לאחר שהכיר אברהם אבינו את בוראו והגיע למסקנה שקיים בורא שהוא "בעל הבירה", כלומר, יוצר העולם ומנהיגו, הוא לא טמן הכרה זו בלבו פנימה ולא הסתיר אותה מעיני זרים. אברהם הבין שמי שהגיע להכרה במציאותו של א-ל אחד, חייב להעניק הכרה גורלית זו גם לסביבתו. בעזרתה של שרה אשתו הוא הגשים תפיסה זו, כדברי חז"ל: "היה הוא מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים". באותם זמנים התבטא הגיור בעיקרו בהכרה מונותאיסטית, הכרה במציאותו של א-ל אחד שברא את העולם וממשיך להנהיג אותו.

אברהם עשה זאת במסירות רבה. מסירות זו התבטאה בסיפור המכונן שסיפרו חז"ל על ניפוץ הפסילים בחנותו של תרח אביו. סיפור זה מבטא את המאבק שניהל אברהם נגד הסביבה האלילית, גם כאשר מדובר היה בבני משפחתו. בעקבות מאבקו חסר הפשרות, ראה בו המלך נמרוד איום על שלטונו, והוא הושלך לכבשן האש, משם ניצל בנס. לאחר מכן ציווהו ה' לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו ולנדוד לארץ זרה (בראשית י"ב, א'): "אל הארץ אשר אראך".

הופעתו של אברהם אבינו בארץ ישראל לא התרחשה, כפי שנדמה, כתוצאה של בריחה  מהקשיים שהציבה בפניו החברה באור כשדים. אברהם לא חת מפני הקשיים והגיע במאבק נגדם לרמה של מסירות נפש. הליכתו לארץ היוותה תפנית בייעוד שייעד ה' לאברהם. שם, בארץ מולדתו, פעל אברהם מכוחה של הכרה עצמית, ואילו בארץ הוטלה עליו שליחות ממרום של הפצת האמונה בא-ל חי. בהגיעו לארץ הוטל עליו לארגן את הסביבה ואת אנשיה ולהכניסם תחת דגל האמונה, כמובא בלשון חכמינו: "התהלך לפני" – "בוא והאר לפני בארץ ישראל".

ואכן, המעיין בפרק הדן בהופעתו של אברהם בארץ כנען תמה: האם היה אברהם תייר שהתהלך בארץ: "עד מקום שכם עד אלון מורה"? כלום כוונתו של הפסוק: "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית י"ב, ט') היא לספר לנו שאברהם התהלך בארץ וסייר בה כאורח שבא להינפש ולהתרשם? התבוננות תורה לנו שהמשפטים הקצרים הפזורים בפרק זה: "ויבן שם מזבח לה'", "ויקרא בשם ה'" ועוד, מצביעים על כך שמטרתו היתה להפיץ את שם ה' בארץ כולה, לקרוא לאנשי הסביבה שבה עבר להתקרב לאמונה בה' ולתקוע יתד (=מזבח) לאמונה המונותאיסטית. ואמנם, אברהם פעל ללא לאות בתחום זה והצליח להחדיר את אור האמונה ללבבות רבים.

לפעולותיו של אברהם היו תוצאות לשעה ולדורות. משעה שזרחה שמשו של אברהם אבינו, החלה להתחולל בעולם מהפכה רוחנית. עד לאותה השעה היתה האנושות כולה שקועה בבערות מוחלטת ובעבודה זרה פרימיטיבית, שהתבטאה בסגידה לפסילים מעשי ידי אנוש. אברהם האיר את אפילת העולם בהפיצו את האמונה באלוקים. אט אט חדרה תודעה זו ללבות בני האדם. הם החלו להבין שקיים א-ל אחד והוא השליט על הכל.

לפני פעילותו הרוחנית של אברהם, ארעו מאורעות קשים לאנושות כולה. המצב הרוחני הירוד של המין האנושי מאז דור אנוש, נכדו של אדם הראשון, השפיע לרעה על העולם כולו. אמנם הקב"ה האריך את אפו והמתין עשרה דורות עד שנתמלאה סאתם של בני האדם, אולם כשנתמלאה הסאה, הוא נהג עמם באף, בחמה ובקצף גדול, והביא עליהם את מי המבול "לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם" (בראשית ט', ט"ו). ההשחתה של האדם גרמה לכיליון הן של המין האנושי והן של שאר יצורי תבל, פרט ליחידים שמצאו מקלט בתיבת נח.

לאחר המבול חלפו עשרה דורות נוספים, ובהם שוב הרשיעו בני האדם והכעיסו את בוראם. באותה השעה הופיע האדם הגדול בענקים, הוא אברהם אבינו. ממנו החל דף חדש בהיסטוריה האנושית. אברהם אבינו משול למקור אנרגיה המקרין השפעה חיובית ללא הרף. מעוצמת הקרינה נהנתה סביבתו הקרובה ואף הרחוקה.

אמנם אברהם אבינו לא היה הצדיק הראשון בתולדות האנושות, אולם הצדיקים שקדמו לו: מתושלח, נח, חנוך ועוד, חיו את חייהם בעיקר לעצמם. אברהם אבינו היה הראשון שמאותה השעה שהכיר את בוראו, הביא את בשורת האמונה לידיעת שאר הבריות, והפך למקור רוחני לחוגים רחבים. הרוחניות שהוקרנה מאברהם אבינו על כל סביבותיו, הביאה גם ברכה והצלחה גשמיות ששפעו מקרבתו. ההשפעה הרוחנית והשפע כרוכים זה בזה. אברהם הוכר כגואל האנושות בתקופתו. הדברים באים לידי ביטוי בדברי התורה המספרת על מלכים שחיפשו את קרבתו, כדי שגם הם יתברכו בברכות שמים בזכות קרבתם לאברהם.

אברהם, אבי תורת החסד, מכניס אורחים ללא הבחנה וביד נדיבה, מחרף את נפשו כדי להציל את קרובו לוט השבוי, מנצח צבא של כמה מלכים ומסרב ליטול שלל. ומולו התייצבו אנשי סדום, עיר השקועה עד צווארה בהשחתה מוסרית, עיר שתושביה מתאכזרים לרעבים ולחלשים.

והנה, באחד הימים אברהם מתבשר מפי ה' שקרב קיצה של סדום, והיא תהפך לגופרית ומלח. מה היינו מצפים מאברהם אבינו? כיצד היה עליו לנהוג באופן טבעי, כאשר בישר לו האלוקים על הפיכת סדום? בודאי היה צריך לבו להתמלא בשמחה עילאית על עקירת שורש רע זה שכולו 'אנטי-חסד'. מי כמוהו מוסמך להכריז: 'כך נאה וכך יאה, כך יהיה תיקון גדול לאנושות, יש לעקור את הכת המגלמת בדרכה את הרע בשיא כיעורו!'

אולם המציאות היתה שונה לחלוטין. לא זו בלבד שלא חלף במוחו של אברהם אבינו הרהור כלשהו של סיפוק ושמחה, אלא שהוא קם והתפלל במסירות נפש עבורם. הוא ביקש בכל כוחו מאלוקים שיחוס על סדום ועל תושביה.

התברר שמידת החסד היהודית היא הרבה יותר נעלה מאידיאלים אנושיים, אידיאלים שהצעידו את אנשיהם לא אחת למעשי שוד ונבלה, לעקירת אוכלוסיות ומלחמות אכזריות באלו שלא דגלו באידיאלים שלהם. מידת החסד היהודית שואפת להיטיב לכל באי עולם באשר הם, ותהיה השקפת עולמם אשר תהיה.

אחד הנסיונות הראשונים שבהם נתנסה אברהם אבינו היה מילוי מצות הבורא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). לפתע, היה עליו לקום ולעזוב מקום מגורים, סביבה וקרובי משפחה. היה עליו לקחת מקל נדודים ולצאת לעבר יעד נעלם, שהרי הבורא לא גילה לו בתחילה לאיזו ארץ עליו להגיע. אברהם אינו מהרהר כלל אחר מצוות קונו, והוא ממהר לצאת לדרך בזריזות המאפיינת את כל הליכותיו: "וילך אברהם", מיד, "כאשר דיבר אליו ה'" (בראשית י"ב, ד').

גם צאצאיו של אברהם עמדו בהצלחה בניסיון דומה. כאשר הם נצטוו, אנשים נשים וטף, לצאת ממצרים אל המדבר הבלתי נודע, הם לא שאלו: 'כיצד נצא לדרך?' אפילו צידה לדרך הארוכה הם לא הכינו. דור יוצאי מצרים היו נכונים לצעוד ללא היסוס אחר עמוד האש שהלך לפניהם. ואמנם, הקב"ה העיד כי מעשה זה של ישראל, המוכיח על נאמנות עמוקה, אינו יכול להישכח לעד. ירמיהו, נביא החורבן, התנבא כי אף שחטאו ישראל, נשמרת לזכותם לנצח אותה זכות היסטורית: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב'). מנין שאבו ישראל כח זה? זוהי המורשת שהעביר להם אברהם, אביהם הראשון. הוא זה שסלל את הדרך, את דרך ההליכה אחר ה' בלי שאלות, ובניו ונכדיו המשיכו לצעוד בה.

הצו שבו נצטוה אברהם לצאת ממולדתו, כלל גם את ההוראה שעליו לחיות מתוך בדידות, ללא קשר הדוק עם יתר העמים. אמנם הוא מנסה להשפיע עליהם מאמונתו, אך אינו מעורב בחייהם ובהגיגיהם. אברהם אינו נסחף אחר דעת ההמון, הוא חי בתוככי עולמו הרוחני, איתן בדעתו ובאמונתו, ואינו מושפע מדעת הרוב. לא בכדי נקרא שמו "אברהם העברי" – כל העולם עמד מן העבר האחד של המתרס, שטוף בהבלי עבודה זרה, ואילו הוא התאזר בגבורה לעמוד מן העבר השני, בודד באמונתו.

סגולה זו נקבעה גם בלב צאצאיו. למרות הלחצים שהופעלו על היהודים לעזוב את דתם, הם נשארו דבקים בה', יחידים מול רבים. היכולת להתייצב איתן מול לחצים והרצון להמשיך בדרך למרות הבדידות, נקלטו היטב בלב הבנים.

ההיסטוריה הוכיחה שדרך זו היא הדרך היחידה שבה מסוגל עם ישראל לצעוד. לאורך הדורות נעשו נסיונות רבים על ידי יהודים להתקרב לגויים, אולם הנסיונות של התערות במשפחת העמים נידונו מראש לכישלון. הגויים הרחיקו את ישראל מתוכם, והזכירו להם בדרכים כואבות ביותר שיהודים הם.

האבות: אברהם, יצחק ויעקב היו אלו שביגיעתם הרוחנית הניחו את יסודות האומה. הם עיצבו את מתכונתה והעניקו לה יציבות באופן שתוכל לעמוד כחומה בצורה מול כל המשברים. אבותינו הקדושים הם הצור, סלע התשתית, שעליו נבנה הבנין האדיר ששמו עם ישראל.

מנקודת מבט זו נוכל להבין את פרשת הניסיונות שהתנסו בהם אבותינו בכלל, ואברהם אבינו בפרט. רק לאחר חישול אדיר זה, הם היו מסוגלים להצמיח עם שעמידתו בנסיונות לאורך הדורות הפכה לשם דבר.

בשעה שציווה הקב"ה על אברהם אבינו את נסיון העקידה, הוא פנה אליו ואמר: "קח נא את בנך את יחידך" (בראשית כ"ב, ב'). חז"ל מפרשים: "אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו: 'הראשונות לא היה בהם ממש'". נשאלת השאלה: כיצד ניתן לטעון שכל הניסיונות הראשונים, לא היה בהם ממש? האם ניתן לבטל במחי יד את השלכת אברהם לכבשן האש או את העקירה מחרן וההליכה לארץ ישראל?

התשובה לכך היא מקיפה: אילו היו ניסיונות אלו נשארים בתחומו של אברהם ונזקפים לזכותו בלבד, אין עוררין על כך שהם היו ניסיונות כבדים מנשוא, והעומד בהם בהצלחה, ראוי הוא לכל תהילה. אולם מאחר שניסיונות אלו היו אמורים להוות את תשתית הקיום לדורות הבאים של כל העם, היה צורך חיוני בעמידתו בהצלחה בניסיון העקידה. אילו, חלילה, לא היה אברהם עומד בניסיון העקידה, לא היה מסוגל העם היהודי לצמוח ממנו, ואז לא היתה משמעות לנסיונות הראשונים.

משל לְמה הדבר דומה? ליסודות של בנין. עומקם וחוזקם של היסודות נקבעים בהתאם לגובה הבנין שאמור להיבנות על גביהם, יסודות המיועדים לבנין בן קומה או קומתיים אינם מסוגלים לשאת על גביהם מבנה רב קומות. אדריכל העומד לבנות בנין רב קומות, חייב לחשב בהתאם את כמויות הברזל והבטון שיושקעו ביסודות. אם יתעלם האדריכל מחישוב זה, אין ספק שהבנין יתרועע ויתמוטט.

כך הם פני הדברים גם כאשר באים לדון על הבנין של עם ישראל. עתידו של העם דורש עמידה עקבית בכל הנסיונות. הנסיונות לאורך הדורות היו קשים מאד ורוחות זעף ניסו לא אחת לעקור את העם. למען עמידה איתנה זו דרוש היה לבנות חומה בצורה ויסודות איתנים. לפיכך, ביקש הקב"ה מאברהם אבינו שיעמוד בנסיון העקידה. עמידתו בניסיון זה הנחילה לבניו את היכולת והרצון לבוא באש ובמים, להעקד ולהישחט על מזבח העקרונות המקודשים. העקדות, שכמעט לא היה דור חף מהן, הן ההמשך של עקדת יצחק, הן ההמשך לעמידתו של אברהם אבינו בניסיון קשה זה.

אברהם אבינו היה היחיד שהתנשא מעל כל בני דורו, וגם השפיע עליהם השפעה מכרעת. לנוכח דמותו השֹגיאה והמרוממת, גזרה חכמתו העליונה של ה' שממנו תיווצר אומה אחת, יחידה ומיוחדת בתבל. אומה זו תהיה מחנה החלוץ שילך לפני כל באי עולם. אומה זו תקרא בשם ה', וממנה יאיר האור האלקי גם על יתר משפחות האדמה.

את לבבו של אברהם מצא הקב"ה נאמן לפניו, ולכן הוא נבחר להיות אבי האומה הנבחרת ומניח יסודותיה.

לעתיד לבוא ישמש העם מורה הדרך לאנושות כולה ויורה לה כיצד להתקרב לה', לבית מקדשו ולשכינתו. עמים רבים ינהרו אל הר בית ה' ובקשה בפיהם: שיורם מדרכיו והם יצעדו באורחותיו.