ליל הבדולח היה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הנאור, בראשות גרמניה, נגד היהודים. 

הדממה הרועמת של המקומיים ושל האומות הנאורות נגד הפוגרום הברברי והשפל שימשה עבור הנאצים נתיך לבחון את סובלנות העולם כלפי המאבק האנטי-יהודי שלהם.

אחד המקומות המשמעותיים ביותר לחוות את ליל הבדולח הוא ליד בימת ספר התורה בבית הכנסת העתיק בטראנוב. אמנם הוא לא הועלה באש בליל הבדולח, אבל עם כניסת הנאצים לעיר הם שרפו את המבנה העתיק ששימש את יהודי העיר מאות שנים. לאחר שעזבו, ניסו המקומיים לכבות את האש, אך המבנה קרס. רק מקום הבימה נותר עומד על תילו בארבעת עמודי אבן מרשימים ועליהם כיפה, אשר גם עליה ניכרים היטב שרידי השריפה.

בין העמודים הללו שמעו יהודי העיר מאות תקיעות שופר, אלפי פרשות שבוע, ואינספור דרשות ושיעורי תורה. סביב בימה זו חוו תושבי העיר את עוצמתו של יום הכיפורים ואת שמחת ימי הפורים, כאן הם ישבו בימי חול ובשבתות, למדו עם הילד או עם סבא. כאן הפגין הנכד הקטן את ידיעותיו התורניות לאחר שחזר מבית הספר, כאן פעלו תנועות נוער, כאן חגגו מי-יודע-כמה אלפי בר-מצוות, בריתות וחתונות, וכאן היו הסוחרים מוצאים את הפינה הרוחנית שלהם מול ארון הספרים היהודי. 

עמדתי בין העמודים הללו בעת המסע של ארגון "ערכים". מסע לפולין שהייתה ואיננה.

עמדתי בין העמודים הגבוהים, והדממה צורמת וכואבת. היא זועקת: הנאצים ניצחו. העיר ש-70 אחוז מתושביה היו יהודים, המקום שבו העירייה הורכבה מנציגים יהודים, העיר שבה שקקו חיי רוח, העיר שבה גם אנשי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים ולא הסכימו להיות התליינים של אחיהם גם במחיר חייהם שלהם, הפכה להיות עיר זרה ומנוכרת. הבתים שסביב - שהיו כולם בבעלות יהודית – החליפו מזמן ידיים ומפתחות. כבר לא תמצא מזוזות בפתחי הבתים. רוב העיניים התכולות המקומיות המביטות בך – משדרות זרות ולעיתים אף עוינות. 

הניצחון הגדול 

הפוגרום שהתחולל כאן בעת האקציה הראשונה היה נורא. במשך שלושה ימים זרם דם יהודי בתעלת הניקוז שבמרכזו של הכביש. היהודים שאכלסו את המקום קבורים בקברי אחים ביער הסמוך. בהם גם קבר האחים המפורסם של 800 הילדים שנקברו שם בעודם חיים. 

תוך כדי ההרהורים אני מאזין למרצה שהתלווה אלינו, המתאר את הזוועות שהתחוללו כאן. רציחות על ימין ועל שמאל. יללות הקורבנות והקרובים אליהם רועמים באוזניך, גם אל מול השלווה הנוכחית. אתה שומע את הקירות רועדים מן היריות. אתה שומע את הזעקות של הקורבנות מבין הצעקות של הגרמנים. הקטעים שנקראים מתוך יומנה של אחת מן הניצולות הבודדות דוקרות בלב. אבל שום דבר לא מכין אותך לסיום שלה: נותרו כמה בודדים מהאקציה הגדולה. מבועתים עד עמקי נשמתם ממה שהם ראו זה עתה. האחד מהם, מביט אל קרני השמש האחרונות, מציץ בשעונו ואומר "עדיין ניתן לקיים מצוות תקיעת שופר בזמנה". 

כן, היום השלישי של האקציה היה ראש השנה. האקציה הסתיימה לפני השקיעה. בתוך הטירוף הרצחני היה גם מישהו שהצליח לשמור על שיווי משקל נפשי, על צלילות הדעת ועל קור רוח שמעבר לכוחות האנושיים. הרוח שלו לא נשברה גם מול התופת הנוראה הזאת. הנאצים הצליחו לשרוף לו את בית הכנסת, אבל הם לא יכלו לקחת ממנו את התפילה. 

היום, 79 שנה לאחר הכרזת המלחמה, 72 שנה לאחר שנדמה היה שהנאצים ניצחו, אתה עומד ליד הבימה החרוכה הזאת, ונזכר באלפי בימות כמותה שקיימות ופעילות בארץ ישראל ובארה"ב, בברלין ובוורשה. בימות שעליהן נקרא ספר התורה, מושמעות מילות התפילה ונשמעת תקיעת השופר. אתה נזכר במיליוני הילדים היהודיים שנולדו לניצולי המחנות וקיימו ברית מילה. שמאוחר יותר נישאו בחתונה יהודית והביאו דור נוסף לעולם. את הניצחון הענק שבכל אחד ואחת מהם. 

העולם היהודי חי, תוסס ופורח. אמנם אין היום תפילות על בימת בית הכנסת של טראנוב, אבל ישנן מאות אלפי תפילות, שיעורי תורה וחינוך יהודי באינספור בתי כנסת בעולם. היהדות זקפה את ראשה והמשיכה הלאה, בזמן שמהנאציזם לא נותר כמעט שום דבר. הנאצים נוצחו, היהדות מעולם לא הובסה.

כתיבה: יאיר טיילור

פורסם ב: http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/736/688.html