מחנה הריכוז "גרוס רוזן". שנת תש"ד – ליל חג פורים. האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם.  איש לא זכר שהיום הוא חג הפורים. ואם היה אי מי שזכר, האם היה לו כיצד לחגוג? שמא ייטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אימא?... שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק:

"יהודים יקרים, הלא חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל. אבל בורא העולם ראה את צעקת בניו והציל אותם, והמן הרשע נתלה על העץ!

"אחיי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה. לא המן שמו, אלא היטלר ימ"ש! אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרובה, וסופו של היטלר יהיה רע ומר כהמן!  חיזקו ואימצו, עם ישראל חי!"  עיניו של היהודי בערו כלפידים וגופו כולו רעד מרוב התרגשות. ממקום אחר קפץ לו אסיר נוסף והחל לזמר באיטיות ובמתיקות את הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה:

"ברוך אתה ה'... הרב את ריבנו... והנוקם את נקמתנו..."  שני היהודים האמיצים שבו אל הדרגש ושוב השתרר לו השקט. בקרב האסירים שררה תחושה של שמחה והתעלות, אך גם חשש מן הבאות.  בבוקר אירע את אשר יגורו ממנו. קצין המחנה התפרץ אל הצריף והחל לצעוק.

"בלילה האחרון היו כאלו שהעזו לדבר נגד הפיהרר! הסגירו מיד את בני העוולה, אחרת מרה תהיה אחריתכם! אני מקציב לכם עשר דקות כדי להסגיר את אותם הפושעים."

עשר דקות חלפו ואיש לא פצה את פיו.

"רוצו, רוצו!" החל הקצין לצעוק. האסירים הכחושים החלו לרוץ כשהגרמנים מצליפים בהם שוב ושוב. אחד משני האסירים כבר עמד להסגיר את עצמו, אבל היהודים סביבו לחשו לו "החזק מעמד! כולנו ערבים זה בזה!" אל תיתן לשלוחי עמלק לנצחנו! אנו כאן ארעים, אנו בדרך לשוב בע"ה לביתנו ולמשפחתנו! על אפם וחמתם של שלוחי עמלק אלו ימ"ו.

המרוץ המטורף נגמר. האסירים לא הוסגרו. באותו חג פורים, נס כפול אירע ליהודי המחנה "גרוס רוזן": הם חגגו את החג, המרוץ השׂטני לא הפיל קורבנות, ואיש לא הלשין. ובסופו של דבר יהודים אמיצים אלו יצאו משם מאפילה לאורה.

השבת היא אחת מד' פרשיות. פרשת "זכור", לזכור את אשר עשה לנו עמלק זה, בדרכנו לארץ ישראל. אותו  עמלק אשר הצר לעמינו, אך  את הצרות הללו אין מצווה לזכור!. אלא המצווה היא לזכור מה עשה לנו במהות -  " אשר קרך בדרך".  במצוות "זכור" יש גם מצוות: "לא תעשה" של: "לא תשכח". מצווה זו  שונה היא ממצוות: "זכירת יציאת מצרים", שבה איננו מצווים  לזכור מה עשה לנו פרעה, אלא זכור את "יום צאתך מארץ מצרים". יש להבין את טעמה, הלא ידוע  פסקו של הרמב"ם שכיום אין אפשרות כלל לזהות פיזית או גיאוגרפית את אומת עמלק  וזה לשונו:

"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים - הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב, לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות - מותרין לבא בקהל מיד." (הלכות א"ב פרק י"ב  כ"ה)

מה א"כ הטעם לזכור אומה מרשעת שהייתה ולכאורה נכחדה לחלוטין?! 

מסבירים בעלי המחשבה, אכן, פיזית לא נשאר מאומה זו מאומה, אך 'רעיונית' והשקפתית נשאר גם נשאר, האידאולוגיה העמלקית עדיין מפעפעת בתוכנו, והיא מוגדרת בשפת הפנימיות: "קליפת עמלק", שהיא הכוח המלחמה הרוחני שעמלק  השאיר לנו בירושה... וקליפה זו עלינו למגר. פנים רבות יש לקליפה זו, פן אחד מיוחד מלמדנו בעניין זה  בעל  ה"שם משמואל" זי"ע :

" יש להתבונן בענין פרשת זכור, במה שנוגע לעבודת האדם מישראל, וכן בדבר סמיכותה לפרשת שקלים. הגם שהטעם פשוט כדי להסמיכו לפורים, אבל בוודאי גם פורים שחל בימים האלה איננו במקרה, שכן איתא במהר"ל שכל הדברים הגדולים אינם במקרה. ונראה על פי מה שכבר אמרנו שנראה בעליל שתמיד קודם בנין "בית המקדש" ו"השפעת התורה הייתה 'מחיית עמלק'.

א'. בימי משה רבינו עליו השלום קודם מתן תורה והקמת המשכן.

ב'.  בימי שאול ודוד קודם בנין בית ראשון והתגלות חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה.

ג'. בימי מרדכי ואסתר קודם בנין בית שני ועלית עזרא מבבל שאמרו ז"ל: "מה להלן תורה אף כאן תורה".(סנהדרין כ"א:).

ד'. ולעתיד קודם בנין ה"בית השלישי" ואז כתיב "נתתי את תורתי בקרבם" (ירמיהו, ל"א, לב) וכתיב: "כי מלאה הארץ דעה את ד' "(ישעיה י"א, ט)  , וקודם זה תהיה מחיית עמלק על ידי "משיח בן יוסף". מזה נראה בעליל שעמלק היפוך תורה ועבודת הקרבנות... והטעם פשוט כי שני אלה הם חיבור עליונים ותחתונים, והם באין לקרב, ועמלק הוא היפוך מזה קוצץ בן קוצץ בא לרחק.

והנה ניסן הוא זמן "התחדשות העבודה" בכל שנה, כאמרם ז"ל: "חדש והבא קרבן מתרומה חדשה",(ראש השנה ז'.) ופסח נקרא "עבודה" כמו שכתוב: "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה",(שמות י"ג)  וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה. על כן צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה על ידי קריאת פרשת זכור, כבמדרש תנחומא : "אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני מוחק שמו מלמעלן", וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן. (שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, תרע"ד)

כלומר, מלמדנו ה"שם משמואל", שכוחו של עמלק הוא ביצירת נתק בין עליונים לתחתונים, דהיינו בין הקב"ה לבין עולמו. עמלק הוא הכוח המנוגד לעולם האמונה, ולכן לפני קבלת תורה או בניית בית המקדש, שהם שני המוקדים המרכזיים בקשר שבין הקב"ה לבין העולם, צריך תחילה להחליש את כוחו של עמלק. שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה של עם ישראל מלחמת עמלק קדמה למתן תורה ולבניית המקדש; וגם כיום אנו נלחמים בעמלק - לא בעם העמלקי אלא ב"קליפת עמלק", שהיא הכוח הרוחני של עמלק שמצוי בתוכנו. הזמן המתאים לאותה מלחמה הוא בחודש אדר, לקראת העבודה שמתחדשת בפסח וקבלת התורה בשבועות.

למדונו חז"ל שכדי לנצח את הכוחות השטנים כעמלק עלינו ללמוד את אסטרטגית מלחמתו בעם ישראל. התורה עצמה מתארת את שיטותיו הנלוזות. לתפוס את  "הנחשלים" שבעם, כשהם בבחינת: "עייף"  "ויגע",  אך עיקר העיקרים כוחו לקרר לצנן ולהחליש כפי הנאמר: "אשר קרך בדרך". מלשון "קרירות. מלמדים אתנו חז"ל שיש לתת את הדגש על "הדרך" שם סוד כוחו! כפי הנאמר בירושלמי:  "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות פ"ד ה"ד) מה פשר הסכנה שיש דווקא בדרכים?

מבארים בעלי המוסר שהסכנה שבדרכים נעוצה  ב"אי יציבות" מעבר ממקום אחד למשנהו. יש בה עראיות ושבריריות המסוגלות לגרום למעידות ולנפילות.  נקודות החיבור והמעברים שבין המסע לחניה "ויסעו ויחנו", הם נקודות תורפה המזמנות בקלות סכנות ונפילות, חלילה. בהליכה בדרך, המקום הקודם כבר נעזב, המקום הבא עדיין לא הושג ואין שום נקודת אחיזה בטוחה ויציבה, על כן יש רשות לשטן לקטרג.

כאשר אדם מעביר את משקלו מרגל לרגל בעת הליכתו, קיים שבריר שנייה בו הוא אינו עומד יציב, לא כאן ולא כאן, וקל מאוד להפילו. על חולשה זו מבוססות כל תורות הלחימה של המזרח הקשובות לכוחות הפנימיים במאבק. אין הן מפעילות כוח אלא מכוונות את הכוח שהפעיל היריב לרעתו ומנצלות את נקודות התורפה והחולשה של היריב להפילו. גם עמלק מנצל את חולשת הדרך לזנב בישראל ולהילחם בהם: "אשר קרך בדרך", ולא רק ביציאה ממצרים. כל הפעמים שעמלק נלחם בישראל מתרחשים בדרך: בדרך למלכות בית דוד, במלחמת עמלק בשאול, בדרך לבית שני בפורים המן הרשע, וגם כאן בגלותנו בארץ ישראל. בדרך ל"בית השלישי" שיבנה במהרה. כללו של דבר: המעבר מעולם אחד לעולם אחר טומן בחובו סכנה!. על כן נדרשת מהאדם זהירות ודריכות. אך בעיקר תפילה. תפילה שנצליח להתגבר על סכנות הדרכים והמעברים, עלינו להתפלל ולחבר את מעברי הדרך, כמו המעבר שבין היום והלילה בלימוד תורה ותפילה, ועל ידי שמחברים אותם, אין למזיקים שליטה. זו עיקר תוכנה של "תפילת הדרך". כפי שמסביר הגאון הגדול הרב חרל"פ זצוק"ל את מהותה של תפילה זו:

"כל הסתערות כוחות והתחדשות מצב תוכל להביא הריסה לכוחותיו המוסריים של האדם וצריך הוא אז לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון, ויותר מזה, כל מצב חדש צריך שמירה שעל כל פנים מביא הוא ציורים חדשים והרגשות חדשות, וכמה אנשים נפחתה מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. וכשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות של השתנות הציורים והתחדשותם על ידה, והימלך בקונך וצא להמשיך ציורי היראה ואהבת ה' בקביעת המוסר וטוב המידות הטהורות, גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר יסוד תפילת הדרך".

יהי רצון שנזכה וימוגר כוח קליפת עמלק לנצח.

חג פורים שמח!