חידה אפופת מסתורין מעסיקה זה מאות שנים את חשיבתם של היסטוריונים, סופרים והוגי דעות. ההיסטוריה זורמת בקצב הזמן, העולם הולך ומשתנה: תרבויות מתנוונות ונכחדות, אימפריות קמות, צוברות עוצמה ולאחר מכן שוקעות. עמים חדשים עולים על בימת ההיסטוריה, משחקים את תפקידם ונמוגים בערפילי הזמן. אישים רבי השפעה נשכחים. שינויים ותמורות חלים ללא הרף בתולדות האומות. העמים, כמו האדם, הם בני תמותה. האדם – סופו למות – זה חוק הביולוגיה, העמים – סופם לשקוע – זה חוק ההיסטוריה.

אך דבר אחד אינו משתנה, אינו נעלם ואינו נכחד. הוא מזדקר לעין, מתעקש לרשום את שמו בכל אחד מדפי ההיסטוריה. בן אלמוות הוא. זהו העם היהודי.

קיומו הניסי של עם ישראל מעורר מאז ומעולם את תמיהתם של הגויים. רבים מאוד רואים בו אצבע אלוקים, אחרים ניסו להסביר אותו בתכונותיו המיוחדות של העם.

יש הרוצים להכחיש את הגורם העל-טבעי המצוי בהיסטוריה היהודית ותולים את העובדה שעם ישראל לא נטמע בין האומות באנטישמיות. לדעתם, רצו היהודים להיטמע, אך הגויים לא הניחו להם לעשות זאת.

למעשה, אין צורך בידיעה נרחבת כדי להבחין שההתפתחות של עמנו נבדלת הבדל עקרוני מההיסטוריה הכללית כולה. על זאת נותנים דעתם הידידים והאויבים כאחד. זוהי סגולה של הישרדות, של התחדשות מתמדת מעפר ומאפר, של פריחה כבירה אחרי מהלומות קשות. נצחיותו של היהודי הביאה במבוכה את הגויים, והם ניסו להיפטר מנוכחותו המביכה. נראה, שעובדת הנצחיות הבליטה את עליונותו הרוחנית של היהודי, ומתוך כך הודגש הניגוד בין החומר לרוח, בין הטוב לרע.

לא פעם היה נדמה למתבונן מן הצד שאפסה תקווה, חלילה, וכי העם עומד על סף כיליונו. אמנם לא זו בלבד שאין הירידות של עם ישראל מונעות ממנו לשוב ולעלות, אלא אדרבה, התקומה מביאה את העם למקום גבוה יותר מן המקום שקדם לירידה. אפילו התבוננות שטחית בתולדות ישראל תגלה מחזוריות מופלאה זו.

גלותנו הראשונה, גלות מצרים, היתה תקופה של ירידה רוחנית נוראה. העם כמעט נטבע ונטמע ביוון המצולה ללא תקנה, והנה ברגע האחרון הבליח עליהם אור הגאולה. בזרוע נטויה יצאו צבאות ד' מארץ מצרים, ובמדבר זכו להתקרב להר סיני ולקבל את התורה, הם השיגו את פסגת העלייה הרוחנית שהיתה ותהיה להם מאז היותם לעם.

לאחר הכניסה לארץ מתחילה תקופת השופטים. תקופה זו מתוארת בספר שופטים כרצף של עליות וירידות. התהליך חוזר: נסיגה מדרך התורה, ירידה בחטא, ולאחריה עונש שמביא לחזרה בתשובה, לתיקון ולתשועה.

"ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ד' ויעבדו את הבעלים... ויחר אף ד' בישראל ויתנם ביד שוסיהם, וישוסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב, ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם... ויקם ד' שופטים ויושיעום מיד שוסיהם..." (שופטים פרק ב').

העליות והירידות נמשכות במתכונת דומה לאורך תקופת בית ראשון. לא אחת הקימה ההשגחה העליונה מנהיג רוחני גדול שהצליח (במידת מה) לייצב את השפל הרוחני  שקדם לו, ולהשיב לב העם אל אלוקיו: אחרי בני עלי שסימלו מצב רוחני ירוד – שלח ה' את שמואל, דוד ושלמה; אחרי רחבעם – אסא, אחרי אחז – חזקיה, אחרי מנשה ואמון – יאשיה. ובהמשך, לאחר תקופה ממושכת של ירידה רוחנית, שהביאה לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות בבל, בא עידן חדש שבו בטלה העבודה הזרה מישראל, ולא חרב בית שני אלא מפני שנאת חינם. אף בתקופת הבית השני תכפו עלינו עליות וירידות: מתקופת ההתייוונות עד למסירות הנפש של החשמונאים למען קיום התורה בישראל. ושוב, כשם שהחורבן הראשון הביא לתשובה, כך הביא החורבן השני לביטולן של הכיתות השונות שרווחו בישראל בימי הבית (צדוקים ואיסיים), ולהדחת כיתות שונות מחוץ לתחום היהודי (הנצרות).

מחזוריות זו נמשכת כל ימי גלות הבית השני, עד לעצם היום הזה. נביא כאן רק דוגמה מפורסמת אחת, והיא הירידה הרוחנית הממושכת שהביאה בסופה לגרוש ספרד. הירידה הרוחנית נגרמה על ידי ההשכלה שרווחה באותה התקופה והעיסוק בפילוסופיה. העם התרחק מאלוקיו, התרחק ממקורו האמיתי, ובעקבות זאת באה גזירת הגרוש ועקרה חלק גדול של העם היהודי ממקומו. וראה זה פלא, הדור שאחרי הגרוש היה דור של פריחה תורנית נפלאה ושל רוח טהרה ותשובה בכל שדרות העם. הדור ההוא העמיד לנו את מרן ה'בית יוסף' ואת ספרו ה'שולחן ערוך', ואת האר"י הקדוש ותלמידיו. מתורתו של דור זה אנו ניזונים עד עצם היום הזה.

אין אנו יכולים שלא להוסיף ולהזכיר דוגמה הקרובה אלינו מכל. כל מי שחי בתקופת השואה יודע שרבים מן הניצולים הגיעו כמעט לייאוש גמור. נראה היה כאילו לא יקום עוד עם ישראל ולא יירפא מן המכה האנושה שהוכה. מי יכול היה לשער כי זמן קצר ביותר לאחר מכן ישובו יהודים לארץ הקודש, ייסדו ישיבות ומוסדות תורה, ולעולם התורה תהיה עדנה ופריחה מזהירה? יד ד' היא המכוונת את ההיסטוריה שלנו, היא המפיחה פעם אחר פעם חיים בעצמות היבשות. היא השבה ומצמיחה חיים חדשים מן הגזע העתיק של עמנו.

הסופר לב טולסטוי כותב על נצחיות ישראל: "היהודי הוא סמל הנצחיות. מי שעינויים והרג של אלפי שנים לא יכלו לו, מי שמוקדי אש, חרב ואינקוויזציה לא הצליחו למחותו מעל פני האדמה, מי שהיה הראשון להביא את דבר ד', מי שהיה זמן כה רב מופקד על הנבואה והעביר את דבריה לעולם כולו, היהודי הקיים לעד – כמוהו כנצחיות עצמה".

עצם העובדה שעם ישראל ממשיך להתקיים שלושת אלפים וחמש מאות שנה כחטיבה נפרדת, למרות היותו מפוזר ומפורד בין העמים, מצביעה על מחיצת ברזל נעלמת המפרידה בין ישראל לעמים. יד ה' המכוונת את ההיסטוריה כולה, היא ששמרה על בדידותו של עם ישראל ועל קיומו.