בכל ראש חודש היה נוהג הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל  ללכת לבית חולים לחולי נפש ולמסור חבילה לאחד החולים. פעם כשנלווה אליו בנו, התפלא  מה הקשר המיוחד של רבי אריה לחולה זה דווקא, הסביר לו אביו: "פעם באתי לבקר בבית חולים זה וראיתי את אחד החולים שהוא מוכה וחבול, שאלתי את החולים מה קרה לו, הם הסבירו לי שלפעמים חולי הנפש משתוללים, והמטפלים נאלצים לתפוס אותם בכוח ואף מכים אותם, אולם את מי שיש לו קרובי משפחה הם לא מכים מחשש שהמשפחה תתלונן. לחולה זה אין קרובי משפחה ולכן מכים אותו הרבה, בלי חשש. כששמעתי זאת, ניגשתי אל המטפלים ואמרתי להם שאני קרוב משפחה של אותו חולה ושיתייחסו אליו יפה. מאז אני מקפיד לבוא פעם בחודש ולמסור חבילה לחולה הזה שהוא "קרוב שלי"! ואני מתפלל לשלומו, ואכן האחים החלו להתייחס אליו בכבוד."

רבי אריה קיים כאן מצוות ביקור חולים גם בעזרה רוחנית- עידוד לחולה, גם חומרית- הביא מצרכים לחולה, וגם בתפילה שהתפלל להחלמתו של החולה. כאשר ד"ר יצחק רפאל ז"ל כיהן כסגן שר הבריאות הוא ביקש שמכונית מהמשרד תבוא בכל יום לרבי אריה ותסיע אותו לביקורים שהיה עושה בבתי חולים (רבי אריה כבר היה זקן, וההליכה הייתה קשה עליו, ובכל זאת בכל יום היה טורח והולך ברגל לבתי חולים).

רבי אריה סירב ואמר: " זקן אני, וקשה לי כבר ללמוד, המעט שנשאר לי זו מצוות: "ביקור חולים", מעדיף אני ללכת ברגל ולזכות בשכר של הפסיעות".

אליעזר עבד אברהם יוצא בשליחות אדונו לקחת אישה ליצחק בנו. כשמגיע לארם נהריים כתוב: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" (בראשית כ"ד, י"א) כלומר אליעזר הרביץ את הגמלים ליד באר המים לקראת הערב, בזמן שיוצאות השואבות. מלשון הכתוב: "צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" משמע שעם רבקה יצאו עוד כמה מבנות העיר  לשאוב מים מן הבאר.  כפי הנאמר בתפילת  אליעזר: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם" (שם י"ג) ולמרות זאת כשרואה שרבקה יוצאת כתוב: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ" (שם י"ז)  מדוע אליעזר רץ דווקא לקראת רבקה?

מיישב זאת  רש"י: "לפי שראה שעלו המים לקראתה". (שם)  עם התרחשות  נס כזה שהמים עולים לקראתה, ללא ספק  עסקינן בצדקת גדולה וכדאי לרוץ אליה, אולי זאת האישה המתאימה ליצחק.

שאל רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זי"ע: מול סימן כה ברור של נס זה,  מדוע  צורך לכל מבחן החסד שעשה לה אליעזר בשאיבת המים לו ולגמליו?

ונוסיף על כך את דברי הרמב"ן שנס זה נעשה רק פעם אחת כפי הנאמר: "ותמלא כדה ותעל" (שם ט"ז) שלא אמר: "ותשאב ותמלא", אך לאחר מכאן בהשקאת הגמלים שם כבר לא התרחש נס זה, אלא  הייתה צריכה לשאוב בעצמה את המים כפי הנאמר: "ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכול גמליו".  אליעזר העמידה במבחן קשה, הוא בקש שרבקה תשקה אותו, ותשקה גם את הגמלים אשר עמו, וזו משימה הכרוכה במאמץ גדול במיוחד: להשקות גמל...  גמל אמנם יכול להחזיק מעמד זמן ממושך ללא שתייה אולם כשהוא שותה... הוא גומה  כמות אדירה של מים, כל שכן כשמדובר בעשרה גמלים, וסוף כל סוף עסקינן בילדה קטנה. א"כ מתעצמת השאלה: מדוע לא היה די בנס עליית המים לקראתה?

מיישב זאת מרן: מכאן מוכח-  שניסים גדולים ככל שיהיו, אינם מוכיחים עדיין על "מידות טובות"! כפי שלמדנו מרנא ורבנא הגר"א זי"ע על הפסוק: "הַחֲזֵק במוסר אַל תֶרֶף, נִצְרֶה כי היא חייך" (ד' י"ג) וז"ל:

"כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המִידה שלא שבר עד הנה, ולכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק למה לו  חיים!".

מתפעל מרן מדבריו המופלאים  שמלמדנו הגר"א: - יהודי המקיים את תרי"ג המצוות, אך אם לא שבר בחייו איזו מידה רעה שבאישיותו, אזי אין משמעות לחייו! פלאי פלאים!. והמקור לדבריו נמצא במעשהו של אליעזר שהבין מבית מורו ורבו: " אברהם אבינו"  ששם הלא התרחשו ניסים מידי יום ביומו, נס זה שהמים עלו לקראתה מוכיח אולי על צדקתה אך אינו מוכיח מאומה על מידותיה הטובות! עליו לבדוק האם היא בעלת חסד כלפי הזולת.

מבאר זאת בהרחבה הגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א רבה של העיר העתיקה (מעובד) :  נס עליית המים לקראתה, אינו דבר של מה בכך, ניסים לא נעשים סתם כך, לבטח מעיד הנס על אמונתה הטהורה בד' אחד המשגיח על כל בריאותיו, דבר שבוודאי הוא מעלה גדולה, שכן רבקה גדלה בבית של עובדי עבודה זרה, היא מגיעה להכרת הבורא בכוחות עצמה, כמו אברהם אבינו, ללא שום הדרכה ודוגמה אישית, אולם אין זה מוכיח על מידות מתוקנות, כיון שיותר קל לשנות השקפות מעוותות מאשר לשנות מידות רעות שאולי קלטה בבית אביה. והיות ואליעזר מבין שהאישה הראויה להידבק בזרעו של אברהם אדונו צריכה להיות לא רק צדקת באמונתה אלא גם בעלת מידות טובות, ובעיקר גומלת חסדים, ממילא הוא מבין שחייב הוא להמשיך ולבחון אותה האם תגלה התחשבות במצוקה של אחרים, דבר שיביא אותה להתאמץ במלאכה לא קלה , או שמא תתעלם כדי לא לטרוח יותר מדי.

ומניין שיותר קל לשנות השקפות מעוותות ממידות פסולות? דבר זה ניתן לראות בהבדל שבין היחס של התורה אל עמלק לעומת היחס אל עמון ומואב. התורה מצווה אותנו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, י"ט) מלחמת חורמה נגד מי שנלחם בעם ישראל בצאתם ממצרים. אולם אם עמלקי מתגייר מה דינו, המותר להינשא עמו? (לפי הרמב"ם עמלקי יכול להתגייר) התשובה היא: עמלק הוא הרי נכדו של עשו, ועשו הוא אדום. הדין של גר אדומי הוא "דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' " (שם כ"ג, ט) ממילא אין איסור להתחתן עם גר עמלקי בדור השלישי. אך לעומת זאת אצל עמון ומואב,  אין  מצווה למחוק את זכרם כעמלק, אך אם רוצים להתגייר נאמר עליהם : "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (שם ד' ) אסור להינשא עמם לעולם.  מדוע ההבדל כל כך גדול ביחס אל עמלק לעומת עמון ומואב?!

התשובה היא: אומנם הפגם של עמלק חמור הוא ביותר, כיון שרצה לעקור את ישראל מעבודת ד' , הוא מייצג את מכלול כוחות הטומאה בעולם. אך יש אפשרות מסוימת לתיקון.  אך הפגם של עמון ומואב חמור  הוא שבעתיים וכמעט בלתי ניתן לתיקון!  עמלק סבר שאפשר חלילה להילחם בהשי"ת, לכן לאחר קריעת ים סוף כש "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, טו) וכל אומות העולם אחזתם פחד וחלחלה, עמלק מחליט להתגבר ולהילחם למרות הכל, הקב"ה רוצה לתת תורה לישראל והוא רוצה למנוע זאת בכל מחיר, גם כשנכווה 'באמבטיה רותחת', ובא להילחם ברפידים, התחנה האחרונה של עם ישראל לפני מתן תורה. ואע"פ כן הוא מאמין במציאות ד', שאם לא כן מה אכפת לו שמשה יוריד מהר סיני שני לוחות אבנים ? אם חלילה התורה אינה משמים, אין לה כל משמעות וממילא אין טעם להילחם, על כורחך שעמלק מאמין בבורא! אלא שחושב שניתן להתגבר עליו. פגם זה שבעמלק הינו חמור ביותר ולכן התורה מצווה למחוק אותו לחלוטין, אולם ברגע שהוא מתגייר ומשנה את השקפתו אפשר לקבל אותו ומותר לו לבוא בקהל בדור שלישי.

לעומתו, עיקר קלקול עמון ומואב הוא במידות, הם היו כפויי טובה. כפי שמסביר הרמב"ן: "שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל את אביהם (לוט) ואמם מן החרב והשבי (במלחמת ארבעת המלכים) ובזכותו שְלָחָם השם מתוך ההפכה (בהפיכת סדום) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה: האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו" (דברים כ"ג, ה) נמצא ששלמו רעה תחת טובה, למרות שהיה להם ממי ללמוד, שכן לוט היה זריז בהכנסת אורחים כשהגיעו המלאכים אל סדום והכניסם לביתו וטרח להכין להם סעודה, במקום זה למדו מאשת לוט שלא הייתה מוכנה לקבל אורחים ואפילו מעט מלח לא נתנה להם.  יוצא מכאן שמידות מקולקלות חמורות יותר מהשקפות מעוותות! מידותיהם הקלוקלות מנעו מהם כל חיבור וזיווג עם בני ישראל. אנשים שאין להם אפילו מעט מן המעט של אהבת חסד גם כלפי מי שמחויבים לו בהכרת טובה אינם ראויים להדבק בזרעו של אברהם.

רבקה, בהשתדלותה בעשיית חסד לשם חסד, בצורה המושלמת ביותר. זכתה להיות המשך לשלשלת הזהב של אמותינו הקדושות. והנחילה לנו במעשיה, את הדגשים הנדרשים החשובים מכל, בהקמת הבית היהודי.