יעקב, בחור ישיבה בעל מרץ רב, הסתבך עם צוות הרמי"ם הישיבה , גם בביתו התנהלו חייו שלא על מי מנוחות , הוא הסתכסך עם הוריו ועם כל משפחתו. מצבו אייש אותו במידה כ"כ קשה, עד שהחליט לעזוב את הכל. בוקר אחד לא בהיר ארז לו מעט חפצים וצידה , ונסע לצפון הארץ בכדי להשתקע שם באחד הקיבוצים. במשרד הקיבוץ קיבלה את פניו המזכירה, אישה מבוגרת , שהתעניינה לפשר בואו. יעקב סיפר לה אודות  נפתולי חייו ואודות החלטתו הטרייה.

מרים, המזכירה מן הקיבוץ , פרצה בבכי נוגה. "יעקב , אינני מכירה אותך ולא את משפחתך, אך אם תשמע לעצה של אישה מבוגרת – קח את החפצים וחזור הביתה ולישיבה! עשה הכל בשביל להשלים עם כולם. אני מבטיחה לך – לא תראה כאן יום אחד מאיר, כל ימיך יעברו עליך בעצב ובמרורות. גם אני בגילך עשיתי את הצעד הזה מתוך ייאוש: חייתי במאה שערים במשפחה חרדית לכל דבר, חוויתי ילדות יהודית לכול דבר. עם הקמת המדינה עזבתי את הבית לאחר מריבה קצרה עם ההורים ובאתי לכאן .כל ימי כאן בקיבוץ היו מלאי חרטה עצבות ,וייסורי מצפון נוראיים. כיום אני בודדה , בני מבקרים אותי לעיתים נדירות , נכדי ,רווקים מבוגרים, משוטטים ברחבי העולם בחיפושם אחר האושר ,  אחי ואחיותיי החרדים חיים חיים מלאי נחת, בניהם ונכדיהם סובבים אותם בכבוד ובאהבה. לו רק היה לי אומץ הייתי חוזרת לשם. אבל אתה , בחור צעיר, אל תעשה את הטעות הנוראה הזו !!"

יעקב, שהדברים נגעו לליבו, שמע לעצתה, חצה את הכביש לתחנה שממול. לאחר ימים ספורים הוא ישב כבר חזרה בישיבתו ועלה והתעלה. ביום חתונתו הוא נזכר בה, הרים צלצול לקיבוץ והזמין אותה לחתונה, "את חיי אני חב לך! זכית להיות שליחה טובה וזכות לימוד התורה שלי ומצוותי הרבות נזקפת לך לעולמים!".

במרכז פרשתנו מתארת התורה את "מעשה העגל" בפרוטרוט, תורתנו "תורת חיים" היא! אין הדברים בגדר סיפור בעלמא אלא שמסרים גלויים וצפונים בכל אות ואות.  שומה עלינו להתבונן במעשה נורא זה ובמסריו. נאמר בתורה: "וירא העם כי בֹשׂש משה לרדת מן ההר". (שמות ל"ב א') מפרש רש"י: "כי בשש משה" לשון: "איחור" כי כשעלה משה להר אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו' שעות וכו' בא השׂטן  וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביה, לומר וודאי מת משה, לכך בא בערבוביה לעולם, אמר להם מת משה שכבר באו שש שעות ולא בא".

שואל מרן הגר"ז סורצקין זצוק"ל בביאורו  "אזנים לתורה" שאלות נוקבות  עד מאד: " לו היה משה בא בו ביום, לא היו ישראל עושים את העגל, ולא היו נופלים ממדרגתם הנעלה, מדרגת מלאכי עליון! מחשבה נוגה מנקרת במוח, למה עשה השם ככה לעם סגולתו?! למה אמר השם למשה: "לך רד כי שחת עמך" רק "לאחר מעשה", ולא הקדים לצוות עליו לרדת טרם שעשו את העגל? למה לא גער בשטן, שלא יערבב את העולם ושלא יסית את בני ישראל לאמור "מת משה" ? ולמה לא הכריזו בשמים : "היזהרו בישראל ותורתו שקבל, כדרך שהכריזו: " היזהרו ברבי מאיר –וברבי עקיבא ותורתו"? (קידושין פ"א)  כלומר, הגמרא מספרת שם שהשטן ניסה להכשיל בדבר עבירה את רבי מאיר ואת רבי עקיבא אלא שמזימתו נכשלה מפני שהכריזו בשמים: "היזהרו ברבי מאיר ותורתו וברבי עקיבא ותורתו" , ע"כ מקשה הגר"ז למה לא הכריזו כן בשמים על "כלל ישראל" שהיו אז במדרגת מלאכי השרת! כפי הנאמר  בגמרא (ע"ז ה') על כלל ישראל במתן תורה: "ואני אמרתי – בשעת מתן תורה- אלוקים אתם ובני עליון כולכם". מדוע  א"כ לא סייעו משמים לכלל ישראל שלא יחטאו !?

מיישב הגר"ז לאור דברי הגמרא: "אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" (ע"ז ד') מבאר רש"י:

"כלומר: גיבורים ושליטים ביצרם היו! ולא היו ראויים להתגבר יצרם עליהן, אלא גזרת מלך הייתה לשלוט בם, וכדי ליתן  פתחון פה  לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא: לא אשוב, שלא יקבלני, אומרים לו : צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה"    

מדברי הגמרא אנו למדים שחטא זה של עם ישראל  נעשה ב"גזירת מלך" ולא מרצונם הטבעי!  סבבו משמים בכוונה תחילה שמשה רבנו יאחר, והשטן יערבב ויפתה את  עם ישראל לחטא, כדי ללמד את עם ישראל לעשות תשובה.

אלא שדברי הגמרא אלו קשים מאד מכמה זוויות:

א. -  המרש"א שואל: דברי הגמרא סותרים לכאורה את הנאמר בחז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג) כיצד א"כ יגזור הקב"ה על האדם ועל העם שיחטאו?!

ב. ה"תורת חיים" תמה: הרי למדה אותנו התורה שלאדם יש "בחירה חופשית" כיצד זה מסתדר עם "גזירת מלך" ליתן לשטן לשלוט בהם?

ג. בעל ה"עקידת יצחק" מקשה על עצם המסר של דברי הגמרא, כיצד ילמד החוטא שחטא מרצונו ומתאוותו, שיש מקום לעשות תשובה, מכך שישראל עשו תשובה ותשובתם התקבלה, הלא כאן עסקינן בגזירת מלך! ולא היה מרצונם כלל!

ד. עוד הוא מקשה, אם זה היה ב"גזירת מלך" כיצד זה מסתדר עם הנאמר בתורה עצמה: "לך רד כי שִׁחֵת עמך"- "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא"

ה. למה משה רבינו שבר את הלוחות הראשונים מעשה ידי אלוקים? 

ו. מדוע הוזקק משה רבינו להתחנן להקב"ה שימחל להם, ולבסוף גם כשנתרצה לא נמחק עוונם לגמרי! כי הנאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם"!?

מיישב ה"עקידת יצחק" (מעובד)  ביאור שונה מביאור רש"י.  אכן, לו היה אפשרי שאדם יעבור את כל ימי חייו ללא שום חטא, אם מחמת לימוד התורה ויישׂומה שגרם לו ליישר אורחותיו, או מפני טבעו הטוב והזך, אזי באמת לא היו ישראל חוטאים במעשה העגל! כי אותו דור היו שלמים בטבעם, עד שהעיד הבורא על שלמותם: כפי הנאמר: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמר מצותי כל הימים"(דברים ו' כ"ו) ואותה שלמות וזכות לבבם תהיה קיימת לעד, אלא  מכיוון שהם חטאו, הרי זה מוכיח: שאין באפשרות האדם שלא יחטא! כפי הנאמר בקהלת: "ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (ז' כ') .

וזה יהיה לימוד מוסר השכל לכול חוטא באשר הוא, צא ולמד, אם ישראל ברום שגב מעלתם אחרי כל המראות האלוקיים שהם חוו וראו, חטאו, הרי שכל אדם מסוגל לחטוא! וכאשר יחטא יש לו להזדרז ולחזור בתשובה וימחל חטאו, ושלא יעלה בדעתו כלל וכלל שיש מציאות כזו שאפשרי לו לאדם חיים ללא חטא! וע"כ מי שחטא אבדה תקוותו, כי נסגרו בפניו דלתות התשובה. אין הדבר כן! כי באמת אין האדם עומד על מקומו אפילו יום אחד! כי מטבע האדם לחטא, כפי הנאמר בתהילים: "אם עוונות תשמור ק-ה ד' מי יעמוד" (ק"ל)

וזה כוונת דברי רבי יהושוע בן לוי: "לא עשו ישראל את העגל" – שהיו הם ברום המעלה, לעשות  מעשה נורא זה, ולמרות זאת עשו מעשה זה. "אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" – להורות שאף ברום המעלה אינם חסינים הם מאפשרות לחטוא!, ולמרות הכול משה רבינו לא אמר 'נואש', אלא פעל לעורר את העם בתשובה, שבר את הלוחות, הרג את החוטאים בפועל, שאר העם הסיק מסקנות עשה תשובה ונסלח לו.

לאור דבריו הנפלאים של  בעל עקידת יצחק זי"ע ניתן ליישב את השאלות הנ"ל.  אכן, לו משה רבינו היה יורד משמים בזמן לא היה מתרחש מעשה העגל.  אלא שעם ישראל  היה בדרגה רוחנית הגבוהה ביותר, הבהירות הרוחנית הייתה ברורה מאין כמוה, עד כדי איבוד הבחירה החופשית!!  במקום גבוה  זה לכאורה אין מקום לנפילות, רצה הקב"ה ללמדנו שגם ממקום זה ניתן ליפול נפילה אדירה! ניתן, אך לא הוכרחו ליפול! העובדה היא שבני לוי לא התרגשו ממעשה השטן! ונשארו בעמדתם. גם עם ישראל עצמו, חוץ משלושת אלפים לא השתתפו מעשית בעגל. אלא הם שהם שתקו במקום למחות. ע"כ משמים עיכבו את משה  כדי ללמד את עם ישראל שתי תובנות נפלאות הנלמדות מהפרשה א. זהירות. ב. תקווה .  לדעת להפנים שהאדם איננו  מלאך...  וגם ממרומי פסגת הרוממות ניתן מהר מאד לפול לתהומות החטא.  ב. אין מקום לייאוש, תמיד יש את התקווה של מצוות "התשובה". וכשישוב באמת ובתמים אזי הוא ייקרא "בעל תשובה" כעין בעלות ושליטה במעשיו.

נסיים בדברי הגר"ז סורוצקין זצוק"ל על הפסוק: " ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלוֹת" מה פשרם של מחולות אלו? מבאר הגר"ז: מארגני "אמונת" העגל רצו לביים "מעמד הר סיני שני" של "קבלת התורה" החדשה. ומכיוון שלא נשמע קול שופר וקולות וברקים מן השמים, התחילו הם להריע ולהשמיע קול ענות. כפי שתרגם רבי יונתן בן עוזיאל: "כד מיבבין בחדוא קדם עיגלא". יש להבין את  פשרה של  יבבא זו? אם הם רוקדים ועולצים אז מה מקום יש ליבבות?

ומיישב שם לאור דברי חתנו הרה"ג ר' ישראל זידנוורם הי"ד ששמע מפי רבו מרן המשגיח ממיר זי"ע שבן ישיבה שפרש רח"ל מדרך התורה, אפשר לומר בבטחה שלא יהנה מלא חופנים נחת מיצרי העולם הזה!...    כי מכיוון שלמד תורה  ויודע את חומר האיסורים, אם ילך בעצת יצרו תמיד הוא יחוש את תחושת: "אוי לי מיוצרי"! ויסבול ממוסר כליותיו! יותר ממי שלא למד כלל בישיבה. ניתן א"כ לומר יסוד זה גם כאן, מכיון ששמעו בני ישראל דברי אלוקים חיים במעמד "הר סיני" וקבלו על עצמם עול תורה ומצוות, ע"כ בשעה שפרקו עול תורה ומצות לא הייתה שם שמחה שלמה  לפני העגל... זו הסיבה ליבבות.

יהי רצון שנזכה ללמוד ולהפנים את מסרי התורה.