אל האושר היא הצורך באישור!!!

אישור משמעותו תחושת ערך – "אני שווה". אחת הנקודות העמוקות ביותר בנפש היא הצורך בתחושת ערך. האדם מוכן ומעוניין לבצע כמעט כל דבר במטרה לשוות לעצמו משקל וערך.

אכן, ממעמקי הצורך השורשי לתחושת "אני שווה" יוצאות שלוש דרכים, אליהן התייחסו שלושת הפסיכולוגים מוינה. הן שונות לחלוטין זו מזו, אולם כולן נעות סביב הצורך הבסיסי להגיע לתחושת ערך. השאיפה לעונג – גם הנאות ברמה נמוכה, יש בהן כדי להעניק לאדם תחושת ערך. השאיפה החברתית - בחברה אצור כוח עצום. רוב בני האדם מחפשים את תחושת הערך אצל הזולת!!! אנשים מוצאים את האישור שהם חשובים או שווים בחברה שסביבם. מסיבה זו הם גם הופכים להיות תלויים לחלוטין ביחסה של החברה כלפיהם.

הדרך השלישית היא השאיפה למשמעות. מציאת פשר וסיבה לחידת החיים מעניקה לחיים משמעות פנימית, והיא גם מאפשרת לאדם לחיות לאור משמעות זו. החיים לאור משמעות החיים פותחים בפני האדם עולם פנימי בלתי תלותי, שם הוא לומד למצוא אישור בתוככי עצמו על עצמו. הוא לומד להכיר את עצמו דרך משמעות חייו...

למעשה, מבין שלוש הדרכים, הצורך במשמעות הוא הקרוב ביותר אל הצורך האנושי המקורי – "להיות מאושר". לכן הוא גם היחיד המסוגל לתת תשובה אמיתית ומושלמת לשאלת האושר האנושית.

בני האדם נעים כל חייהם סביב ציר האושר, אך בו עצמו הם כמעט אינם נוגעים – הם מחפשים אותו בהנאה רגעית או במעמד חברתי תואם. כל אלו הן סובלימציות של הדבר עצמו...

יוסי שתק שתיקה ארוכה, נועץ זוג עיניים חולמניות ברקיע השחור שהיה זרוע באלפי כוכבים נוצצים, שקט מבורך שלט בכל. – מה שאפשר ליושבים סביבו להפנים את הדברים ששמעו ולהכין את מערכות העיכול של המחשבה אל ההמשך. לאחר מכן המשיך בקול שקט: " עסקתם עד לא מכבר בחיפוש. כל אחד והמסע האישי שלו. כל אחד והחיפוש שנבע מהמקום שלו. גם חיפוש המשמעות הוא סוג של משמעות, אולם עדיין אין הוא משמעות קבועה שיש בה כדי להעניק ביטחון ויציבות.

החיפוש האינטנסיבי שבו אייתם שרויים, חשף אתכם אל הציר המרכזי של שאלת האושר האנושי – אל משמעות החיים. כאשר חזרתם ארצה אל השגרה, נגדע מסע החיפוש. גם המשמעות הרגעית שבעצם החיפוש תמה. התיסכול הוא נורא! זהו תיסכול של מי שטעם פעם אחת את טעם האושר שבמשמעות. תיסכול של מי שהצליח לינוק את לשד החיים – וכל זה נלקח ממנו באחת.

אין לנו ברירה – אי אפשר לוותר יותר על הטעם הזה. חייבים לשנס מותניים ולחפש ברצינות את האמת עצמה, לחפש את הקבוע ואת היציב, לחיות את השיגרה עצמה לאורה של תכלית ושל משמעות פנימית.

היה זה רונן שקטע את הדממה שנוצרה: רעיון יפה! איפה לדעתך מחפשים משמעות כזאת? יש מקום שאתה יכול לשים עליו את האצבע?

כן ענה יוסי בביטחון, חפש את משמעות חייך מתחת לתנור אצלך במטבח...

אף אחד לא הצליח להסתיר את חיוכו, גם יוסי חייך וסיפר:

לפני שנים חי באירופה יהודי עני ואביון בשם אייזיק. לילה אחד הוא חלם כי הנה מגיעים אליו שני מלאכים מגובהי מרומים ולוחשים באוזנו סוד כמוס: עליו לנסוע לפראג הבירה, שם ימצא מתחת לגשר אוצר שיהפוך אותו לעשיר גדול. מתחילה חשב אייזיק כי חלומות שווא ידברו... אך בהשנות החלום פעמיים ושלוש, הוא נמלך בדעתו, צרר את צרורו, בירך לשלום את בני ביתו ועשה את דרכו אל פראג הבירה. בהגיעו לשם לא השתהה, אלא ניגש מיד והחל חופר מתחת לגשר במרץ רב. חייל שהופקד על שמירת הגשר, ניגש אל החופר המוזר, ובצעקות רמות ציווה עליו להסתלק מהמקום. אייזיק לא עזב. במקום זאת החל להסביר לחייל בתחנונים על החלום המופלא ועד כמה האוצר האמור להמצא מתחת לגשר, נחוץ לו.

לשמע סיפור החלום צחק החייל בקול גדול ואמר: כן יהודי, גם אני חלמתי בלילה שיש יהודי שקוראים לו אייזיק, והא גר בעיירה נידחת הרחק מפראג, ושם במטבח ביתו, מתחת לתנור, מסתתר אוצר גדול... האם לדעתך בגלל חלום לילה ארוץ לעיירה רחוקה לחפש שם איזה אייזיק?!

החייל רצה להמשיך וללהג, אלא שכבר לא היה לו אל מי. בן שיחו כבר היה רחוק מאד מהגשר, הוא היה נתון בריצה מהירה בדרך לעיירה רחוקה שבה גר אייזיק היהודי. אותו הוא הרי מכיר היכרות אישית... בתום כמה ימי מסע נכנס אייזיק אל ביתו, נטל גרזן גדול ובאבחת גרזן אחת שבר את תנור הבישול שבמטבח. אחרי חפירה מאומצת מצא אייזיק ארגז גדול עמוס יהלומים וזהב...

רונן היה נראה מרוצה ומופתע מהתשובה ומהסיפור שבא בעקבותיה. הוא ביקש את רשות הדיבור והוסיף: אתם יודעים? ברפואה הסינית ישנו יסוד עקרוני בנוגע לריפוי באמצעות צמחי מרפא. כל אדם אמור למצוא את צמחי המרפא שלו באזור המגורים הגיאוגרפי שבו הוא חי. צמחי מרפא שלא גדלו באזור המגורים שלך, לא זו בלבד שאינם מועילים באמת, הם גם עשויים להזיק! אולי לכך מתכוון יוסי שיש לחפש את האוצר מתחת לתנור במטבח שלנו. במילים אחרות, לקטוף את צמחי המרפא בגינת הצמחים הרוחנית הכי קרובה אלינו – ביהדות... אולי לפני שרצים לחפש מתחת לגשר בטיבט, כדאי להציץ מה מסתתר מתחת לגשר בירושלים...

הנרות הריחניים שהוצבו בתחילת המפגש, החלו לדעוך. הכוכבים במרום המשיכו לרצד, מלווים באורם הרך קבוצת נוודים המחפשת אי של יציבות באוקיאנוס הגועש, אי של אושר בים החיים הגדול...

אתונה וירושלים

ברחובות אתונה טייל אדם. עצר כל אזרח שפגש ושאלו – כל אחד את אותה שאלה: כיצד לחיות?

שאלה זו הוא המשיך לשאול כל ימי חייו את כל מי שבא עמו במגע. שואל זה היה סוקרטס, מגדולי הפילוסופים של העת העתיקה.

אדם אחר, בתקופה אחרת, הלך בעוד היום גדול ואבוקה בידו. כאשר שאלוהו מדוע הוא מחזיק אבוקה בצהרים, השיב: בן אדם אני מחפש! – גם מאורע זה אירע באתונה, והמחפש היה אחד מגדולי הוגיה.

זה היה באתונה. שם שאלו כיצד לחיות, שם חיפשו בנרות "בן-אדם". בירושלים לא הוצרכו לשאול, שם ידעו כיצד לחיות. שם חיו בכל התקופות "בני-אדם" (מתוך מבוא לספר עלי שור חלק א')

שאלה זו, שטרדה את מנוחתם של חכמי יוון העתיקה והוגיעה את מיטב המוחות האנושיים בכל התקופות, היתה ועודנה השאלה המשמעותית והגורלית ביותר בתולדות האנושות. קשורות אליה שאלות הרות גורל נוספות אודות משמעות העולם, משמעות החיים ומשמעות הסבל. היא מחייבת תשובה שתהיה הרבה יותר מהגדרה פילוסופית קולעת...

האדם מכונה "עולם קטן", ביחס אל העולם עצמו הנקרא "עולם גדול". אין אלו בטויי לשון ציוריים או סיסמאות חסרות כיסוי. אלו הן הגדרות מדוייקות שיש בהן כדי לפרוש בפנינו את המעמקים והסודות של אדם ועולם.

הקוסמוס כולו על מרחביו המרתקים, והמיקרו-קוסמוס האדם, דומים זה לזה להפליא. העולם הגדול - הקוסמוס, והעולם הקטן – המיקרו קוסמוס מהווים שלמות מופלאה העולה מבין הניגודים ומתוך דו-קיום מוחלט. מבין שני הפכים מוחלטים צפה ועולה השלמות האידיאלית – אדם ועולם.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'). השמים והארץ מייצגים את הדואליות שביקום. השמים הם הביטוי של כלל המציאות הרוחנית, המטפיזית שביקום. הארץ היא הביטוי של כלל המציאות החומרית, הפיזית שביקום.

מציאות פיזית ומציאות מטפיזית הינם הפכים לכל ענין ודבר. אולם התהוות היקום השלם כרוכה בחיבור הבלתי אפשרי של חומר ורוח – בין שמים וארץ.

גם האדם, "העולם הקטן", הוא תוצר של ניגודים, כפי שמובא בחומש בראשית: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". "עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז) הוא השורש של הצד הפיזי הגלוי שבגוף האדם. "נשמת חיים" היא הביטוי של הפנימי והנסתר שבאדם – הנשמה. גם כאן מדובר בדואליות. השלמות היא החיבור המופלא העולה מתוך הניגודים.

מטרת היסוד של היקום כולו בכלל ושל האדם בפרט – להגיע אל השלם ואל הדואליות. להביא את "העולם הקטן" ואת "העולם הגדול" לאיזון מוחלט – לסגור את הקצוות.

המציאות כולה בנויה מניגודים. היממה מורכבת מיום ולילה. השנה - מחורף וקיץ, קור וחם, עולם החי והצומח, זכר ונקבה. הרפואה הסינית מצביעה על היין והיאנג כמערכת של ניגודים המרכיבה כל שלם. גם בתוככי הגוף עצמו קיימים קווי אנרגיה מרכזיים שהם עצמם מהווים מציאות שלמה העולה מתוך הניגודים. תחילתה של כל מחלה במערכת הביולוגית היא תוצר של חוסר איזון בין היין והיאנג. תהליך הריפוי, גם ברפואה הטיפולית וגם ברפואה המונעת, הוא נסיון להשיב למערכת את האיזון המבוקש או לשמור עליו.

בשונה מהמחשבה המקובלת, היהדות שוללת לחלוטין את ההליכה אל הקצוות. היא מעודדת את האיזון הנכון ומכוונת אליו. היא רואה את ייעוד האדם ותכליתו בשילוב מקסימלי בין הגוף לנשמה.

היהדות, בשונה מדתות אחרות, אינה מגנה את הגוף ואינה מדריכה להזניח אותו. המטרה היא להביא את הרוח ואת הגוף לשלמות מקסימלית. לכן, ההליכה לכיוון הרוח על חשבון הגוף היא החטאת המטרה, והיא גם נקראת חטא.

היהדות, בשונה מהנצרות והאיסלאם, אינה מעודדת את ההתנזרות. היא גם לא בזה ליצר האנושי. היהודי האידיאלי הוא דווקא הנשוי ולא הפרוש, זה המעורה בחברה האנושית, ולא זה ה"משורר בין ההרים"...

התורה מאפשרת נזירות, אך אין זו נזירות קבועה אלא רק לשלושים יום. מלבד זאת, אין זו נזירות מוחלטת, אלא רק משתיית יין, מתספורת ומטומאת מת, ולמרות זאת, גם נזירות זו נחשבת לחטא. זוהי החטאה של מטרת האיזון. הליכה אל הקצוות...

וכך ביאר הרמב"ם, המורה הגדול, בספרו "שמונה פרקים" את הקו המבוקש: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו. כמו שהעיד עליה יודעה: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי' (תהילים ט', ח' ), לא זכרה דבר מזה. ואמנם, הכוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצע, יאכל מה שיש לו לאכול בשיווי (באיזון) וישתה מה שיש לו לשתות בשיווי, ויבעל מה שמותר לו בשיווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במדבריות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשיער, ולא שיענה גופו. ונאמר בנזיר: /וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש' (במדבר ו', י"א). ואמרו רבותינו ז"ל: 'וכי על איזה נפש חטא זה? – אלא על שציער עצמו מן היין', והלא דברים קל וחומר, מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה... ובדברי נביאנו וחכמי תורתנו ראינו שהיו מכוונים על השיווי ושמירת נפשם וגופם...."

הרמב"ם מצביע בספרו "שמונה פרקים" על עיקרון "שביל הזהב", מסלול המייצג הרבה יותר מגישה פסיכולוגית והבנה כללית בנפש האדם. בעיקרון "שביל הזהב" גנוזות התכלית והשלמות היעודית של כל בני אנוש!

מן הראוי להדגיש: גם ההשקעה בגוף על חשבון הנשמה הינה אובדן האיזון הנכון. גם היא נחשבת להחטאת המטרה. אולם כאן מתעוררת בעיה של ממש. החיים במסגרת עולם החומר חושפים את האדם לחוויות רבות מאד בממד של הגוף, הרבה יותר מהחשיפה אל החוויות בממד הנשמה. רוב העשיה האנושית בחיי היום יום השיגרתיים באה לידי ביטוי דרך המישור הגופני, הפיזי והחומרי. אדם אוכל, שותה, ישן, מתרחץ ועוד ועוד, יש כאן רצף של חוויות ועשיות של הגוף. אם כן, כיצד ניתן לצפות לאיזון?

גם כאן מציגה התורה את גישת האיזון האופטימלית, וכך היא אומרת: היחס שבין הנשמה לגוף דומה מאד ליחס שבין הרוכב לסוסו. תפקידו של הרוכב הוא לדעת להתמזג עם תנועות הסוס, אך עם זאת לשלוט בו שלטון מוחלט. במושגים של גוף ונשמה, מדובר בהחלטה של הסוס והרוכב שלא לנוע האחד ללא זולתו. לכל מקום שהולך הסוס ירכב עליו הרוכב. ולכל מקום שילך הרוכב, יעשה זאת יחד עם הסוס...

לדוגמא, האדם צמא וזקוק לכוס מים קרים. ההנאה הפיזית מכוס המים היא הנאה "סוסית". יתכן, ששתיית הכוס תהיה חוויה של ה"סוס" בלבד. כאן ניתנת הזדמנות לרוכב להתערב ולבקש חוויה משלו. הוא נוטל לרגע את כוס המים מהסוס ומשתמש בה כדי לתקשר דרכה עם הייצרן שלה...תחילה הוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". מתרחש כאן תהליך של טרנספורמציה. לקחת חוויה של גוף, ולאזן אותה לחוויה של נשמה.

בנקודה זו באה היהדות ומנסה לאזן כל חוויה "סוסית" לחוויה של רוכב. כמעט בכל הזדמנות כשהרוכב מצטרף לחוויה ה"סוסית", הוא יכול לתרגם חוויה זו ולהעניק לה ממד רוחני עמוק באמצעות התבוננות ואמונה.

ניטול לדוגמא את ברכת "אשר יצר". זוהי הזדמנות להתפעל מהתפקוד המדהים של גוף האדם ומערכת העיכול. אם האדם היה יודע באופן מפורט מה עובר על האוכל מהרגע שבו הוא מוכנס בשלווה אל הפה ועד שהוא פורש, הוא היה מתקשר לכל הקרובים והידידים שלו כדי להודיע שהכל עבר בשלום... גוף האדם הוא מכונה שלא תאמן...

האם אין זו הזדמנות להרים עיניים ולהתפעל מהייצרן של המכונה המופלאה הזו? "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות".

לכל תהליך גופני יש קשר לתהליך נשמתי, וגם להפך, לכל תהליך נשמתי יש קשר לתהליך גופני.

אידיאל זה של החיבור המושלם בין גוף לנשמה אינו מהווה רק את תכלית וייעוד החיים, הוא בעצם שורש החיים עצמם. הוא גם סוד ה"אל-מוות" – היהדות מרבה לדבר על המוות כתהליך מצוי ולא כתהליך רצוי, כמצב זמני ולא כמצב קבוע.

המורה הגדול, הרמב"ם, חיבר חיבור קצר ותמציתי המפרט את שלוש עשרה יסודות האמונה, והוא נקרא: "שלושה עשר עיקרים להרמב"ם". העיקר הי"ג קובע: "אני מאמין באמונה שלמה, שתהיה תחית המתים, בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו". ישעיהו הנביא מתנבא על אחרית העולם ואומר: "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". (ישעיהו כה', ח')

תחיית המתים והפסקת המוות לנצח אינם נסיון מטאפורי להציג את ה"הפי אנד" של הסיפור האנושי. תחיית המתים היא הייעוד המדוייק של מערכת זו הנקראת אדם ועולם. למעשה, היא החוליה המחברת את השרשרת אל נקודת ההתחלה שלה.

כדי להבין את תחיית המתים עלינו להבין מהו מוות, וכדי להבין מהו מוות עלינו להבין מהם חיים.

החיים הם תהליך של הרכבת ניגודים, "עפר מן האדמה" בצירוף "נשמת חיים" יוצרים אדם חי.

לאור הגדרה זו, נתקדם צעד נוסף ונקבע כי המוות הוא תהליך של הפרדה. כל המורכבים חוזרים אל יסודותיהם – העפר חוזר אל מקומו והרוח שבה אל מקומה. וכך כותב שלמה המלך, החכם מכל אדם בספר קהלת: "וישב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה..." (קהלת יב', יז')

המוות לא היה כלול מלכתחילה בבריאת האדם והעולם. האדם נברא כה מוחלט וכה שלם, עד שלא היתה קיימת לגביו מציאות של הפרדה. החיבור בין החומר לרוח היה מוחלט ונצחי, אלא שאז התחולל "חטא עץ הדעת". אדם הראשון החטיא את המטרה, והאיזון הופר!

ויותר מכך, עוד לפני שחטא האדם נאמר לו במפורש: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', יז') –באותו רגע הוא הפך לבן מוות. המחלה הקשה והכואבת בעולם היא המוות, והיא תוצר של חוסר איזון. האדם, הפר את האיזון שבתוכו והשפיע בכך על המאקרו כולו – "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג', יז'). החיסרון והרע הנמצאים בעולם נובעים מחוסר האיזון שנוצר בימי בראשית, בחטא עץ הדעת.

אולם, עם זאת, העולם והאדם חייבים לחזור אל נקודת ההתחלה, אל השלמות הנצחית! תחיית המתים היא השלמות האידיאלית, שבה הנשמה והגוף שבים ומתאחדים לנצח.

לאור הגדרה זו קל להבין מהי המשמעות של אותו מאמר חז"ל המספר על עשרה אנשים שאף פעם לא מתו... הידוע והמפורסם שביניהם הוא אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה. אותם עשרה מיוחדים הצליחו במהלך חייהם להגיע לאיזון מוחלט בין גוף לנשמה, ולכן שוב הם אינם בני מוות. הם שייכים לעולם החומר ולעולם הרוח גם יחד. במערכת החיבור שהם יצרו לא קיימת אפשרות של הפרדה.

גם השכר האמיתי הניתן בעבור העמל והעבודה הנעשים בעולם הזה יבואו אל שלמותם רק בשוב הנשמה אל הגוף – בעידן תחיית המתים. וכך כותב גאון תורת הנסתר, הרמח"ל, בספרו "דרך ה'": "והנה, לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו, זמן קיבול השכר הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא".

אולם יש לדעת, שגם תחיית המתים אינה תהליך של שלמות אוטומטית בלתי מותנית. היא בהחלט מותנית בשאלה: "מה עשית במהלך חייך כדי להביא לחיבור זה?" וכך ממשיך וכותב הרמח"ל שם: "אולם יבחנו האנשים, ותתחלף מדרגתם ומעלתם, כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה. וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלמות. כי כפי השיעור הזה תזדהר הנשמה בעצמה. ותאיר בגוף ותזככהו. ויקנו שניהם יקר ומעלה".

כאן נוגע הרמח"ל בעוצמה אדירה בייעוד החיבור עצמו וכותב: "ויהיו ראויים להתקרב אל האדון ברוך הוא ולאור באור פניו ולהנות בטוב האמיתי!!!" מסתבר, כי חיבור אידיאלי זה הוא הכלי היחיד המאפשר את העונג העילאי והאין סופי של הקירבה האלוקית.

העונג האין סופי הוא התכלית הפנימית של יצירת השלם העולה מבין הניגודים – אדם!!!

עתה צפה ועולה מאליה השאלה: מהו המתכון המומלץ לחיבור נכון ולאיזון מושלם בין גוף לנשמה? האומנם קיים מתכון כזה?

כאן חושפת בפנינו "תורת הנסתר" סוד מרתק. הנשמה היא לא רק השורש החיוני של הגוף באופן כללי, אלא היא גם שורש של כל פרט ופרט בגוף. במקביל לגוף הגשמי הפיזי קיים מבנה דומה נשמתי, רוחני ומטפיזי. בהתאם, היחס שבין הנשמה לגוף הוא בכל איבר וגיד שיש בגוף האדם.

בגוף הפיזי יש 248 איברים. גם במבנה הנשמה הרוחנית יש 248 איברים. בגוף הפיזי יש 365 גידים, וגם במבנה הנשמה יש 365 גידים. ביחד הם 613. התפקיד האנושי עלי אדמות הוא לקשור ולחבר בין 613 חלקי הגוף לבין 613 חלקי הנשמה.  למען מטרה זו קיבלנו מהייצרן  613 "תרגילים" – את תרי"ג (613) המצוות, 248 מצוות עשה כנגד 248 האיברים ו-365 מצוות לא-תעשה כנגד 365 הגידים.

וכך כותב רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל האלוקי האר"י הקדוש מצפת: "והנה נפש הטהורה כלולה מתרי"ג איברים וגידים. ואמנם המזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות, כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם, וכל איבר מן רמ"ח (248) איברים ניזון ממצוה פרטית המתייחסת לאותו איבר..."

"כיצד לחיות?" – "ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח', ה') – בורא החיים גילה לנו גם כיצד למלא את החיים. דל הוא כלי חיינו מכדי להכיל את כל התוכן העצום אשר הבורא נותן לנו כדי למלאותו. אולם כל פינה בכלי זה מלאה וגדושה במחשבה, בדיבור ובמעשה. אין רגע פנוי בחיי התורה (מתוך מבוא לספר עלי שור חלק א')

זעקת הנשמה

שעת בין הערביים עייפה ודחוסה. תל אביב של שעות אחרי הצהריים ביום קייצי של סוף שבוע. הכבישים היו עמוסים באלפי קופסאות פח מיוגעות. מתוכם הציצו פנים אנושיות רבות גוונים, צועקים, מתוסכלים, מצפצפים בעוז, מקללים בשלל ניבים, וגם מיואשים בעלי מבע אטום. היתה זו שעת העונש הקבועה של נהגי תל אביב, שעה שבה כל רחובות תל אביב הופכים לחניה אחת גדולה. המריבות בין נהג לנהג עוסקות בשאלה של מיקום טוב יותר בחניון הכלל תל אביבי ה"חגיגי" הזה...

כל פיסת אספלט שמתפנה נתפסת על ידי שלוש קופסאות פח בעת ובעונה אחת. בשעה כזאת נוהגים בעלי הקופסאות להביט זה בזה בעיניים מזרות אימים, מתוך תקווה שהזולת יקפא על מקומו או ימס כשלג ביום קיץ. לאחר שנגוזה תקווה זו, נוהגים בעלי הקופסאות לפתוח את החלונות ולאחל זה לזה איחולים לבביים לפי מיטב המסורת התל אביבית רבת השנים.

באמצעה של המהומה השיגרתית, נעצרת מכונית פיאט לבנה על פיסת חניה שנמצאה בנס. נהג בעל חזות פנים דתית יוצא מתוכה, תופס פינה ליד קיר הבית שבקצה המדרכה, פוסע שלוש פסיעות לאחור ושוב שלוש קדימה ו... שוקע בתפילה...

במרחק מטר ממנו עומדת אורית, בעלת חנות ספרים מקומית, מופתעת לחלוטין מהתופעה שצצה מול עיניה. המדרכה הומה אדם,  בליל של קולות אנוש, ציחקוקים וצעקות, ברקע צפירות עצבניות של נהגים חסרי סבלנות. והוא עומד כאן בשלווה מוחלטת, שקוע בריכוז מוחלט, כאילו סביבו נמצאת חורשת עצים ירוקה, והוא מאזין עתה לשירת בין הערביים של ציפורים תכולות כנף... ההתעלמות וההתנתקות המוחלטות מהמציאות ה"לא ירוקה" שמסביב, חרגה לחלוטין מהנוף התל אביבי האפרורי. היא הסתכלה בו מהופנטת לחלוטין. עיניה התרוצצו רגע אחד אל הרחוב השוצף והגועש ורגע אחר אל מבצר השקט האנושי שאותו מתפלל התייצב באמצעו.

משסיים את תפילתו, מצא מולו זוג עיניים מופתעות. אורית נבוכה לרגע, אך לא איבדה את עשתונותיה. היא חייבת להבין מה פשר המחזה שנגלה לפניה.

סליחה, אפשר שאלה קטנה?

כן, בבקשה!

לא היה הגיוני יותר לעשות את זה בבית או באיזו פינת טבע שקטה? מה בוער לך כל כך

לשקוע בתפילה כאן בתוך הגו'נגל הגועש?!  אולי תסביר לי מה זו בכלל התפילה הזו? מהיכן הכוחות שלך לעמוד כאן בכזו בשלווה כזאת?

הוא חשב דקה ארוכה קודם שאמר: "זה מפני שאני אדם".

היתה זו התשובה האחרונה שציפתה לשמוע. בירכתי מוחה התעוררה התחושה כי האיש פשוט מתבדח. היא לא נשארה חייבת: "זו בהחלט תשובה מנומקת ומסודרת, ובכל זאת היית רוצה לשמוע יותר פרטים..."

הוא פרץ בצחוק לבבי, נשען על הקיר הסמוך והחל להרצות את מסתו: אורית האזינה בקשב: "האדם הוא  היצור היחיד עלי אדמות, בעל יכולת בחירה חופשית. אדם הוא אינו אוסף מיוחד ונדיר של מולקולות, וגם לא בהמה מתוחכמת. לאדם יש אישיות הוליסטית מורכבת, אישיות הנמצאת מעל לכל הגדרה גנטית או ביולוגית. מכוח אותה אישיות יש לו כוח בחירה, שמשמעותה נטילת אחריות!

עקרון הבחירה חופשית קובע כי האדם הוא אינו תוצאה אוטומטית של המצב שסביבו. הוא עצמו בוחר בכל רגע נתון בין אין-סוף אלטרנטיבות, והוא קובע כל גוון בתהליכי ההתנהגות היום יומית שלו.

העוצמה שבכוח הבחירה האנושי מתבטא בכך שהוא קובע לא רק את ההתנהגות החיצונית שלו, אלא הוא גם קובע ובוחר את ההתנהגות הפנימית שלו!

ההתנהגות הפנימית היא מרכז החיים, "עולם הרגשות". ביום אחד בחיים חולפים בתוכנו עשרות רגשות קוטביים: אהבה ושנאה, שלווה וכעס, תקווה ויאוש, בטחון ודאגה, שמחה ועצבות, פירגון וקנאה, ענווה וגאווה. כל אלו הם חלק מתוך מכלול רגשות קוטביים המציפים אותנו מדי יום.

מתוך תפיסת עולם שטחית ניתן היה לחשוב כי בתחום ההתנהגות הפנימית לא קיימת בחירה אנושית. הרגשות נתפסים אצלנו כמערכת של "תגובות פנימיות" בלתי נשלטות כמעט. לדעת רבים, כל  רגש הוא תגובה לגורם חיצוני. אדם אינו שמח או עצוב מכוח החלטה אישית. הוא עצוב בגלל גורם חיצוני המעורר עצבות. הוא שמח בגלל גורם אחר המעורר שמחה. אדם אינו מחליט לכעוס! הכעס הוא תגובה לאובייקט חיצוני המגרה כעס. נדירים הם הרגשות המקוריים. קשה מאוד יהיה לראות אדם יושב ליד השולחן חושב, שוקל, מתלבט, ומחליט שעכשיו צריך להיות עצוב, מוריד את ראשו ופורץ בבכי סוער...

אמנם נכון, רובה של המערכת היא מערכת של תגובות – אך גם כאן, ובעיקר כאן, קיים יסוד הבחירה החופשית – והוא קובע נחרצות: האדם אינו בוחר רק בשאלה מה לעשות, אלא הוא בוחר גם בשאלה מה להרגיש!!! – אם להיות עצוב או שמח, מסכן או מאושר, אם עליו לאהוב או לשנוא, אם לאהוב ומה לאהוב, איך ומתי... מערכת התגובות הרגשיות היא אנושית, ולכן היא נשלטת.

הוא השתהה כמה רגעים מאפשר לה לקלוט מה ששמעה, והוסיף:  כמובן, זה נראה בלתי  אפשרי בעליל – לבחור מה להרגיש?! הרי מדובר בתגובה ספונטנית?! זה באמת תלוי מאיפה באה התגובה הרגשית. כשאנחנו מצויים בתוך שטף החיים והעשייה היום יומית, אין לנו שום תקשורת עם העולם הפנימי של עצמנו. התגובות הן מהירות ושטחיות, והן באות ממקום מאוד רדוד בנפש. במצב זה כמעט שלא קיימת אפשרות לשלוט על רגשות. בשעה זו אנו הופכים ל"מכונת רגשות" המופעלת אין סוף פעמים ביום מכוח אובייקטים חיצוניים המפעילים אותה.

מצב החיים הסטנדרטי של בן התרבות המערבית מנותק באופן  מוחלט מעולמו הפנימי. החיים הם מערבולת של עשיה חיצונית נטולת תוך. פרופ' אריך פרום בהקדמה לספרו "פסיכואנליזה ודת" מתאר את התהליך סכיזופרניה של ממש, וכך הוא כותב: "חיינו אין בהם לא נחת ולא אושר ולא אחווה. אלא מבוכת נפש קרובה לטירוף. לא אותו טירוף היסטרי במובן של ימי הביניים, אלא מן טירוף סכיזופרניה שבו מאבד האדם את המגע עם פנימיותו וניתק בו הקשר בין מחשבה ומעשה."

החברה הקפיטליסטית רואה באדם מכונה! השאלה המגדירה את "המכונה" היא : כמה אתה מייצר? באיזו מהירות? באיזו כמות? באיזו איכות? בחברה כזאת העולם הפנימי נאבד לחלוטין – אין פלא כי בתוך מבול עשיה זה נולדה לעולם הסיסמה הטראגית והעצובה:

"Time is money”.  פעם האנושות חשבה כי זמן הוא החיים...

לעומת זאת, כשאדם נחשף אל עולמו הפנימי. הוא רגוע יותר, קל לו לשלוט ברגשותיו הפנימיים. הוא מגיב מתוכו ומפנימיותו. הוא אינו ממהר להתייאש, אינו ממהר לשנוא או לכעוס. התגובות באות ממקום עמוק ובר שליטה.

אורית נאלצה לקטוע את הדברים:  איני בטוחה שהבנתי את דבריך. האם נראה לך הגיוני שאדם יכול להימצא יום יום, ולאורך כל היום, במצב תודעה רצוי ואידיאלי, כפי שאתה מתאר אותו?

זה יפה לחצי שעה בשבוע, לכל היותר חצי שעה ביום! אתה עצמך מסכים ששטף העשיה היומיומי אינו מאפשר לנו חשיפה קבועה אל העולם הפנימי.

הוא המתין לאופנוע רעשני שעבר שם, מותיר את תרומת הפיח שלו ל"נקיון הכללי של הרחוב", ואמר: "בואי ננסה לנתח מהו בעצם "עולם פנימי". היהדות מגדירה את הגוף הפיזי כ"עולם חיצוני", ואילו את הנשמה הרוחנית כ"עולם פנימי". אדם יכול לבלות את כל חייו במפלס רדוד של הגוף. ומצד שני, הוא יכול להעמיק ולהרחיב את החיים, כשהוא נחשף אל הנשמה שבו – אל העולם הפנימי.

הנשמה היא ניצוץ אלוקי שנמצא בתוככי הגוף החומרי. והיא, היא האישיות האנושית.  על הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב' ז') מבאר הזוהר: "מי שנפח משלו הוא נפח",

כלומר, הנשמה שנופחה באדם היא חלק אלוק ממעל...

הדרך אל העולם הפנימי חושפת את האדם אל הנשמה שבו. הנשמה היא ניצוץ מתוך היישות האלוקית האינסופית!!! ולכן, כל חשיפה אל אלוקים היא גם חשיפה אל הנשמה. במילים פשוטות יותר, דיאלוג טוב עם אלוקים, הוא גם דיאלוג טוב עם עצמך. בכל פעם שאנחנו מתפללים באמת, אנחנו חושפים את עצמנו אל אלוקים, ובכך אנו גם נחשפים אל הנשמה שבתוכנו. לעומת זאת, תפילה שלא באה מתוך העולם הפנימי היא קריאה פרוזאית של טקסט...

אם יחכה האדם לשעת שקט בזמן פנוי כלשהו שהוא יצליח למצוא בתוך מבול העשיה, הוא אכן עשוי למצוא את עצמו למשך פרקי זמן ארוכים ללא מגע עם עולמו הפנימי. הוא לא יוכל להתחבר אל הדבר החשוב והאנושי ביותר, אל פנימיותו.

קיים צורך בתחום זה במערכת קבועה ומעוגנת היטב. ואמנם, היהדות קובעת לאדם שלוש דלתות ומאה חלונות אל עולמו הפנימי. אלו הן שלוש התפילות שיש להן זמן קבוע ויציב,  ומאה הברכות המשתלבות עם ציר העשיה היומיומי.

אדם קם בבוקר ופותח יום חדש, יום שלם של עשיה מצפה לו, אולם לפני הכל מצפה לו תפילת שחרית. הוא פותח את יומו תוך כדי יצירת קשר עמוק עם אלוקיו ועם עצמו... השעון מורה כי שעת שקיעת השמש מתקרבת, הוא עוזב את כל עסקיו, הכל יחכה! עכשיו עליו לפנות אל עולמו, לשוב ולפתוח צוהר אל הממד הנשמתי שבו, אל עולמו הפנימי.

גם הזמן שבין תפילה לתפילה נחשב להפסקה ארוכה מידי, גם שם עשויים להופיע מחסומים בין האדם לעולמו הפנימי. כאן הוא מקומם של מאה החלונות הקטנים – מאה ברכות יומיות. הן מופיעות על ציר העשיה היומיומית – לפני אכילה ואחריה, לפני שתיה ואחריה... כל ברכה היא שיחה קצרה הביתה... חשיפה נוספת של האדם לממד הנשמתי הפנימי שבו."

הוא חייך חיוך רחב, יישר את הכיפה שעל ראשו ואמר: "את שאלת מה דחוף לי כל כך לעצור כאן בתוך כל המהומה באמצע היום. הקשר שאני מנהל עם עולמי הפנימי מופיע בתוככי מסגרת קבועה מראש. רק מסגרת קבועה מראש מאפשרת באמת חיים עמוקים ותמידיים."  השעון הורה על שקיעת השמש הקרבה. את הקביעות של תפילת מנחה אי אפשר לבטל. עצרתי את הרכב בצד הכביש ואת ההמשך ראית בעצמך..."

הוא חייך בנימוס ופנה אל  רכבו, לא שם לב שהיא עדיין עומדת שם בעיניים דרוכות מצפה לשמוע עוד. כשהבחין בכך פתח את חלון הרכב ואמר: "המילה אדם מורה על כיוונים הפוכים – אדם מלשון "אדמה" ומלשון "אֵדַמֶה לעליון" – יש כאן ממד של אדמה ועפר וממד של הידמות לאלוקים! תכלית חיי האדם היא ליטול את ממד האדמה ולחבר אותו אל ממד ההידמות לאלוקים – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה".

להשאיר את הרגליים על הקרקע ואת הראש לחבר לשמים...