|
הנצחת מעמד הר סיני במשכן
הנצחת מעמד הר סיני במשכן
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כל עוד עמד מקדש ה` על תילו, יכלו כולם לעלות לירושלים, לחזות במו עיניהם בביטול חוקי הטבע שהתרחשו בו ולרכוש ידיעה ברורה במציאות ה`.
|
ייעודו של המשכן מבואר בפסוק (שמות כ"ט, מ"ד-מ"ו): "וקדשתי את אהל מועד, ואת המזבח... וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ידיעת מציאות ה' הושגה באמצעות הניסים שהיו במשכן.
מה תרמו הניסים לעם שצפה בהם? כיצד נחרטה האמונה בתודעת העם? כאשר נתבונן במשמעותו של המושג "נס", נבחין בשני סוגי ניסים: הראשון הוא נס המתבצע בתוככי הטבע. לדוגמה, בקריעת ים סוף השתמש הקב"ה במים שברא בששת ימי בראשית. הנס היה שהוא העמיד אותם כחומה, וביטל לשעה את תכונתם לזרום. נס זה נעשה בתוככי הטבע הקיים.
לעומת זאת, קיימים ניסים הפועלים במתכונת של ביטול הטבע. דוגמה לנס מעין זה נוכל למצוא במה שנעשה בארון העדות. גודלו של קודש הקודשים בבית המקדש, שבו עמד הארון, היה עשרים אמה על עשרים אמה, וכשהניחו במרכזו את הארון נותר מרחק עשר אמות מכל צד של הארון עד הכתלים. הארון עצמו לא תפס מקום.
מהותו של נס זה מוסברת בתלמוד: "לפי ששם השכינה שורה, ודבר שאינו גשמי לא יכילהו מקום ומידה, כי מלוא כל הארץ כבודו" (המהרש"א בבא בתרא צ"ט, ע"א). במקום שבו שורה השכינה, אין מקום למציאות גשמית. שם בטלים חוקי הטבע. לגבי חוקי הטבע נחשב הדבר כאילו לא ניצב שם הארון כלל.
העובדה שהארון לא תפס מקום גשמי, היה בה ביטול של חוקי הטבע לחלוטין. כל דבר המצוי בעולמנו תופס מקום, וכאן היתה יציאה ממסגרת זו.
הבחנה זו היא שורש ההבדל בין ניסי יציאת מצרים לבין הנסים שנעשו במעמד הר סיני. ניסי מצרים היו מתוך התופעות הקיימות בטבע מאז ומעולם, אלא שהנס הרחיב את ממדיהן של התופעות ושינה את סדרן. גם בנס קריעת ים סוף התחוללו שינויים במי הים, אך הם היו קיימים בבריאה, לפחות בפוטנציאל, מאז ששת ימי בראשית.
לעומתם, ניסי מעמד הר סיני פעלו במתכונת של ביטול הטבע, לדוגמה (שמות כ', י"ד): "וכל העם רואים את הקולות", חושי האדם, השמיעה והראיה פעלו באופן שונה לחלוטין מאשר היה חקוק בהם בטבע ברייתם. בקבלת עשרת הדיברות שמעו בני ישראל את הציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח') ואת הציווי "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה', י"ב) בדיבור אחד. הטבע נמוג מול ההתגלות האלוקית, במעמד הר סיני.
ניסי יציאת מצרים שימרו עדיין את אפשרות הבחירה החופשית של האדם למרות מופלאותם, שכן השינויים התחוללו בתוככי הטבע, ונותר מקום לטעות ולחשוב שהטבע הוא זה שפעל כאן. לדוגמה, לקריעת ים סוף הצטרפה רוח קדים עזה שנשבה כל הלילה כדי לאפשר לחוטאים להתעקש ולומר שהרוח היא זו שקרעה את הים. אמנם, אדם נבון יגיע לאמונה מכח נס זה, שהרי אין בכוחה של רוח לגזור את הים לשנים עשר גזרים יציבים העומדים כחומה בצורה, אך מקום לטעות קיים. מסיבה זו נוקטת התורה לשון (שמות י"ד, ל"א): "ויאמינו בה'", כלומר, שבני ישראל הגיעו בים סוף לאמונה בה' בכוחות עצמם. הם התעוררו אמנם מכח הנס, אך הוסיפו אמונה מליבם פנימה.
ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף ענו על המטרה הראשונה, והיא עקירת טענת הכפירה הטוענת שהעולם הוא קדמון, חלילה, ולא נברא. לנוכח העובדה שהתחוללו שינויים כה חדים בטבע עצמו, מוכרחים להסיק שלטבע יש בורא שבראו. עולם שנברא "מאליו", אינו יכול לשנות את עצמו.
ניסי מעמד הר סיני ביטאו, כאמור, יציאה מגדרי הטבע, הם ביטאו את ביטול הטבע. מול גילויים אלו, אין מקום כלל לטעות ולהיתלות בהסבר הגיוני כלשהו, שהרי הטבע התבטל ונמוג לחלוטין.
בהר סיני התבטלה הבחירה. כל העם הגיע לידיעה והכרה במציאות ה', וכפי שנאמר בפסוק (דברים ד', ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".
כיצד יצליח עם ישראל לשמר בקרבו את ההשגה המיוחדת שהושגה במעמד הר סיני? הווי אומר: על ידי המשכן. משכן העדות, ובהמשך בית המקדש, הנציחו את ניסי מעמד הר סיני. שגרת החיים במקדש היתה רצופה בניסים קבועים שרבים מהם חרגו לחלוטין מגבולות הטבע.
כל עוד עמד מקדש ה' על תילו, השתמרה בעולם פינה המוצפת באור יקרות של השגחה גלויה ממרום. עם ישראל וגם כל אומות העולם יכלו לעלות לירושלים, לחזות במו עיניהם בביטול חוקי הטבע ולרכוש ידיעה ברורה במציאות ה'.
במשנה (אבות ה', ה') מנויים עשרה ניסים תמידיים שנעשו בבית המקדש. חלק ממופתים אלו פעלו במתכונת של ביטול הטבע. נדגים כמה מהם:
"לא ניצחה הרוח את עמוד העשן", ירושלים ידעה רוחות עזות, אך הן לא יכלו לפגוע בעשן שעלה מעצי המערכה. עמוד העשן נותר זקוף תמיד ומיתמר לכוון השמים.
"לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה", גשמים היורדים בזעף עלולים לכבות את האש שעל גבי המזבח, אך האש המשיכה ליקוד.
"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". בניסים אלו התרחש ארוע הדומה במהותו לנס שבו הארון לא תפס מידה גשמית בקודש הקודשים, כמוסבר לעיל. גם כאן התבטל מושג המקום, וניתן מרווח לכל אדם לפעול בהתאם לרצונותיו.
אלו הם נסים שאי אפשר לייחס להם הסבר בתוככי חוקי הטבע. כל זמן שהיה המקדש על מכונו, הוא היה "שער השמים" לכל דרי תבל. שם נגלו לעיניהם מראות אלוקים של השגחה גלויה. במשכן ובמקדש נותר עם ישראל תחת ההשראה הכבירה של מעמד הר סיני. שם יכלו להשיג את האמונה בדרגת ידיעה, והם אמנם הגיעו למציאות רוחנית זו של (שמות כ"ט, מ"ו): "וידעו כי אני ה'".
לשונות האש שבערו מעל המזבח באופן תמידי, לא שרפו מעולם את המזבח עצמו, שהיה עשוי מעצי שיטים מצופים. הם גם לא התיכו את מעטה הנחושת שחיפה על העצים.
מכל כלי המשכן היה זה המזבח החיצון שפירסם במיוחד את הידיעה על מציאות ה'. מסיבה זו כתובה בו המילה "לי": "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ', כ"א), כי בזכותו, עם ישראל מתחבר אלי, אל ה', ושכינתו שורה עליו.
בעוונותינו הרבים אין לנו כיום לא מקדש ולא משכן, לא מזבח ולא ריח ניחוח, אמנם גם בימינו יכול להיפתח בפנינו צוהר לראיית אמונה עין בעין, וזאת על ידי לימוד התורה המאירה באור השכינה וחודרת אל הלבבות.
זאת ועוד, הנס שהיה בתקופת המקדש: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", מסוגל להתרחש בזעיר אנפין גם בימינו בכל ארץ ישראל, כאשר היא פותחת את שעריה בפני המוני העולים, בנים מרחוק שעולים לגור בתוכה. הארץ הקטנה מתרחבת כעור הצבי וקולטת את כולם. ככל שנתקרב לה' בכל אורחות חיינו, נזכה לגילויי ניסים, להשראת שכינתו ולפתיחת שערי שמים בשפע רב.
|
|
|
|