מפליא ביותר להתבונן כיצד מתקיימת תופעת האנטישמיות בקרב תרבויות שונות ועולמות שונים ורחוקים זה מזה. גם המאפיינים שלה חוזרים על עצמם במשך כל הדורות. המן, נציג האנטישמים, ניסח את עיקרי הטיעונים נגד האומה הבלתי נסבלת: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר ג', ח'). טענותיו של המן הן גם טענות האנטישמים בתקופה ההלניסטית והרומית, והן נשמעות עד עצם היום הזה. מי שקורא את ספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון', ספר תגובה לספרו של האנטישמי היווני אפיון, מרגיש כאילו הוא קורא ספר המגיב על טענות של אנטישמים בני זמננו – וזאת לאחר אלף ותשע מאות שנה!

כלל הגיוני קובע, שהסבר אחד לתופעות רבות עדיף על פני הסברים רבים ושונים לאותן התופעות עצמן. אמנם אפשר לנמק את שנאת ישראל בהסברים טבעיים: כאן היא נבעה מסיבה פלונית וכאן מסיבה אלמונית, אך הסברים אלו אינם מסבירים אותה כתופעה כללית ותמידית. הם אינם מתייחסים לצד השווה שבכל אותן פנים רבות של האנטישמיות.

חז"ל אמרו: "הלכה היא – בידוע שעשיו שונא ליעקב" (רש"י בראשית ל"ג, ד'). רבים מבקשים לנתח את התופעה ולמצוא, כביכול, את הנימוקים ואת הסיבות לשנאת הגויים כלפי היהודים. אולם המציאות הוכיחה כי שנאה זו הינה חסרת כל פשר, יען כי "הפך ליבם לשנוא עמו" (תהלים ק"ה, כ"ה). משטמתו של עשיו ליעקב היא בבחינת הלכה פסוקה ללא טעם וללא כל נימוק.

אם נתבונן בשורש הדתי של האנטישמיות, נראה שיסודו בנחיתות דתית ובקנאה. הנצרות אינה שונאת את היהדות כסתם דת אחרת, אלא כאימה הורתה. מוטל אפוא על הבת להוכיח כל העת שהיא עולה על האם. אין 'תחרות' בין הנצרות לבין הבודהיזם. על הנצרות להוכיח מפני מה אין לבחור ביהדות, שהרי הנצרות מודה במתן תורה ובבחירת ישראל, ועליה להוכיח שהיא היא 'ישראל החדשה', כביכול. כיוצא בזה האיסלם, המודה בנבואת משה ובנבואת שאר נביאי ישראל, חייב להצדיק את שינויה של התורה על ידי מוחמד, וחייב לעמוד מתוך כך בוויכוח עם היהדות. העובדה שאין בכוח דתות אלו לעשות כן, היא שורשה של השנאה. העובדה שעם ישראל, אשר הכול מודים שאליו דיבר ד' במעמד הר סיני, אינו מודה בדתות החדשות, היא פירכה שאין למעלה הימנה עבור דתות אלה, ומכאן השנאה ליהודים 'קשי העורף'.

הקנאה הדתית אינה ייחודית רק לנצרות ולאיסלם. גם בתקופה האלילית שנאו את ישראל, משום שדתם נראתה מוזרה בעיניהם ביותר. עובדי האלילים לא הבינו כלל את מושג האלוקים שאין לו גוף ולא דמות הגוף. בעיניהם נראה היה הדבר כהזיה, ואין פלא שהיו מתוכם שחשבו שהיהודים הינם אתיאיסטים חסרי אלוקים.

גם בימינו, כאשר לצערנו מתבוללים קהלים של יהודים בקרב הנוכרים, נותר היהודי בודד בין שכניו. לעולם אין הוא מצליח להתערות לחלוטין בסביבה הנוכרית, תמיד הוא ה'יהודי' החריג, המסומן, הזר. גם במקומות שאין גילויי אנטישמיות, מתנגדים פעמים רבות לנישואי תערובת דווקא הורי הצד הנוכרי.

למסקנה זו הגיעו יהודים רבים ששאפו בכל ליבם להיקלט בחברה הנוכרית. כיוון שזו לא קלטה אותם באופן מוחלט, הם הפנו לה עורף וייסדו את התנועה הלאומית. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא ד"ר הרצל, יהודי מתבולל שהזדעזע זעזוע עמוק למראה האנטישמיות הגלויה שנלוותה למשפט דרייפוס. וכך הוא כותב: "לשווא אנו פטריוטים נאמנים, ובקצת מקומות אפילו מופלגים (הכוונה היא פטריוטים לארץ המגורים בגולה), לשווא אנו מביאים קרבנות רכוש ודם כשכנינו האזרחים, לשווא אנו עמלים להעלות את תהילת מולדתנו (כלומר, המולדת הזרה שבה חיים היהודים), באמנות ובמדעים, ואת עושרה על ידי כלכלה ומסחר. במולדתנו, שבה אנו יושבים זה מאות שנים, אנו מוקעים כזרים, לעיתים קרובות בפיהם של אלה, שטרם היו בארץ בעוד אבותינו כבר נאחזו בה" (מתוך המבוא לספר 'מדינת היהודים').

גם כאשר הקים את מדינת היהודים הנכספת, לא נחלץ עם ישראל מן הבדידות שנגזרה עליו. לא זו בלבד שמדינת ישראל מוקפת מכל עבריה באויבים הזוממים להשמידה, אלא שהיא מוצאת עצמה עומדת שוב ושוב בבדידות מזהירה מול העולם כולו. ברוב ההצבעות באו"ם נמצאת המדינה במיעוט, ופעמים רבות במיעוט של מדינה אחת... אין מקבילה בעולם לתופעה של בדידות מוזרה זו.

יותר מכל הורגשה בדידותו של עם ישראל בימי חורבן יהדות אירופה, בשואה הנוראה. אז התגלו אויבינו במלוא אכזריותם, וגם הידידים מאומות העולם שהיינו בטוחים בעזרתם, עמדו מנגד. תגובותיהן של בעלות הברית לפעולות הגרמנים היו עקביות בחולשתן ובחוסר היעילות שלהן. בתקופה הראשונה, כשהכשירו הנאצים את הקרקע לרצח המתוכנן, העלימו בעלות הברית עין מן התוכניות הנאציות. כשהתנהל החיסול הנאצי במלוא הקיטור, והיה הכרח דחוף בצעדי תגמול נמרצים נגד הצבא הגרמני, ובאותה שעה הסתפקו המעצמות בהצהרות מחאה מילוליות בלבד. גם עם התפוררותה של המעצמה הנאצית, כשנפתחו אפשרויות להציל כמה מקיבוצי היהודים מתוך גיא ההריגה, התרשלו בעלות הברית בדבר.

את המלחמות החוזרות ונשנות עם הערבים, מלחמות על עצם קיומנו, אנו נאלצים לנהל לבדנו, ללא בעלי ברית. אמנם מוגשת עזרה כלשהי של אומות העולם (במלחמת השחרור – צ'כיה, במלחמת סיני – צרפת, בשתי המלחמות האחרונות – ארצות הברית), אך עזרה זו אינה יציבה. מצפונו של העולם אינו מתעורר למראה אומות גדולות הפוערות פה על עם קטן כדי לכלותו מן העולם. מי שזוכר את ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, כששר החוץ הישראלי התרוצץ מבירה אחת לחברתה ונדחה ב'לך ושוב', לא ישכח את התחושה הנוראה של בדידות שאין מוצא ממנה.

האיסלם הפונדמנטליסטי מלבה איבה נגד 'ישראל', שהפכה זה מכבר למילה נרדפת ל'יהודים'. התגברות האנטישמיות מסוג זה מדאיגה מאוד את היהודים בעולם כולו. רוב ניצולי השואה וילדיהם שיכנעו את עצמם, שהיא היתה קטסטרופה חד-פעמית בתולדות העם היהודי למוד הרדיפות, אולם בעקבות ארועי התקופה האחרונה החלו להיווצר בקיעים באמונה זו בשל השנאה הטוטלית שמבטא הפונדמנטליזם האיסלמי.

הדמוניזציה (יחוס תכונות שטניות) של מדינת ישראל בחלק מהעיתונות האירופאית והכללת כל היהודים בתכונה זו בעיתונות הערבית מזכירות את אירופה של שנות ה-30 במאה הקודמת.

נוכח ארועי התקופה האחרונה שואל את עצמו העם היהודי: מדוע איננו יכולים ליהנות ממעט שקט בכל מקום שאליו אנחנו פונים? מכל מקום שאליו נדדנו – גירשו אותנו, בכל מקום רדפו אותנו. במלחמה העולמית השמידו אותנו, וכשכבר היה נדמה לנו שהגענו לחוף מבטחים, שוב קמים עלינו לכלותנו. לכל מקום בעולם שאליו אנו מגיעים, נותנים לנו הרגשה שאנו מיותרים. אין אפוא להתפלא שאת אותה שאלה שאנו שואלים את עצמנו, שואלים גם אחרים ביחס אלינו, אולם בשינוי נוסח. במקום: 'מדוע איננו יכולים ליהנות מקצת שקט?' שואלים לא יהודים רבים את עצמם: 'מה יש ביהודים שהם מעוררים אי שקט בכל מקום שאליו הם מגיעים?' ומכאן, כמובן, קצרה הדרך לניסוחים בעלי אופי אנטישמי.

עצם העובדה שעם ישראל ממשיך להתקיים שלושת אלפים וחמש מאות שנה כחטיבה נפרדת, למרות היותו מפוזר ומפורד בין העמים, מצביעה על מחיצת ברזל נעלמת המפסיקה בין ישראל לעמים. יד ה', המכוונת את ההיסטוריה כולה, היא ששומרת על בדידותו של עם ישראל.

מול המציאות המכאיבה הזו מוכרחים אנו להגיע למסקנה המתבקשת, זו שבפתח דברינו: שנאת ישראל אינה שנאת היהודים, אלא שנאת היהדות. השנאה שרוחשים ליהודים היא פועל יוצא משנאתו של הרע והטמא לטהור ולטוב. הגורמים השונים של שנאת היהודים אינם אלא גורמי משנה שתרצו את השנאה, גם כשפסקה הקנאות הדתית מן העולם, וגם כשפסקו רבים מן היהודים לייצג את תורת ישראל ואת מצוותיה.

השורש העיקרי של שנאת ישראל הוא הרע הרוחני בעולם. כל עוד לא ייעקר רע זה, לא תיפסק האנטישמיות. רק לעתיד לבוא, כשתשוב האנושות כולה לעבוד את ד' באמת, ויתקיימו דברי הפסוק: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהלים ק"ד, ל"ה), תיפתר מאליה בעיית האנטישמיות.