המושג ה'עם הנבחר' הינו ביטוי המרגיז ומקומם את הגויים. שונאי ישראל ראו בו גאווה ושחצנות בלתי נסבלות. התעמולה האנטישמית טענה וממשיכה לטעון גם היום, כי היהודים רואים רק את עצמם ראויים לתואר 'אדם'. הם הוסיפו שהיהודים שואפים לשלטון כלל-עולמי. התקווה לביאת המשיח נראית בעיניהם כשאיפה לשעבוד כל האומות תחת מרות עם ישראל.

דורנו רגיש במיוחד לכל אפליה על רקע של גזע או מוצא, שהרי חשנו על בשרנו את מוראות תורת הגזע הנאצית. ולכן, כל השקפה המזכירה במקצת שיטה מעוותת זו, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. משום כך משתמשים שונאי ישראל בסיסמת הגזענות כטיעון נגד האמונה בבחירת ישראל, ובעצם נגד התורה כולה.

השקפת העולם הרחב הינה בעיקרה הומניסטית, כלומר, האדם נמצא במרכז ההשקפה. אם יש מקום לדת בהשקפה זו, הרי מקומה שולי בהחלט, והיא משמשת רק כאמצעי נוסף להשגת האושר האישי הנכסף. מכאן נגזרת ההשקפה אודות השוויון בין כל בני האדם. אם הערך העליון הוא אושרו של אדם, אין להעדיף את אושרו של פלוני על אושרו של אלמוני, וכי מפני שפלוני נולד להורים בעלי צבע עור כהה, אין לו זכות לאושר בדיוק כזכותו של אדם הנולד להורים בעלי צבע בהיר? כל אדם זכאי לאושר באשר הוא אדם, ו"כל בני האדם נולדו שווים". אף הסובלנות הדתית שורשה בהשקפה זו, שכן, על פי תפיסתם, הדת אינה אלא אמצעי לאושר נפשי, וכל הדתות כשרות בעיניהם כאשר הן מובילות לאותה מטרה.

על פניה נשמעת בשורת השוויון כהוגנת, אולם התבוננות נוספת מגלה בה בקיעים ואפילו סתירות פנימיות. הכול מודים שבמציאות לא כל בני האדם נולדים שווים, שהרי יש חכמים ויש טיפשים, יש יפים ויש מכוערים, יש עשירים ויש עניים. אם אותם נתונים טבעיים שיש לאדם מלידה אינם מקריים, ברור שחוסר השוויון הינו חלק מהתכנית האלוקית של הבריאה. אותו בורא שיצר בעולמו דרגות שונות של חיים (צומח, חי, מדבר), יצר גם בני אדם השונים איש מרעהו תכלית השוני מבחינה גופנית ומבחינה נפשית כאחת. ברור לנו שיש צורך בגיוון ובצורות שונות של חיים, כדי שיהיה בניין העולם שלם. כשם שבגוף האדם קיימים איברים שונים, שלא כולם חשובים באותה מידה, אך הם מצטרפים לחטיבה אחת וממלאים את תפקידם בשלימות, כך הוא הדבר גם בעולם הגדול.

כל חלקי הבריאה מצטרפים לתזמורת אדירה המנגנת לחן אלוקי נפלא. אין אפשרות לתת לכל הנגנים למלא את תפקיד הסולן, ואף-על-פי כן יש חשיבות לכל אחד מהם, כי רק בצרוף כולם נשמעת המנגינה העריבה.

חוסר שוויון פועל אפוא במציאות כולה, ואין הוא מקרי כלל. אומנם אין תופעה זו נחשבת לחוסר שוויון זכויות, אלא לחוסר שוויון חובות! התפקידים השונים המוטלים על הנבראים אינם שווים. כן הדבר גם באשר לשכר שמעניק הבורא ברוב חסדו.

לאור עיקרון זה נסביר את ההעדפה של עמנו: בחירת ישראל בעיקרה היא בחירה של חובה, ולא של זכות, בחירה של הטלת שליחות ולא של השתררות או התנשאות. הביטוי 'עם נבחר' – אין משמעותו 'העם הטוב ביותר והמעולה ביותר', אלא העם שבחר בו האלוקים לצורך מילוי תפקיד.

נכון, שחובה זו עצמה נחשבת לזכות. מי שסבור כי הערך העליון בעולמנו הוא מילוי רצונו של האלוקים, מבין כי בחירה לתפקיד כה נכבד היא אושר שאין למעלה ממנו. אולם אין מקום לטרוניות ולתלונות על בחירה זו, הדלת פתוחה בפני כל הרוצה להתגייר ולהסתפח לנחלת ה'.

מעמד עם ישראל בבריאה משול למעמדו של שר בממשלה. במעמד זה יש אמנם גם כבוד ושררה, אולם עיקרו הוא קבלת אחריות ממדרגה ראשונה. זוהי עבדות ולא השתררות. ברור שקשה פי כמה להיות יהודי נאמן ולשמור תרי"ג מצוות, מאשר להיות אדם השומר רק על שבע מצוות בני נח. מכאן שהכלים הנפשיים המיוחדים שניתנו לעם ישראל, אינם אלא אמצעים למילוי תפקיד קשה ומחייב זה.

מנקודת מוצא זו קל הרבה יותר להסביר את ההבדל שבין ישראל לעמים. ההעדפה של היהודים אינה השפלה של אומות העולם, וגם אינה אי הכרה במעמדם האנושי כ"צלם אלוקים", אלא היא העלאתם של היהודים לדרגה גבוהה יותר מ"צלם אלוקים" לדרגת ישראל.

דא עקא, הסברים הגיוניים מסוגלים לשכנע את השכל, אך לא תמיד הם מדברים אל הרגש. העליונות של ישראל מול העמים מהווה גורם מקומם בקרב האומות, למרות ההצדקה שלה ודווקא בגללה. מאז קיבל עמנו את המעמד העליון כעם הנבחר, הוא משלם את המחיר הכבד הכרוך בו.

למרגלות הר סיני, בשעה שנעשינו לממלכת כהנים וגוי קדוש, בעת שנקרא עלינו שמו הגדול והקדוש של הבורא, החלו ההתנכלויות כלפינו מכל העברים. הפיוט: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" (הגדה של פסח), הוכיח את עצמו שוב ושוב במרוצת הדורות. המושג 'שנאת עולם לעם עולם' הפך למציאות כואבת.

הסיבה האמיתית לשנאה שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב'איגרת תימן':

"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו... קנאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה, ולחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בה' ולעשות מריבה עימו, ואלוקים הוא, ומי יריב לו?"

במודע או שלא במודע, מכירים הכול בעובדה שעם ישראל הוא העם היחיד בתבל שהאמת הגדולה של האמונה מצויה בידו.

לנוכח העובדה שהאומות חסרות אותה הכרת אמת, מתעוררת קנאה בלבם, והיא מביאה אותם לידי משטמה. זוהי הסיבה הראשונית לשנאת ישראל. גם אם תתעטף השנאה בחיפויים שונים, עיקרה וגרעינה נותרים בעינם.

מטרת השנאה ברורה: מלחמה בה' ובתורתו, אך מכיוון שאי אפשר להילחם באלוקות, הם נלחמים בעם הנושא את בשורת האלוקות ומפיץ את תורת האמת בעולם.

באותה איגרת מונה הרמב"ם כמה קווי פעולה ראשיים של אויבינו: האחד – מלחמה בכוח הזרוע, כמלחמתם של עמלק וסיסרא, סנחריב ונבוכדנצר, טיטוס ואדריינוס. צורה נוספת של הלחימה היא התנצחות, כמו זו שהיתה מקובלת בוויכוחי הדת לפני מאות שנים.

על שני צירי פעולה אלו הובטחנו על ידי הנביא ישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אותך למשפט תרשיעי" (ישעיה נ"ד, י"ז). לא בכלי משחית ולא בלשון מדברת גדולות, יוכלו לנו אויבינו.

שיטה נוספת היא הניסיונות לייצר תיאוריות ודתות שיתיימרו להוות 'תחליף' לתורת-אמת. גם על ניסיונות אלו הובטחנו שהן מועדות לכישלון.

חשוב לציין שהשקפה זו שימשה מקור תקווה ונוחם עבור היהודים שהיו נתונים תחת לחצם של מגפי הנוגשים למיניהם. הם ידעו שהמלחמה נגדם הינה מלחמה נגד ה', ומכך הם שאבו את נחמתם.

נצחיות הבורא ונצחיות תורתו העניקו נצחיות גם לעם המייצג אותם. היהודי הנצחי הביט בנוגשיו וזכה לראות אותם כלים ונעלמים מעל בימת ההיסטוריה, נמחקים מהמפה, ואילו הוא ממשיך לבשר לעולם את בשורת האמונה בא-ל אחד.

האמונה מפיחה ביהודי עוז רוח נגד הקמים עליו ומעצימה בו את הציפייה ליום שעליו מתנבא הנביא: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיהו ב', ב'). עמים רבים ינהרו באותה שעה אל הר ה' ללמוד את דרכיו. העם הנבחר יהווה מגדלור לכל העמים העולים למקדש ה', וכולם ייעשו אגודה אחת לעובדו בלב שלם.