יחסו של יעקב אבינו ליוסף, ומנגד, שנאתם של האחים אליו,  מתוארת  בפסוקים הראשונים של פרשת "וישב":

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים" (בראשית ל"ז, ג')

"ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, י"ד).

"ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו"

(בראשית ל"ז, י"ח).

הפסוקים,  מעוררים תמיהות רבות הקשורות בהתנהגותם של האחים:

א.  הייתכן רצח של  אח, בגלל קבלת כתונת מן האב, וסיפורי   

      חלומות בלבד?

ב. הייתכן כי בניו של יעקב,  י"ב השבטים הקדושים, אשר שמותיהם  חרוטים

    על חושן  הכהן הגדול.  התדרדרו לדרגה נחותה שכזו?

ג. מדוע הקדישה התורה מקום נרחב כל כך לתיאור האירועים בעניין יוסף והאחים?  

    מה בא הדבר ללמדנו? 

את התשובות לכך, הביאו הרמב"ן  והספורנו בפירושיהם לסוגיה זו בפרשה.

תהליך היווצרותו של עם ישראל מאופיין על ידי  סינון  איטי,  עד ליצירת  יסוד  שכולו טהור.  מיסוד זה  עתיד היה  לקום עם ה'. 

תהליך הסינון  החל באברהם, אבי האומה. לאברהם שני בנים: יצחק וישמעאל. יצחק, נבחר להיות ממשיכו של אברהם בהקמת עם ישראל, ואילו ישמעאל נפרד מבית אברהם והקים עם חדש.

גם בבניו של יצחק, חזרה התופעה על עצמה. שני בניו של יצחק, יעקב ועשו, נפרדו זה מזה.  יעקב דבק בדרך אבותיו, ואילו עשו הלך לדרכו והקים עם חדש.

קבלה הייתה בידי בניו של יעקב אבינו , שתהליך זה יפסק אצלם. אצל  השבטים, בני יעקב, לא תהיה חלוקה נוספת. כולם יהיו  שותפים להקמת עם ה'.

השתלשלות האירועים בעניין יוסף, כפי שהיא מתוארת בפסוקים הציבה בפני השבטים שאלות קשות, אשר עמדו בסתירה לקבלה שאחזו בידם.  לחרדתם, הם צפו חלוקה גם בבני יעקב.

התנהגותו של יוסף, ויחסו של יעקב אליו, סיכנה, לדעתם, את הקמת עם ישראל.  הם חששו שיוסף יהיה זה שיקים את העם, ואילו הם יאלצו להיפרד מן האבות הקדושים, ולהקים עם חדש. לכך לא יכלו להסכים.

כיצד הגיעו השבטים למסקנה זו? 

ניתוח ההתרחשויות בפרשה, תחשוף בפנינו את הלך מחשבתם של בני יעקב עד למסקנה הקשה, שחייבה אותם לפעולה. 

נתבונן בפסוקים נוספים המופיעים בפרשה:

 "אלה תולדות יעקב יוסף" ( ל"ז, ב')  כל התולדות של יעקב מרוכזים ביוסף.

    (גמרא,  סוטה)

* דמות דיוקנו של יוסף דומה לדמות דיוקנו של יעקב. (רש"י, שם)

* האחים יוצאים למרעה. יוסף נשאר בבית כדי ללמוד עם אביו את סודות התורה

    שקיבל יעקב משם ועבר.

    ביטוי חיצוני להעדפה זו: יעקב אבינו עושה ליוסף כתונת פסים.

* החלומות: חלום ראשון: "והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחוונה לאלומתי"

   (ל"ז, ז').    כלומר, אתם מהווים קבוצה בפני עצמה, ואני מופרד מכם.

   אתם תסובו  סביבי , ולא תהיו מחוברים אלי. נוסף לכך, תשתחוו לי.

*חלום שני:  "...והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (ל"ז, ט')

גילוי מיוחד במינו. גם האב והאם, נוסף לאחים, משתחווים ליוסף. הוא יהיה המיוחד שבאבות בכל הנוגע להקמת העם היהודי, עד שאפילו אביו יעקב משתחווה לו ומתבטל כלפיו.

מכל זה, למדו האחים שעתידה להיות חלוקה בבית יעקב, בדומה לחלוקה שהייתה אצל אברהם ויצחק. על פי זה, יהיו לעם ישראל ארבעה אבות אברהם, יצחק, יעקב ויוסף, שנוטל את התפקיד המרכזי.

מכאן הגיעו למסקנה שהם לא יזכו ח"ו להיות בניו של מקום.

פסיקת האחים  –  יוסף ראוי למיתה מדין "רודף"

כעת, ניצבו האחים בפני בעיה עקרונית. בדומה, לחלוקות הקודמות, אצל אברהם ויצחק, חשבו, שאולי גזירה היא משמיים, ואם כך, יוסף אינו אשם כלל.

אולם, מחשבה זו נדחתה. הם החליטו על סמך ראיות, שהחלוקה, אינה גזירה משמים, והגיעו למסקנה שיעקב אביהם, בהשפעת התנהגותו של יוסף, הכריע כך מתוך בחירה חופשית.

אל מסקנה זו הגיעו האחים לאחר עיון מדוקדק.

התורה מעידה על יוסף : "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". (ל", ב') חשבו האחים, שבגלל סיפוריו של יוסף אודותיהם, החליט האב להרחיק אותם, ולבחור ביוסף הצעיר כממשיכו.

נוסף לכך, קבלה הייתה בידיהם, שמשפחתו של יעקב תהיה שלמה, כלומר, מצד המבט השמימי, יהיה הבית שלם ולא יתחלק. על כן, בהכרח שחלוקה בבית יעקב היא תוצאה של  החלטת האדם – מבחירתו החופשית, ויוסף הוא הגורם לכך.

מסקנה זו, הובילה אותם להכרה בכך שליוסף דין רודף! , ואם כך, עונשו מיתה!

ההלכה קובעת: אדם שרודף אחר חברו להורגו, מותר לנרדף להרוג את רודפו.

לדעתם, הלכה זו הייתה קשורה גם לעניינם. 

על פי הבנתם, יוסף גרם במעשיו שלא יזכו להימנות על עם ה'. בדרגתם הגבוהה של האחים, היה מצב זה משול למוות. הם הבינו שחיים, פירושם להיות מבניו של ה'. ומי שלא זכה לכך – נחשב כמת. לכן, יוסף שגרם לכל זאת - הוא רודף, וחייב מיתה. הלכה זו שחידשו האחים, אינה משתנה לאורך כל שלשת  הפרשיות העוסקות בעניין.

המסר היסודי העולה  מן הפרשה מתאים לעם ישראל בכל התקופות: זכית להיות יהודי - זכית לחיים. לא זכית – שקול הדבר למוות.

על פי שיקולים אלו, דנו האחים את יוסף בדיני נפשות, וחייבו אותו מיתה (ספורנו בראשית ל"ז, ה').

יוסף, שהרגיש בהלך רוחם של האחים, הגביר את שנאתם כלפיו, על ידי סיפור החלומות.  מדוע נהג כך יוסף הצדיק?

ה"אור החיים" מבאר, שיוסף רצה לרמוז לאחים, שחלומותיו מונחים מן השמיים. ואם תהיה חלוקה בבית יעקב, היא ציווי מפי עליון.  האחים סברו, שאין זו ראייה, לטענתם, היו החלומות פרי הרהורי לבו של יוסף.

כיצד התנהל הדיון על אודות יוסף?

בפרק ל"ז בפסוק ל"ה כתוב: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויבך אותו אביו". תוספת זו: "ויבך אותו אביו" - לשם מה באה? הרי כבר כתוב שמאן להתנחם?

רש"י מבאר, שהדבר לא מוסב על יעקב, אלא על יצחק, שבכה בגלל צערו של יעקב. יצחק ידע שיוסף חי. ולמה לא גילה זאת ליעקב? אמר יצחק: הקב"ה לא מגלה ליעקב, ואיך אני אגלה? ומדוע לא גילה הקב"ה ליעקב? אלא, שהאחים צרפו אותו  כעשירי לחרם, שהחרימו  כל מי שיגלה סוד זה של מכירת יוסף.

כדי להטיל חרם זקוקים לעשרה אנשים. בדיון השתתפו רק תשעה, שכן בנימין היה בבית, יוסף היה הנידון  וראובן פרש מהם. (להרהר בתשובה על אודות חטא בלהה). החליטו האחים לשתף את הקב"ה בדיון. זו הסיבה בגללה לא גילה ה' ליעקב את האמת אודות יוסף. (מדרש תנחומא פ"ב וילקוט שמעוני קמ"ב).

מבהיל להיווכח, באיזו מדרגה גבוהה היו האחים. אין אנו עוסקים במאורע ממאורעות החיים הרגילים.  מדובר בגדולי עולם, שפסקו פסק דין מוות על פי כללי ההלכה.

טענתו של ראובן

טענת ראובן הייתה שיוסף אינו חייב מיתה בידי אדם, כפי שנאמר בפסוק: "וישמע ראובן... ויאמר לא נכנו נפש"(ל"ז, כ"א). ראובן טען שלא ניתן לחייבו במיתה בידי אדם, למרות היותו "רודף", מהסיבות הבאות:

א. אין עדים והתראה.

ב. אין הוכחה לכך, שחלומותיו באים מהרהורי לבו. יתכן, שזוהי אכן גזירה משמים.

עצת ראובן: להעביר את גזר  דינו לידי שמים. אם אכן ראוי הוא למיתה, יגלגלו עליו את הדין. ואם לאו, ינצל.

לפיכך אמר ראובן: "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (שם, כ"ב), כלומר, אין לחייבו מיתה בידי אדם.

נאמר: "והבור ריק אין בו מים", כי אם היו בו מים, זוהי מיתה בידי אדם על ידי טביעה.  (הרשב"ם).  ואם כך, מה משמעות התוספת "אין בו מים"?  כותב רש"י שהדבר בא ללמד: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".

ידוע שמיתה על ידי נחשים ועקרבים היא מיתה בידי שמים.  לכך כיוון ראובן בדבריו. (הזוהר הקדוש, האור החיים הקדוש)

אך עדיין נשאלת השאלה: אם נחשים ועקרבים יש בבור, איך הפסוק אומר לגבי ראובן: "למען הצילו מידם להשיבו אל אביו", איזו הצלה היא זו?

כתב על כך ה"אור החיים" הקדוש:

"לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות, לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו "ויצילהו מידם", פירוש מיד הבחירה", עכ"ל. כלומר, אם יוסף פטור ממיתה בידי שמים, לא  תהרוגנה אותו החיות.

הוסיף האלשיך הקדוש:

"וכל חפצו של ראובן היה, למען הציל אותו מידם, כלומר, מידם, שהם בעלי בחירה, ולא יבצר מהם, כל אשר יזמו לעשות. משא"כ בהיותו בבעלי חיים, כי מוראו וחיתתו, תפול עליהם, כי צדיק וישר הוא, וצלם אלוקים שלם בפניו, ולא ירעו ולא ישחיתו אותו", עכ"ל. (האלשיך פסוק כ"א)

הזוהר הקדוש הרחיב את הדברים: "לפי שבזה המקום של נחשים ועקרבים, אם הוא צדיק, הקב"ה יעשה לו נס. ולפעמים זכות אבות תעזור לו לאדם, וינצל מהם. אבל כיון שנמסר בידי משנאיו, מועטים הם שיכולים להינצל. ולפיכך, אמר: 'למען הציל אותו מידם', מידם דווקא. ולא כתוב למען הציל אותו ולא יותר. אלא אמר ראובן: ינצל מן ידיהם, ואם ימות בבור ימות. ולפיכך כתוב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'". (זוהר חדש עמוד פ"ג ע"ב)

האחים מבצעים את החלטתם, ומשליכים את יוסף אל הבור. והנה, מה הם עושים לאחר ביצוע גזר הדין הקשה?   "וישבו לאכל לחם" (שם, כ"ה)

מדוע מציין הפסוק שישבו לסעודה? כתב הספורנו שהדבר מלמדנו: "שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול, שמנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם. וכו' וזה קרה להם, מפני שחשבו את יוסף לרודף, שכל הקודם להורגו זכה, כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה". עכ"ל.

כלומר, הדבר מוכיח שהם היו בטוחים בצדקת דרכם. (ספורנו כ"ה)

עצת  יהודה :

"ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו".

מדוע התעורר יהודה להוציאו מן הבור ולמכרו לישמעאלים?

אלא, שהאחים הסתכלו לתוככי הבור וראו את העקרבים והנחשים מטיילים סביב יוסף, ואינם נוגעים בו!!!  הם הבינו שאינו חייב מיתה בידי  שמים!

אף על פי כן, הוא רודף אותם. הבעיה  בעינה עומדת.

כעת, פעלו האחים על פי ההלכה השנייה בדין רודף. מהי הלכה זו?

אם  אפשר להציל את הנרדף באחד מאיבריו של הרודף, כגון, לחתוך את ידו, אסור לנרדף להרוג את הרודף. הקישו האחים למקרה הנדון. אמנם מיתה הוא לא חייב, אך בגלל סיפוריו, החליט יעקב אבינו לחלק את המשפחה, ולהדיחם מן האבות הקדושים ומיצירת עם ה'.

נקט יהודה בפתרון הבא: ימכרו אותו למצרים, ובכך יתרחק מיעקב אבינו ולא יוציא את דיבתם רעה. באמצעות מכירתו לעבד, יתבטלו כל חלומותיו שהוא מלך והם עבדיו - מידה כנגד מידה. ולגבי החלוקה, אם נגזרה  משמים, יקים יוסף עם של עבדים, ואילו האחים יקימו את העם היהודי.

בדרך זו התיישבו, לדעת האחים,  כל העניינים, ונעשה דין אמת.