כמו במשפחות הכי טובות, גם בביתו של הרב נ. פרצה מריבה בין שני בניו הקטנים. יוסי הקטן לא חדל מלהציק לאחיו הגדול. ביום לא בהיר אחד החליט האח להעניש את יוסי בצורה קשה : הוא החביא את בובת הדובי האהובה עליו, במקום בלתי צפוי ב...תנור האפייה!, הוא הדובי המרופט שלא מש לרגע מידיו של יוסי יחד הם הלכו לישון וקמו ביחד בבוקר, יחד הם סעדו את כל הארוחות ובילו יחדיו בגינת השעשועים. בקושי גדול מאד הסכים הילד להיפרד מן הדובון בשעות הבוקר כשפנה ללכת אל הגן. קשר נפשי עז נרקם בין השניים. כדרכם של דברים, דווקא באותו יום תכננה עקרת הבית להכין את מיטב המאפים... , וכשהופעל התנור בחום של 180 מעלות  עשן סמיך ומחניק התפשט בכל רחבי המטבח והבית... בדיקה מהירה גילתה את המחזה הקשה: הדובי האומלל נשרף לחלוטין, מותו נקבע מידית ...  

בני המשפחה ההמומים שקלו כיצד לבשר לילד את הבשורה המרה... לאחר התלבטות מעמיקה, הם החליטו לעמת אותו עם המציאות, ולהמתין ולראות כיצד יגיב. כשהגיע יוסי הקטן מן הגן,  הוא רץ  כהרגלו לפגוש את ידידו הוותיק... אך הדובי איננו, חיפש פה חיפש שם ומשכלו כל הקיצים החלה אימא לספר בזהירות ובהדרגה את הדברים כהווייתם. שרידי הדובי המפויח בידה והיא משדלת את יוסי להיפרד...  לרגע  נדהם הילד ושתק, אך כשהביט אל פני אחיו ... התאושש מידית,  הוא הפטיר ביבושת  לכול מי שהיה מוכן לשמוע:  "אף פעם לא אהבתי את הדובי המכוער הזה, לא אכפת לי,  טוב שהוא נשרף!  מגיע למרופט הזה!...." ומאז לא שמע הבית כל זכר או געגוע אל הדובי.

לתגובה מסוג זה קוראים בפסיכולוגיה: "הכחשה עצמית". התכחשות למציאות. זוהי תופעה שלא נפוצה רק בקרב הילדים... זו צורת התגוננות הקיימת בנפש האדם, שבכוחה להדחיק כאב או להעלימו לחלוטין, וזאת ע"י מחיקת העבר. כלומר, במקרים מסוימים כאשר האדם מתבשר  בבשורה כאובה. או שבעברו סַבל סֶבל רב. אז במקום לכאוב את הכאב ולשקוע ביגון, הוא פשוט מתכחש למציאות, משכתב בדמיונו מציאות חדשה, ע"י עיוות ההיסטוריה, או מחיקת תקופות שלמות מעברו, כך הוא חי ביתר קלות את חיי ההווה. יש הטוענים בתוקף שבזכות ההכחשה וההדחקה , ניתן  להם  הכוח להתחיל את חייהם מחדש.

ניסיון "עקידת יצחק" , פנים רבות לו, גוונים רבים יש למעשה הרואי זה. ניסיונות שבתוך הניסיונות.  בעלי המחשבה והחסידות מאירים נקודות רבות ומפעימות בסוגיה.  נתייחס לשתיים מהן. 

נאמר בפסוק: " ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך".(בראשית כ"ב ב')

רש"י מקשה מדוע הכתוב מאריך בלשון: " את בנך, את יחידך אשר אהבת את יצחק" ? ומיישב  שתי תשובות:  א. שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותיטרף. ב. וכדי לחבב עליו את המצווה וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור".

יש להתבונן בפשר התשובות. ניחא התירוץ הראשון: דרך הטבע, כדי ליישב את דעתו. וע"כ הציווי בא בהדרגה. אך לתירוץ השני: - "כדי לחבב עליו את המצווה", איזה חיבוב מצווה יש כאן?  הלא זו ידיעה שידע אותה גם קודם לכן שיצחק הוא: "בנו, יחידו, אשר הוא אוהב"?! 

נראה לומר לאור הדברים. לו רצה אברהם אבינו להקל מעליו  את קיום  הציווי,  היה מתכחש נפשית לקשר שהיה לו עד כה עם בנו, היה אוטם את לבו, מניח בצד את אהבתו , ואפילו מתנכר לבנו, משכיח מעצמו שזהו בנו יחידו, ומצייר בדמיונו שכאילו  הוא אדם זר !!  ומשקיע את כל כולו בקיום פרטי ודקדוקי המצווה, ואז המעשה היה נעשה ביתר קלות. אך הקב"ה מצוהו:

" קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת "

אברהם אבינו נדרש להקריב לא רק את גוף בנו, כי אם לזבוח את האהבה הטבעית לבנו,  את הרגשות הטביעים, אל הקב"ה! כשהוא נמצא בשיא אהבה לבנו שם הוא נדרש להקריבו!  זו דרגה עילאית בלתי נתפסת בעליל!!.

ברוח דברים אלו מפרש האלשיך הקדוש ":  "שגם אם היו לו שבעה בנים, מי ייתן את בנו להריגה?!, ועוד בחינה גדולה יותר: "את יחידך": כי גם אם יאלץ לתת אחד מן הבנים אולי ימצא נחמה ביתר בניו, אבל אם הוא יחידו אין לו במי להנחם!, ועוד "אשר אהבת": אם הוא אהוב לו הרבה, תשתלש מדת רחמיו עליו לשום נפשו תחת נפשו, וגדולה מזו אם הוא "יצחק", שהוא מצד עצמו אדם גדול ושלם ועושה רושם בעולם.

על דברים אלו יש להוסיף את דברי המלבי"ם: " שעיקר הניסיון היה לראות כמה גדולה בלבו אהבת ה', שהיא גוברת על האהבה העצומה ליצחק, שהוא בנו יחידו ואהובו!, והוא בן חכם וצדיק בזכות עצמו, ולכן חיבבו בעיניו להראות שככל שהדבר אהוב אצלו יותר, תבחן אהבתו לה' ויקריבהו בשמחה".      

ענין נוסף  יש לו לניסיון העקידה,  בהמשך הפסוק נאמר הציווי על מקום ההקרבה: "על אחד ההרים אשר אומר אליך", מדוע לא נאמר במפורש באיזה הר מדובר?   מיישב רש"י: "הקב"ה מתהה הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה להרבות את שכרן".   יש להתבונן בפשרם של דברים, הלא כשעסקינן  בניסיון כה קשה , .מה תוסיף ומה תתן אי הידיעה על איזה הר ספציפי עתיד הוא להקריב את יצחק?!

נפסק ברמב"ם בהלכות יסודי התורה: "אין נבואה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה" (פרק ז')  הלכה זו מבוססת על דברי הגמרא: "אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה" (שבת ל'). לאור הלכה זו, מתברר שיש כאן ניסיון שבתוך הניסיון, וזאת מפני שכעת אברהם אבינו לאחר שצווה בניסיון הקשה והנורא הזה, והוא עומד להיפרד בזה העולם מבנו יחידו אשר הוא כה אוהב, אך לא די בכך הוא צריך להיות במצב של: "שמחה"! כי אם לא כן הוא לא יקבל את הנבואה השנייה המבשרת לו, על איזה מן ההרים בארץ המוריה הוא יעלה את בנו.

יתרה מכך, בשיאו של הרגע הנשגב, בנו יצחק כבר עקוד על מזבח האבנים, אברהם אבינו אוחז בידו את סכין השחיטה, והוא עומד לבצע את הציווי שהוטל עליו, ואז פתאום מגיע אליו מלאך מן השמים, וקורא לו: "אברהם, אברהם, ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (שם י"א י"ב). דנים המפרשים : מדוע אברהם הקשיב לדברי המלאך, הלא יכול היה  לטעון:  את הציווי  קבלתי מאת ה', אזי גם את הביטול  אני מעוניין לקבל מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו!?

מיישב הרמב"ם שאת שני הציוויים שמע אברהם מפי המלאך והם נחשבים כנבואה (מורה נבוכים ב' מ"א) אך יש מהראשונים הלומדים שאין אלו דברי המלאך, אלא המלאך מדבר והקול הוא קול הקב"ה! (ר"י החסיד והרוקח) ויש אשר מפרשים שחידשו חידוש גדול:  רק את הקריאה: "אברהם, אברהם" קרא המלאך אך את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער" אמר הקב"ה בכבודו ובעצמו!. (מדרש שכל טוב).

הרלב"ג  מבאר זאת בפשיטות ומחדש:  "שלגודל מעלת אברהם בנבואה באה אליו הנבואה בהקיץ!! להציל את בנו. וזו ההוכחה שאברהם היה זובח את בנו בשמחה-  שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה! ".

לאור דברי הראשונים מתחדש לנו חידוש מסעיר, באותם רגעים נשגבים, בשניות האחרונות לחיי בנו עלי אדמות, אילו היה אברהם אבינו  בעצבות – ואפילו לרגע, הוא לא היה מקבל את הנבואה!  ואז לכאורה, הוא היה עלול לשוחטו!  לאחר השחיטה היה ממשיך את חייו כ-אַב שכּול. ובהגיעו לעולם העליון  לקבל את השכר הגדול, היו תובעים אותו בבית דין של מעלה בעוון : "רציחה!", וכשהיה שואל על מה ולמה, היה נענה: הלא המלאך הזהיר אותך בנבואה: "אל תשלח ידך אל הנער"! ואם היה מתרץ :"לא שמעתי" ,תשובתו לא הייתה מתקבלת, מפני שיאמר לו:  מדוע לא שמעת אל קול המלאך?! כי היית בעצבות! לו היית בשמחה היה בנך יצחק ממשיך את המורשת!!.   

אך אברהם, "עבד ד", קיים את המצווה מתוך שלימות מלאה, בשמחה ובהתרגשות העלה את בנו יחידו אשר אהב מאד אל הקב"ה. כפי שרש"י מבאר את המילים: "וילכו שניהם יחדו": - "אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו, היה הולך ברצון ושמחה". פלאי פלאים! אברהם אבינו בניסיון העקידה צלח את כל המהמורות הבלתי נתפסות.

יהי רצון שתעמוד לנו זכות העקידה.