בבואם של ימי חג הפורים וחג הפסח, היה מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל מאחל לתלמידיו : "שיהיה לכם פורים כשר ופסח שמח"... והסביר: פורים הוא בד"כ "שמח", אך לעיתים הוא כבר לא  "כשר", מפני שקורה והשמחה עברה את הגבול  ויצאה מכלל שליטה... ומנגד פסח , הוא בד"כ "כשר" ואפילו למהדרין, אך לעיתים בצוק העיתים והלחצים הפה-שׂח... יותר מידי... ובבית שורה אווירה של מתח ולחצים, עד כדי מחלוקות וסכסוכים, כך שמגיעים לחג עם כשרות נטולת שמחה! וע"כ שומה עליכם לתת את לבכם שפסח יהיה שמח למהדרין כפי שהוא כשר.       

ספר "ויקרא" נפתח בפרוט סוגי הקורבנות השונים במהותם ובהקרבתם. מן החי ומן הצומח.  בדיני הקרבת המנחה נאמר : "כּל הַמִּנְחָה אשר תַּקְרִיבוּ לַד'  לא תעשה חמץ כי כל שְׂאֹר  וכל דבש לא תקטירו ממנו וכו' " (ויקרא ב, יא)  

האסור להביא את קרבן המנחה חמץ  בשאר ימות השנה מעורר תמיהה, ניחא בחג הפסח הלא נאמר האיסור של: "בל יראה" ו"בל יימצא";  אך במנחה הבאה בשאר ימות השנה יש להתבונן בטעם האיסור  להקריבה חמץ ?!

ה"חינוך" במצווה קי"ז  מבאר את טעם איסור החמצת המנחה . בפתיחת דבריו מציין החינוך: "שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו 'רמז' קטן מהן!..."  אך למרות הכול מלמדנו  את הטעם הנגלה לעין אדם, וז"ל:  "ואומר כי ענייני הקרבן כולם  - "לעורר מחשבת המקריב", ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת "הזריזות הקלות והמהירות" במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו חז"ל:  "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים ". 

כלומר, הטעם לאיסור החמצה במנחה נעוץ במוסר השכל הנצרך לו לאדם לעשות את עבודת השם שלו בזריזות, כמו עיסה שאם משהים אותה זמן רב היא מחמיצה, ואו אז היא נפסלת להקרבה. כך יהודי נדרש להילחם  באיטיות ובהתמהמהות בעבודת השם.

כעין זה דורשים המפרשים על הכתוב בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות י"ב, י"ז) וחז"ל דרשו: "רבי יאשיה אומר:  אל תהי קורא את "המצות" אלא את "המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (רש"י)  כלומר, בחיוב התורה לשמור את המצות יש כאן צווי נרחב לכול המצוות והוא: יסוד הזריזות בעבודת ה', וכמו שמסביר ה"מסילת ישרים" בלא זריזות בקיום המצווה האדם עלול להחמיץ אותן! המצה באה ללמד אותנו שכשם שכדי להחמיץ את העיסה ולפסול אותה , אין צורך בשום פעולה, אלא די להשאירה ללא עיסוק והיא מחמיצה מאליה, כך בכל מצווה - אין צורך בשום פעולה כדי לקלקל אותה, מספיק להתעצל ובכך המצווה נפסלת מאליה. אם כן האדם חייב לאמץ את מידת הזריזות על מנת לא להפסיד שום מצווה, ומפאת חשיבות העניין התורה אסרה את החמץ בעבודת המקדש כדי לרמוז לנו על כך.

הנושא של  מידת  ה"זריזות" מקבל מימד נרחב בחג הפסח בכלל, ובמצוות המצה בפרט כפי הנאמר: " ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגֹת מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם". (שמות י"ב) בפסוק זה מודגש ה –"אי התמהמהות".  אך בספר דברים אנו מוצאים ביטוי הנראה חריף יותר:  " וזבחת פסח לד' אלוקיך... לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך." ביטוי זה משתמשת התורה בצורת קיום מצוות אכילת "קרבן פסח" : "וככה תאכלו אֹתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אֹתו בחפזון פסח הוא לד' ". (שם י"ב י"א) מבאר רש"י: " 'בחפזון' - לשון "בהלה ומהירות", כמו : "ויהי דוד נחפז ללכת",(שמואל א' כ"ג כ"ו) "אשר השליכו ארם בחפזם".  (מלכים ב' ז' ט"ו)

יש להתבונן בפשרה של תכונת ה"חיפזון" מה טבעה? האם היא כחברתה מידת הזריזות או שמא מידת החיפזון היא תכונה שלילית המעידה על חוסר מחשבה וישוב הדעת כפי שרש"י מבאר: "בהלה ומהירות" וזו התכונה של ראובן "פחז כמים" שאביו יעקב הזכירו לשלילה!?

הגמרא במסכת ברכות  (דף כ') מספרת סיפור על רב אדא בר אהבה, שראה אשה כותית ההולכת בשוק  והייתה לובשה  בסוג של גלימה מסוימת שאינה מדרכי הצניעות חשבה רב אדא שהיא  בת ישראל ניגש אליה וקרע את אותה גלימה, לבסוף התגלה לו שזו אינה יהודייה!  חויב הוא לשלם לה את  דמי הבגד ששוויו היה ארבע מאה זוזי! לאחר ששילם לה ופייסה, שאלה: מה שמה? ענתה לו  "מתון". ראה בכך רב אדא מוסר השכל עבור ואמר לה: "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא"  תרגום: מתון, מתון,  לשון המתנה לו הייתי פועל במתינו ומברר  מי העומדת מולי,  הייתי חוסך מעצמי נזק של  ד' מאות זוז.

ממעשה זה מלמדנו השל"ה הקדוש זי"ע הדרכה מעשית בחשיבות התנהגות האדם לאור מידת "המתינות" : "...ידבק האדם במידה זו, ויעשנה טבע אצלו, שלא יעשה שום מעשה בעולם, הן גדול הן קטן, ולא שום דיבור בעולם, ואף ששומע חרפתו לא ישיב, עד שישים אל לבו, ויתייעץ עם שכלו כדת מה לעשות... ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר 'מצווה' יעשה במתון!, שהרי אותו מעשה בברכות  שאמר עליה, 'מתון מתון ארבע מאות זוזי שוויא', היה לדבר מצווה ולקידוש השם...  וכאן מלמדנו את ההבדל בין "חיפזון" ל"זריזות".

וזה שאמרו: "זריזין מקדימין למצווה" (פסחים ד') וצריך לעשותה בזריזות, זהו עניין מצווה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, וקיום כל המצוות המעשיות שבתורה. אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל, מי שבדעתו ליתן כיס מלא מעות זה לחלק לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב חשוב קודם, והכל לפי צרכיו המרובים, וכיוצא בזה הרבה. ומכל שכן וקל וחומר בדבר הרשות, שלא יעשה מעשה או דיבור עד שיקח מועד וישכיל. ובקל וחומר בנו של קל וחומר אלף פעמים, אם הוא מעשה או דיבור של איסור, כגון הכאה, או ריב ומחלוקת, כיוצא בזה, שיהא בשובה ונחת, ואל ימהר, ואז יבוא שלום, וינוח וישקוט כל ימיו ממכאובות, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. (שער האותיות, אות מ"ם)

לאור דברים אלו יש להתבונן בחיוב לאכול את קורבן פסח בחיפזון "בבהלה ובמהירות" הלא זה נראה לכאורה חסרון ולא יתרון? וביותר מכך אם נתבונן בדברי המכילתא במחלוקת  חז"ל באיזה חיפזון עסקינן :  "ואכלתם אֹתו בחפזון" - זה חיפזון- מצרים... רבי יהושע אומר: "ואכלתם אֹתו בחפזון" - זה חיפזון ישראל... אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: זה חיפזון שכינה... יכול אף לעתיד לבוא יהא חיפזון? תלמוד לומר (ישעיה נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו! ובמנוסה לא תלכון!, כי הֹלך לפניכם ה' ".

יש להבין מה פשר הדבר: "חיפזון שכינה"? ואם הוא  חיובי מדוע שהגאולה העתידית לא תהיה בחיפזון?!

ע"כ מבאר מהר"ל בספר "גבורות השם' "  (לו):  דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה, כמו שיתבאר בעזרת ה' יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדרגה שיש בה זמן, רק במדרגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן, זולת ה' יתברך שאינו נופל תחת הזמן. ולכך אסר להם החמץ, שהווייתו נעשה בזמן וציווה על המצה שהווייתה בלא זמן, ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות - המצה שאין לה המשך זמן כלל, ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה –אלוקית  שאין בה זמן."

כלומר גאולת מצרים הייתה בחינת "הוראת שעה" כפי שנאמר בחז"ל שעם ישראל היה בתחתית המדרגה כמעט ללא תקומה.  העולם לא היה מוכן לגאולה. בזמנים אלו נוהגים כמו בעת מלחמה קיומית כמישהו קם עלינו לפגוע בנו. זהו רגע בו אין מקום למתינות, שיקול דעת מתמשך עלול להביא אותנו לאבדון. מי שמצליח לפעול ברגע זה בחיפזון - ינצל. המתמהמה - יפגע. האכילה בחיפזון  מזכירה לנו את גודל הנס ויוצרת שיקוף של רגע מכונן שכזה, מאפשרת להתבונן בהתרחשות שבה עצמה אין התבוננות... כששבים החיים למסלולם, ההמלצה היא בוודאי לא לשחזר את החיפזון... אלא להמיר אותו במתינות.

זהו א"כ ההסבר למחלוקת בחז"ל על אותו חיפזון,  חכמינו באו לברר מצד מה לא היה העולם מוכן: תנא קמא אומר מצד מצרים - שהייתה שליטה מוחלטת על ישראל, ולא היה שום תהליך טבעי שנראה שהולך למוטט אותה. רבי יהושע אומר מצד ישראל - מצד היותם שקועים במ"ט שערי טומאה, ובבת אחת העלה אותם הקב"ה להיות עם קדוש. רבי אלעזר אומר - שזה "חיפזון ד-שכינה" - כלומר יסוד העניין הוא שעדיין לא נוצר החיבור הגלוי בין הקב"ה להנהגת העולם, והטבע עדיין לא הוכשר להופעת רצון הקב"ה בעולם בדרך טבעית.

אך הגאולה העתידית לא תבוא בחיפזון כפי שמלמדנו המהר"ל:  "כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים...  אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון...(נצח ישראל, פרק מ"ז)

מסקנה הנלמדת לימים עמוסים אלו במצוות עלולים אנו חלילה לחטוא בחטא החיפזון... הבהלה והמהירות... מתון מתון עדיף!!

שנזכה לפסח שמח למהדרין.