חוסר השותפות החרדית בטקסי יום השואה, או בשמו הרשמי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" נובע בין היתר מהבלבול והסרבול של חלקו השני, "גבורה", שצורם לרבים. מהי בעצם גבורה, ולאיזו גבורה התכוון המשורר? 

אני חרדי, דור שלישי לשואה, ומשוחח עם סבתא שלי מדי סעודת שבת על המלחמה ועל משפחתי שמעולם לא הכרתי. אני חי את זכר השואה לא שתי דקות בשנה אלא כל יום, כל השנה. השואה עבורי הוא לא אירוע היסטורי אלא הווה מתמשך. הגבורה אותה אני מזכיר היא הגבורה האמיתית, זו שהעניקה את ההשראה לדורות ההמשך. 

לפני מספר חודשים הצטרפתי למסע לפולין המאורגן על ידי ארגון "ערכים", שמוביל הרב יוסף וליס שנולד במחנה העקורים זמן קצר לאחר המלחמה. הפוקוס במסע מתמקד בחיים היהודיים העשירים שהיו בשטעטל היהודי, ועל כך שחיי הרוח הללו לא פסקו גם בתוככי הגטאות והמחנות. סיפורי הגבורה המוזכרים שם העלו על נס את חבורת ה"מתיסוביצים" (על שם מנהיג החבורה, מתתיהו גלמן הי"ד) שחבריה הסתתרו בבונקר בגטו ורשה והמשיכו ללמוד תורה עם זקן ופיאות גם אחרי שהנאצים אסרו זאת מכל וכל. 

למעשה, עד הסוף, עד חיסול הגטו, הם למדו תורה. ומי שתמכו בהם היו יהודי הגטו שבקושי רב, אם בכלל, החזיקו את עצמם. בתמונה המפורסמת מחיסול הגטו נראה הגנרל יורגן שטרופ, מפקד האס.אס. שפיקד על החיסול כשהוא נדהם לראות מולו יהודים עם זקנים ופיאות כשהוא אומר "רק בגללכם לא יכולתי עד עכשיו לחסל את הגטו". 

סיפורי הגבורה שמלווים את המסע לפולין, כמו גם את האתוס החרדי, אינם מדברים על מרד גטו ורשה. למרות שכבודו של המרד במקומו מונח, כמו גם המחלוקת האידיאולוגית סביבו. בזמן שהיו רבנים שטענו כי המרד עלול להביא לפעולות נקם של הנאצים שיעלו בחיי אלפי יהודים, רבנים אחרים תמכו בו. יהיה מי שיאמר כי גבורה אמיתית היא לכבוש את רגשות הנקם ולא למרוד, על מנת שיהודים באיזורי כיבוש אחרים של הנאצים לא יוזקו. 

בסיפור סיפור אחר, של שרידי המשרפות המופצצות באושוויץ, קבוצת נערים שכבר נכנסה אל תוך תאי ההתפשטות, רגע לפני הכניסה לתאי הגזים, נזכרו ששמחת תורה היום. הם התחילו לפזם יחד שירי שמחת תורה. חמישים תלמידי ישיבה, דקות לפני מוות בחנק. הנאצי שהמתין בחוץ התפרץ בצרחות פנימה: יהודים! מה אתם רוקדים? אחד התלמידים התנדב להשיב לו: אנחנו שמחים לפגוש את בני משפחותינו שעזבו אותנו, אבל לא פחות מכך אנחנו שמחים מאוד לעזוב עולם ארור שבו אנשים כמוך שולטים. 

הקצין התעצבן והודיע להם שהם כבר לא יזכו למות בתאי גזים, הם יזכו ל"טיפול מיוחד" ממנו. הם יצאו מתאי הגזים והמתינו בתוך צריף לטיפול המיוחד שלו. באותן השעות ביקש אחד המפקדים חמישים אסירים לעבודה דחופה, ומיד בחרו באותם החמישים. משם הם התפזרו ונטמעו בין אסירי המחנה וכך בדרך נס הם ניצלו. כמה שרידים מאותה קבוצה מספרים עד היום על האירוע הזה. 

אחד מסיפורי הגבורה יתמקד בחג שמחת תורה הראשון שלאחר פרוץ המלחמה. הקהילה היהודית בוורשה, הייתה מוכת הלם מהמכה האדירה שחטפה, ולו בגלל שזו הייתה קהילה ותיקה, בטוחה בעצמה ומעורה בחברה הנאורה. אחד היהודים שאיבד את בנו ואשתו, איבד גם כל רצון לחיים. למרות זאת, הוא החליט ללכת לתפילת החג במרתף שהוסב בבהילות לבית כנסת. 

השמועות בגטו אמרו שרבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, יגיע אף הוא להשתתף בתפילה. אבל שמועות אחרות סתרו זאת, בנו נהרג בהפצצות ואשתו חולה מאוד. בעוד השמועות רוחשות, נפתחה דלת המרתף והאדמו"ר פסע פנימה. כל העיניים התרכזו בו והוא הלך בצעד בטוח אל הבימה, דפק דפיקה ופתח בניגון הרגיל של תפילת החג. "באותו הרגע", מספר האיש "כאילו שכחתי את כל הצרות. התחברתי לגמרי לניגון, לחג ולאווירה והתחלתי את חיי מחדש". 

גם "גנזך קידוש השם", המוזיאון החרדי הפועל בשיתוף "יד ושם" לזכר השואה, שם את הדגש על גבורת הרוח. מבין המוצגים בארכיון, ששוכן ברחוב הרב מלצר בבני ברק, תמצאו עדויות לסוכה שנבנתה מאחורי הצריף באושוויץ, ועל בר המצווה האחרונה שחגגו בגטו קובנה. בזמן של יאוש, תסכול ומוות יומיומי ברחובות, היו מי ששמרו גם על צלם אנוש יהודי. 

גם ההצצה לספרות היהודית שלא פסקה גם באותם הימים תגלה תיעוד של שאלות שהופנו לרבנים בגטו. 'האם מותר לגנוב מהנאצים ערימת קרשים על מנת לבנות סוכה? או שזה גזל'. מי בכלל בנה סוכה בגטו? למי בכלל היה אכפת לגזול מהנאצים? אבל המצפן המוסרי היהודי לא מת מול החייתיות האנושית שהשתוללה סביבו. כי הם לא קיימו מצוות רק מתוך שפע חומרי אלא הבינו שהעולם הזה הוא זירת התפקידים והניסיונות, והתפקיד שלך לא חדל אם קשה לך. 

מעל לכל, עבור הציבור החרדי זיכרון השואה מעולם לא פסק. הוא חי בתוכנו. ישיבת פוניבז', לדוגמא, הוקמה לזכרה ונושאת את שמה של קהילה יהודית שנכחדה. זו הצורה שרב העיירה ראה לנכון להנציח אותה. בישיבה שוקקת חיים ולימוד תורה, ממש כמו שהיה שם. הישיבה הזו מהווה אנדרטה חיה והמשך ישיר של זכר השואה והנצחה אותנטית של קרבנותיה. 

בהקדמה לספרו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד ,הנמצא בכל בית מדרש ישיבתי, מתוארת הוצאתו להורג  עם בנו ותלמידיו ב"פורט התשיעי". תוך כדי ההליכה נשא הרב דרשה קצרצרה ומצמררת לתלמידיו עליה סיפר בעדותו הרב אפרים אשרי שהצליח להתחבא וצפה במחזה ממקום מסתורו: "ר' אלחנן דבר בשקט תוך מנוחה נפשית כתמיד. קולו לא נשתנה במאומה. ארשת פניו הביעה רצינות רגילה. בדיבורו לא הרגישו כל נימה פרטית, לא ניסה אף להיפרד מבנו ר' נפתלי. שיחתו הייתה מכוונת לכולם, לכלל ישראל: 'במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר על כלל ישראל. אי לזאת אנו צריכים לשוב בתשובה שלמה ומיד במקום. הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי קרובה. עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על ידי התשובה, ועל ידי כך נציל את אחינו ואחיותינו באמריקה (הרב וסרמן ביקר באמריקה בפרוץ המלחמה אבל סירב להישאר שם וחזר לאירופה הבוערת, י.ט.) שלא תעלה ברעיוננו איזו מחשבת פסול חלילה שהיא כפיגול ופוסלת את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה: "באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", האש היוקדת את גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל'". וכך מסרו הרב ותלמידיו את עצמם למיתה. 

הדור הראשון שעלה ארצה והמשיך להניח תפילין על זרועו הממוספרת ביקש להמשיך את מה שכמעט נגדע. את זה הוא עשה דרכי, אברך בן הדור השלישי לשואה הממשיך ולומד תורה.

כתיבה: יאיר טיילור

פורסם ב: http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/744/052.html