|
הגאווה מול הענווה
הגאווה מול הענווה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
מידת הענווה שנשתבח בה משה רבינו, היא לא רק מידה אחת מתוך שאר המידות הטובות שנתעטר בהן, אלא שהיא בונה משכן לשכינה.
|
חומש ויקרא פותח בפסוק: "ויקרא אל משה". הביטוי "ויקרא" המופיע אצל נבואת משה רבינו שונה מהביטוי שנאמר אצל בלעם (במדבר כ"ג, ד'): "ויקר אלקים אל בלעם".
שוני "קל" זה המתבטא באות אחת, מביע את ההבדל היסודי שבין נבואת משה רבינו לבין זו של בלעם נביא האומות.
"ויקרא" מצביע על לשון של חיבה שמלאכי השרת משתמשים בו. לעומת זאת הביטוי "ויקר" אינו אלא לשון עראי וטומאה, היחס היאה לבלעם.
בלעם ביקש להיות נביא, אולם לא רצה לזנוח את מידותיו המושחתות, ולכן, גם בשעה שההשגחה העליונה החילה עליו את הנבואה, הוא לא התעלה ממדרגתו, ונשאר אותו בלעם הרשע כפי שהיה. לעומתו, משה רבינו, שכל ימיו היו מסכת ארוכה של זיכוך, זכה התעלה והתקדש באמצעות הנבואה עד לרום המעלה.
המקריות המיוחסת לנבואת בלעם, והרמוזה במילה "ויקר", יש בה כדי ללמדנו כי אחד הסימנים הבולטים של הקדושה היא הקביעות והיציבות, בעוד שהטומאה מאופיינת על ידי הארעיות.
הצדיק מתואר (ירמיהו י"ז, ח'): "כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו", בעוד שהרשע נמשל ל"ערער בערבה" (שם ו'), שאפילו רוח מצויה עוקרתו והופכתו על פניו. מי שאינו נטוע בתחום הקדושה, גם אם הגיע לדרגות נבואיות, הן אינן קבועות אצלו. לעומת זאת שרשיו וגם נופו של הצדיק אחוזים ודבוקים בקשר בל יינתק עם השכינה.
הרמב"ם (פרק ז' מהלכות "יסודי התורה") מבאר שכדי להגיע לנבואה זקוק האדם להכנה מאומצת של שנים רבות. והנה, פוגשים אנו בבלעם, שלא זו בלבד שלא הכין את נפשו לקליטת הנבואה, אלא שכל התנהגותו הביעה את ההיפך הגמור.
מה בין מי שזכה לנבואה אחרי זיכוך מידות נפשו, לבין מי שקיבל את הנבואה כמתת ממרום בלא עמל? הזוכה להשגות עילאיות על פי הכנתו, הנבואה והקדושה שהוא זוכה בהן, נעשות לחלק מעצמותו. בעוד שהמקבל נבואה מבלי שהכין את עצמו, נבואתו הינה עראית וחולפת.
נבואת בלעם מצויינת בלשון "ויקר", באשר היא לא הפכה להיות נחלתו, ורק נשמעה מפיו בעל כרחו ובלא שהיה לו בה חלק כלשהו.
האל"ף הזעירה (הקטנה), הכתובה בתורה במילה "ויקרא" רומזת על החילוק בין "ויקרא" ל"ויקר". המילה "ויקרא" מציינת דרגה עילאית של אדם שהעפיל עד שזכה שנתייחד עליו הלשון שמלאכי השרת משתמשים בו. לעומת זאת, המילה "ויקר" מבטאת תופעה חולפת של נבואה עראית. כיון שמשה נצטווה לכתוב אות באות את הנאמר בתורה, ביקש שהאות אל"ף תוצנע ותופיע שלא בהבלטה. הקב"ה הסכים, ובאותה תיבה המציינת את רום מעלת נבואתו של משה, באותה תיבה עצמה הובלטה גם מידת ענוותנותו, שביקש שתכונה זו עצמה לא תודגש בצורה רבתי.
חז"ל לימדונו (סוטה ה', א') שעל האדם הגאוותן אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". אותו אדם, כביכול, מתנפח ומתנשא כל כך, עד שלא נותר מרחב ומקום בעולם עבור השכינה והיא לא יכולה לדור עימו במקום אחד. סימן לדבר שהניח הקב"ה את כל ההרים והגבעות, והשרה את שכינתו על הר סיני. וכן, הניח כל אילנות הגבוהים והשרה את שכינתו בסנה". משמעות הדברים היא שההצטנעות והענווה מצד האדם, מרחיבים את המקום להשראת השכינה.
בלעם הרשע היה אב טיפוס לכל המידות הרעות, שמנו חכמים, ובכללן "רוח גבוהה". ואמנם, הוכיח סופו על תחילתו, ושמו נשאר חרות לדראון עולם. אולם מי שקורא בתורה, עלול לסבור, שאף בלעם עניו היה. מוצאים אנו כיצד מתבטא בלעם בהתחסדות מופלגת (במדבר כ"ב, י"ח): "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי", כלום יש הכנעה גדולה מזו? אולם מבט האמת של התורה גילה שהיתה זו ענוה מעושה, שכולה זיוף. כל כולה לא היתה אלא מכשיר לצורך טיפוח גאוותו והתנשאותו. בצורה זו ביקש בלעם שהכל ידעו מיהו הנביא היודע דעת עליון, ומה השכר העצום המגיע לו עבור טירחתו. כמה צריכים להיזהר מ"ענוותן" זה!
חכמינו התבטאו שהמתגאה כאילו בנה במה. במקום לעסוק בעבודת הבורא ובהשתעבדות מוחלטת לרצונו, עסוק הגאוותן בטיפוח אנוכיותו, ולכן, יש בכך משום בנין מזבח לפולחן של עצמו. הגאוותן הוא האליל, והוא גם הכומר הסוגד לעצמו.
כשם שלמעגל לא ייתכנו שתי נקודות מרכז, כך גם בלתי אפשרי שיימצאו שתי נקודות מרכז בתודעת האדם. רצון התורה הוא שהקב"ה יימצא במרכז הכרתו של האדם, אולם אצל המתגאה תפוסה נקודת מרכז זו על ידי עצמו, ולכן מחשבת האלוקות נדחקת ממנה והלאה. על אדם שיש בו גאוה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", כיון שעולמו של אותו אדם סובב סביב עצמו, השכינה נדחקת החוצה ממדורו.
רוחו הגבוהה של בלעם היא המידה שמנעה ממנו מלהגיע אל שלימות הנבואה, כדברי הרמב"ן (באגרתו): "המתגאה בליבו על הבריות, מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים". אם נגזר על בלעם לקבל נבואה, שלא לפי מעשיו, הרי לא יכלה זו להיות אלא מקרית, בבחינת "ויקר".
לעומת זאת מידת הענווה שנשתבח בה משה רבינו, היא לא רק מידה אחת מתוך שאר המידות הטובות שנתעטר בהן, אלא שהיא בונה משכן לשכינה, עד שהקב"ה ביקש להתייחד עימו פנים אל פנים במראות הנבואה העילאיות.
התורה מעידה כי בשני דברים הצטיין משה רבינו יותר מכל בני המין האנושי. האחת, היא מידת הענווה כנאמר (במדבר י"ב, ג'): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". והשניה, רום מעלתו והשגותיו בנבואה, יתר על כל מה שזכה בהן אדם מעולם, שנאמר (דברים ל"ד, י'): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים".
לכאורה אלו הן שתי מעלות שונות שבכל אחת מהן הצטיין משה רבינו כשהגיע עד לשיאן. אולם, למעשה, שלובות הן ואחוזות זו בזו. ככל שגדלה ענוותנותו של אדם, מסוגל הוא יותר להכיל את השכינה, ומשה רבינו שנתעלה יותר מכל במידת הענווה, זכה במקביל לשיא בדרגת הנבואה.
אחד משלושה עשר עיקרי אמונתנו הוא (יבמות מ"ט, ב'): "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה, ומשה רבינו נסתכל באספקלריה המאירה". היתה זו בהירות נבואית בצורה שלא נודעה כמותה.
השוני שבין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים, היתה שלכל נביא סגנון משלו ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אצל משה רבינו גם הסגנון היה אלוקי, כי משה מצידו לא תפס כל מקום, ורק השכינה היא שדיברה מתוך גרונו.
ברוח זו יובנו גם דברי חז"ל (רש"י במדבר ל', ב'): "כל הנביאים נתנבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". הביטוי "זה" מציין שעכשיו, באותה שעה עצמה, השכינה מדברת מתוך גרונו של משה אל כל ישראל, כפי שנאמר בקריעת ים סוף, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא. ישראל הצביעו באצבע ואמרו (שמות ט"ו, ב'): "זה א-לי ואנוהו". בעוד ששאר הנביאים חזו את נבואותיהם מבעד למחיצות מסויימות, ועל כן נבואותיהם הם בבחינת "כה", שכך ציוה ה' לאמור.
הרמב"ם (בפרק ז' מ"שמונה פרקים") מבאר כי המחיצות המבדילות בין האדם לבין קונו הן המידות הפגומות, המונעות בעד האור האלוקי מלהאיר לתוך נפש האדם, וכדברי הנביא (ישעיה נ"ט, ב'): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". ככל שאדם מזקק את מידותיו, מתקדש ומתעדן, הריהו מלטש את אותן מחיצות וזוכה יותר להביט במראה השכינה.
|
|
|
|