בחמישה עשר באייר, חודש לאחר יציאת מצרים, אזלו שיירי המזון שבני ישראל הוציאו עימהם ממצרים. מאותו יום ניזונו ישראל במשך כארבעים שנה מהמן שירד מן השמים.

המשנה (אבות ה', ו') מבארת שהמן, שממנו אכלו ישראל במדבר, היה אחד מהדברים שנבראו בסיום ששת ימי הבריאה, בערב שבת בשעת בין השמשות. בין השמשות של ערב שבת הוא פרק הזמן המבדיל בין ששת ימי המעשה לבין שבת קודש, שבה לא היתה כל יצירה גשמית. בין השמשות הוא הזמן הממוצע שבין ימי יצירת החומר לבין השבת שהיא יומה של הנשמה. היצירה שנוצרה בפרק זמן זה, טבועה במהות הממוצעת שבין הרוחניות לבין הגשמיות. היה זה מזון שמיימי שציפה לישראל מאז הבריאה עד לרדתו במדבר סיני.

המן היה מאכל מופלא. היה זה סוג מזון שמלבד הופעתו החד פעמית לאורך אותן ארבעים שנה, גם בשעתו אי אפשר היה לעמוד על טיבו הפנימי. התורה מבארת (דברים ח', ג') שהיה זה מאכל "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך". גם השם שניתן לו נבע מסיבת חוסר ההבנה בעומק מהותו (שמות ט"ז, ט"ו): "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא", 'מן' מלשון 'מה'.

ב'הגדה של פסח' אנו אומרים: "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהוציאנו ממצרים... וקרע לנו את הים... וסיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה והאכילנו את המן... ונתן לנו את התורה...". בצד ניסי היציאה ממצרים: קריעת ים סוף ומתן התורה, אנו מציבים את ירידת המן. ראויה אכילה מופלאה זו להתייצב בשורה אחת עם הנפלאות שעשה הקב"ה עם אבותינו.

על המן אמרו חז"ל (יומא דף ע"ה, ע"ב) שהוא קרוי "לחם אבירים" (תהילים ע''ח, כ''ה), 'לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו'. למלאכי השרת אין גוף ואין הם זקוקים למזון חומרי כלשהו. מזונם הינו רוחני מיסודו, ואותו מזון היה גם מזונם של ישראל במדבר.

כיצד יכלו בני אדם להתקיים ממזון רוחני? תופעה זו הינה אמנם מופלאה, ולא נודע כמותה מימות עולם. זו היתה גם פליאתם של ישראל: "כי לא ידעו מה הוא". הם לא קלטו כיצד מזון רוחני יכלכל את הגוף. אולם הדבר הבלתי מובן אכן קם ונהיה, והתמיד במציאותו במשך כארבעים שנה.

אצל מרבית בני האדם הנפש טפלה לגוף, ולכן, המזון שנועד לגוף מזין בעקיפין גם את הנפש, אולם אצל בני דור המדבר היה המצב שונה. גופם היה טפל לנפשם, וממילא מזונה הרוחני של הנפש פירנס והזין גם את הגוף.

זאת ועוד, באמצעות המן ניכרו בעם ישראל דרגותיו השונות.

בפרשתנו נאמר שאיכותו של המן היתה לחם שנאמר עליו (שמות ט"ז, ד'): "לחם מן השמים", ואילו בספר במדבר נאמר עליו (י"א, ח'): "וטחנו בריחיים... ועשו אותו עוגות". העוגות המוזכרות כאן כוונתן לבצק לפני אפייתו. בני ישראל הוצרכו לאפותו כדי להכשירו לאכילה.

מהמילים: "וטחנו בריחיים" משתמע שהמן ירד בצורת חומר גלם שהיה צורך לעבדו, ואם כן, כיצד יעלו כל התכונות השונות הללו בקנה אחד?

אלא שקליטת אותו מזון מופלא היתה בהתאם לכושר הקיבול שכל אחד מישראל הכין לעצמו בדרגתו בקדושה. המן היה מאכל רוחני, וגם דרכי הכנתו טבועים היו בחותם רוחני. כל אחד היה זקוק להשקיע מאמצים לקליטתו בהתאם לרמה הרוחנית שבה הוא ניצב.

מי שהתעלה בבטחונו באביו שבשמים, לא הוצרך לטרוח כלל, בעוד שמי שבטחונו היה רופף יחסית, אף מזונותיו הגיעו לו בטירחה, היה זה לחם מן השמים, שחלו עליו מושגי השמים, והם אלו שלאורם חיו בני ישראל במדבר.

כאשר ירד המן מן השמים במדבר סיני, לא קיבלו אותו כולם באופן שווה. מקום ירידת המן היה לפי מידת הביטחון של האדם. הצדיקים מצאו אותו סמוך לפתח אהליהם, הבינוניים היו צריכים להביאו ממרחק, ואילו הרשעים היו צריכים לכתת את רגליהם הרחק מחוץ למחנה כדי להביאו.

המן שיקף גם בצורתו את מצבו הרוחני של האדם. התורה מעידה כי צורתו של המן היתה כעין הבדולח: "והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח" (במדבר י"א, ז'), המן הבחין 'בעינו הרוחנית' מי צדיק ומי רשע. הוא מסר את ממצאיו לעיני ההמון באמצעות דרך לקיטתו, הזמן שהושקע בחיפוש אחריו והמאמצים שהושקעו בהכנתו. לעתים, אדם שנחשב מן הצדיקים, התדרדר לפתע וחיפש את מזונו יחד עם הפחותים שבעם.

המן גם העביר שיעור חי באמונה, כאשר כל אחד ליקט ממנו כמות לפי ראות עיניו: "וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו" (שמות ט"ז, ט"ז). מי שהרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת, ומי שהמעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת. כל מאמץ ואמצעי השתדלות שהשקיעו באיסוף המן, לא שינו את מה שנגזר ממרום.

הוראה זו, "לא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר", היא הוראה לדורות: לעולם לא יקבל האדם, אלא את מה שנקצב לו ממרום.

ארבעים שנות ירידת המן במדבר לימדו את העם שיעור חי באמונה ובביטחון בה' כיצד לפרנס את בני הבית לפי רצון ה', תוך הישענות מוחלטת עליו.

כיצד ניתן להשאיר לדורות את רישומם של שיעורי המדבר, כאשר עול הפרנסה דוחק והמרחק מארבעים שנות המדבר הולך וגדל?

התורה מורה להניח צנצנת מן כמשמרת לדורות, כדי שגם הדורות הבאים יראו את הלחם הניסי שנאכל במדבר במשך ארבעים שנה.

"ויאמר משה: זה הדבר אשר ציווה ה', מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים" (שמות ט"ז, ל"ב).

ואכן, כאשר הוכיח ירמיהו הנביא את העם על התרשלות שחלה בלימוד התורה, הם טענו כי אם יניחו את מלאכתם ויעסקו בתורה, לא ימצאו את פרנסתם. באותה שעה הציב ירמיהו לעיניהם את צנצנת המן, המונחת לפני הארון בקודש הקודשים, ואמר: "בזה התפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו" (רש"י שמות ט"ז, ל"ב).

צנצנת המן הונחה לפני הארון, שהוא כתר התורה, כדי להודיע לדורות, כי מי שמוסר את נפשו כדי לקנות לעצמו את כתר התורה, יזמן לו הקב"ה את פרנסתו ברווח.