לא מצאנו בתבל מקום אפוף חרון אלוקים כסדום. אין עוד חבל ארץ ששמו נותר לשמצה לדורות, כערי הכיכר שהפך אלוקים בחמתו.

לפי עדות התורה, היו ערים אלו בתחילתן כגן עדן עלי אדמות, שופעות ירק ומפלי מים. הן היו חבלי ארץ נפלאים ומיוחדים בפוריותם.

ברגע אחד הן הפכו לשממת עולם. החורבן היה כה נורא, עד שדורות רבים לאחר מכן, הוא היווה שבט מוסר לאיים בו על תועי לב.

עונשה של סדום הגיע על שתושביה אטמו את אוזניהם מצעקת הדל בצרתו, ועל שלא היו מוכנים לפתוח את לבם ואת ידם כלפי המט לנפול. "מידת סדום" השורשית אינה דוקא החמס, אלא חוסר רחמים.

אמנם היו בידם עבירות חמורות ביותר כגזל, עיוות דין ועריות, אולם העונש המר הוטל עליהם דוקא עקב השתמטותם ממילוי חובת הצדקה.

חטאים, גם אם הם חמורים, עשויים להתמרק על ידי ייסורים או על ידי עונשים אחרים, ואילו ביטול מידת החסד לחלוטין מצד בני האדם הוא אובדן כל זיק אנושי. לפיכך הם איבדו את זכות קיומם האנושית.

השפע העבירם על דעתם, השגשוג הפך להם לרועץ. רצונם לשמור על עושרם הובילם אל האבדון.

העושר יצר בסדום תיאוריה כלכלית הטוענת שהזולת, בעצם קיומו, פוגע במרחב המחיה שלנו. הזכות להגן על האינטרסים שלנו, כופה עלינו מאבק תמידי נגד מהגרים בלתי רצויים. סדום היתה למולדת האגואיזם המאורגן, המעוגן בחוקי המדינה.

לשם מטרה זו חוקקו את החוק הבא: "כל מי שמחזיק ידי עני ואביון בפת לחם - ישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר כ"ה).

היה זה חוק הגבלת הגירה שעונש כבד בצידו. אנשי סדום בוודאי טענו להצדקת רשעותם בכך שאין להם ברירה, שהאינטרס העליון של המדינה מחייב חוק זה,  וכל הפוגע במדינה ובכלכלתה, ויהיה זה הלך זר או פרזיט מקומי, אחת דינו להישמד.

לא פריעת חוק והשתוללות חסרת רסן הפכה את סדום... לסדום. להיפך, שמירת החוק של אי הגשת סיוע לזרים - הוא המעשה הסדומי שהכריע, כאמור, את הכף. קבלת חוק זה שחררה את האזרחים מכל שמץ אשמה ומוסר כליות. חוק המדינה אוסר להגיש עזרה, והאזרח ההגון נשמע לו. "רק נשמעתי לפקודות", הן המילים המזוויעות שהיו בפי הפושעים הנאצים שהועמדו לדין. בעזרת החוק נשאר המצפון נקי...

על קרקע זו צומחות האלימות והאדישות לסבל הזולת לשיאים בלתי נתפסים. כך מת הרגש האנושי שבאדם.

כבר בהיכרות הראשונה שעורכת לנו התורה עם סדום, כאשר בחר בה לוט כמקום משכנו, היא מעידה: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, י"ג). גם כאשר הקב"ה מודיע לאברהם על החלטתו לכלות את העיר, הוא אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בראשית י"ח, כ').

סדום, העיר החרוצה, שאזרחיה עמלו קשות עד שהגיעו אל העושר ואל השגשוג הכלכלי, הקריבה על מזבח ההצלחה את ליבה שלה. החוק, שהם עצמם חוקקו, הגן עליהם מפני התעוררות אפשרית של המצפון. אנשי סדום "הישרים" לא סבלו, כמובן, פגיעה בחוק. הם יצאו להגן עליו בשם האזרחות הטובה, כמסופר בתלמוד:

פלוטית, בתו של לוט, שהיתה נשואה לאחד מחשובי סדום, ראתה עני ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליה. מה עשתה? בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה שמה בכד שלה מזון ונתנה לעני. התפלאו אנשי סדום: מאין הוא חי? עד שגילו את הדבר. מה עשו לה? מרחו אותה בדבש, והדבורים עקצו אותה עד מוות (סנהדרין ק"ט, ב'). בעונש אכזרי זה רצו אנשי סדום להראות מפני מה הם חוששים. הדבש מושך דבורים, ונתינת פת לעני מושכת עניים נוספים, עניים שמהם חוששת האוכלוסיה הסדומית מאד.

אטימות הלב של אנשי סדום הוכיחה שהם אינם ראויים להישאר בחיים. הבורא יצר את העולם במתכונת שבה בני האדם יעזרו זה לזה, וגם יהיו נעזרים זה על ידי זה, כאמור (תהלים פ"ט, ג'): "עולם חסד ייבנה". במעשיהם ביקשו אנשי סדום להוכיח שתיתכן חברה אנושית שתתנהל ללא עזרה הדדית וללא חסד וצדקה. לכך לא יכול היה הבורא להסכים. עולם ללא חסד - דינו להיעלם.

אנשי סדום היו נגועים בגישה זו. עובדה זו משתקפת במה שהתרחש כאשר הגיעו המלאכים לסדום. כאשר הכניס לוט לביתו את שני עוברי האורח, התרחש זעזוע כללי בכל העיר: "ואנשי העיר, אנשי סדום, נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה" (בראשית י"ט, ד'). העיר כולה הזדעקה לשמע "הפשע הנורא" שארע בה.  משהפכה הרשעות ללחם חוקם של כל תושבי המקום, עלתה זעקת סדום ועמורה השמיימה, והמקום הפך לשממה לדורות עולם.

אם אומנם משמשת סדום כדוגמה לעונש ולחורבן, כיצד זה מוצאים אנו מדינות שמערכות המשפט שלהן נגועות במוסר סדומי מושחת ומעוות, ולמרות כל זאת אין הן קורסות תחתיהן?

כל אימת שאנו נתקלים במעשים זוועתיים של הכלל ושל הפרט, אנו שואלים: מדוע אין העולם מתהפך?

ההסבר הוא שכמו שעונשה של סדום מזהיר את החברה האנושית מחורבן עצמי מחד גיסא, כך גם תפילתו של אברהם מהווה עדות אילמת להצלתה של אותה חברה מאידך גיסא.

לו היו נמצאים בסדום באותה השעה עשרה צדיקים, האם היתה סדום נהפכת? אומר הבורא לאברהם (בראשית י"ח, ל"ב): "לא אשחית בעבור העשרה". הפיכת סדום מלמדת שאפילו עשרה צדיקים לא היו בה.

אם סדום לא היתה מתהפכת, האם היו אנשיה יודעים בשל מי נמנע החורבן? מסתבר שלא.

האם בעקבות נס ההצלה, לו היה, יכבדו אזרחי סדום את הצדיקים השוכנים בקרבם? האם יכירו להם טובה על כך? ברור שלא.

מדוע? משתי סיבות. האחת – הם אינם מודעים לעובדה כי הם חיים בזכות הצדיקים. השניה – גם אם יוודע להם הדבר, הכרת טובה מנוגדת לחלוטין לחוקי סדום המקוריים ועומדת בסתירה למוסרם המעוות.

הצדיקים, אלו שהיו עתידים להגן על סדום, ואלו המקיימים כיום עולם ומלואו נותרים תמיד בסתר המדרגה, במצב של אין רואים. הניצולים, אנשי הרשע, אינם מכירים את מציליהם. לעתים הם גם מתרעמים עליהם וגוזרים עליהם גזרות קשות...