בתחילת בריאתו של האדם נוצקה בו תרכובת מיוחדת של גוף ונשמה. התורה מתארת את בריאת האדם באומרה: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). לגופו של האדם שאינו אלא חומר, נופחה נשמה עליונה מפי הבורא. תרכובת זו היא היוצרת את ה"אדם".

שני מרכיבים ראשיים אלו שבאדם, גופו ונשמתו, משתייכים לתחומים שונים לחלוטין למרות היותם דרים בכפיפה אחת. הגוף הינו עצם חומרי, וחלים עליו הכללים הקיימים בעולם החומר. אחד הכללים הבסיסיים הוא שחומר אינו יכול להתקיים לעולם. כל עצם חומרי עתיד להתפרק ולהתכלות במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, הנשמה היא עצם רוחני טהור, ואין לה שייכות כלשהי לעולם החומר, לכן לא יחולו עליה החוקים הפיסיקליים, והיא בת אלמוות.

נבין עתה מדוע לא נאמרה בתורה הבטחה שהנשמה תמשיך להתקיים בעולם הנשמות כגמול עבור קיום המצוות. הקיום הנצחי הינו "טבעי" עבור הנשמה, שהרי לכל עצם רוחני אין כליון, ואם כן, גם אין צורך להזכיר זאת. החידוש הינו התופעה ההפוכה: יתכן שנפש כלשהי תאבד ותכלה! אפשרות "ניסית" זו מופיעה בתורה כעונש על חטאים חמורים. עונש זה נקרא 'כרת'. לנוכח העובדה שהתורה מבליטה את עונש כריתת הנפש במקרים חריגים, משתמע בבירור שמי שאינו נגוע באותם עוונות, נפשו תתמיד בקיומה הנצחי.

השאלה אם האדם יחיה לנצח או שמא יאבד, תלויה בשאלה הגורלית עם מי משני מרכיבים אלו מזדהה אישיותו של האדם בחייו, עם גופו או עם נשמתו. האדם חי את כל שנותיו בחברת גופו, ויותר מכך, פעילות חלקו הגופני הינה בולטת ביותר, ולכן הוא עלול לשכוח את העובדה שנופחה בו נשמה אלוקית. הוא עלול לראות בגופו את חזות הכל. הוא עשוי לאכול, לשתות ולחיות את כל חייו כשאר היצורים שנבראו בתבל כשהם בעלי גוף, ואילו את חלקו הרוחני הוא עלול לזנוח ואף לנוון. אותו אדם לא בחר בחיים האמיתיים! מאידך, האדם מסוגל לחיות את חייו מתוך הזדהות מוחלטת עם נשמתו הרוחנית, לפעול בהתאם להוראותיה, ולראות בחלקו הגופני גורם המסייע לפעילות הנשמה.

היהדות מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש באדם נשמה שהיא ניצוץ עליון, אלא גם שעיקרו של האדם הוא נשמתו. הגוף החומרי הנראה לעין, אינו אלא לבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא היא האדם. כשם שכל בר דעת מבין שהמעיל  שעוטה אדם על גופו אינו האדם עצמו, אלא הוא רק מלבוש חיצוני שבא לסייע לו, כך הוא גם היחס שבין הגוף לנשמה. נשמה עילאית זו, היא ההופכת את האדם לנברא הדומה לבוראו.

העמקה מחשבתית בנקודה זו מסוגלת לחולל מהפכה רבתי בתודעת האדם. כולנו חיים כל ימינו בתחושה שהחיים הינם זמניים, וכל באי עולם מגיעים בסופו של דבר לקו הסיום של החיים. הארעיות היא מנת חלקנו בעולם, והיא מטילה את השלכותיה על אופי חיינו. לעומת זאת, הידיעה הברורה שיש המשך, שהחיים העיקריים אינם מסתיימים, ושבחלוף החיים כאן רק "עוברים דירה" למקום נעלה יותר, מטילה את אורה על חיינו ומעלה את איכותם. מעתה יודע האדם שהוא נצחי, שלפעולותיו יש גוון נצחי, ופניו מיועדות למטרה חשובה מאין כמוה.

אולם באופן מעשי, חי האדם את חייו בעולם הגשמי, עולם של חיים ומוות, ועליו להתייחס לגופו ולחשוב מחשבות שיסייעו לו בחיים עלי אדמות:

מעת לידת האדם הוא צועד ללא הרף במסלול ידוע לקראת מותו. בכל רגע שעובר, הוא מת במקצת. כיוון שמכסת החיים הינה קצובה, הרי שלמעשה, בכל עת מתים חלקים ממנה. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע הסיום של המסכת המתמשכת של 'מוות בתשלומים'.

מצב זה ניתן לשינוי, אם כובד המשקל מועתק מתחום החיים הגשמיים לתחום הרוחני! אם כל חיי אדם מתמקדים בגופו, הרי שכל ימיו הינו הולך ומת. לעומת זאת, כאשר החיים הינם רוחניים, נוסף להם בכל רגע ממד של נצח.

החיים הביולוגיים אמורים לכלות ביום מן הימים. לפיכך, אם חיי האדם סובבים סביב חייו הביולוגיים בלבד, הסתיימו כבר חייו, כביכול, לפי מבט התורה.. כמות הזמן שעדיין עומדת לרשות אדם זה כדי לנשום, לאכול ולעבוד אינה משנה את מהותו, שהרי הוא "מת" - צועד לקראת המוות. אף אם מבחינה שטחית הוא נראה כחי, מניע את איבריו ופועל גדולות ונצורות, אין בכך כדי להצביע על חיים של ממש. גם פרח הנתון באגרטל עשוי להראות יפה ומושך, ופעמים שהוא אף נפתח. אך הכל יודעים שהוא כבר מת. נבילת הפרח אינה אלא שאלה של זמן.

למוות יש השלכה תמידית גם על שנות החיים. לולא זכרון המוות יכולנו לחיות את חיינו בלי צורך לחשוב לשם מה אנו חיים, ומהי תכלית שנותינו עלי אדמות. גם אם היינו שוגים בתקופה כלשהי בחיינו, לא היה זה ארוע סופי המטביע את חותמו לנצח, שהרי תמיד היה סיפק בידינו לתקן את המעוות. החיים נמשכים ועמם נמשכת אפשרות התיקון. באותה המידה היינו נפטרים גם מההרגשה המציקה של חשיבות הזמן וההכרח לנצלו עד תום. היה לנו מלאי אין-סופי של ימים ושנים, ואם כן, מה היה הערך של יום או שנה?

כל זה היה אילו... אולם המציאות שונה: המוות מופיע בסוף! יש סוף לחיים! לכן הכרח הוא להרהר בתכלית החיים. אם איננו קלי דעת, חשים אנו שכל יום הוא חד פעמי. אם עבר יום לריק, זוהי אבדה קשה שאינה חוזרת. יום המחרת הוא יום אחר מתוך המלאי המוגבל של הימים שהוקצבו לנו. מי שנופצה שמשה בחלונו אינו משלים את החסר על ידי שליפת שמשה מחלון אחר.

אילו לא היה סוף לימינו, היו כל הימים הופכים למזיגה אחת של שרשרת זמן אין סופית. דווקא הסיום הקוטע את השרשרת, מעניק משמעות לכל חוליה. כל יום הוא ייחודי. כל יום שונה מחברו. המשמעות לגבינו היא שבכל יום מסוגלים אנו לאסוף אוצרות רוח, אוצרות שניתן לאוספם ביום זה דווקא, שהרי למחרת מצפה לנו תפקיד חדש!

קיימת משמעות נוספת לתרכובת זו של גוף ונשמה, וכפי שנפרט: טבעם של בעלי החיים הוא לאכול מה שטבעם דורש, ואילו את כל הנוגד לטבעם, הם אינם אוכלים. הקב"ה ברא את בעלי החיים באופן זה כדי שיתמיד קיומם  בעולם. מעולם לא מצאנו בהמה שאינה מרוצה. אם יש לה די מזון לפי צרכיה, היא מרוצה.

נשאלת אפוא השאלה: מדוע רק במין האנושי המצב שונה? האדם לעתים קרובות אינו מרוצה, ומצב זה גוזל ממנו את שמחת חייו ואת בריאותו. מדוע דווקא לבני האדם ברא ה' כוחות נפש הגורמים להם להיות בלתי מרוצים?

התשובה לכך היא שנשמת האדם באה מהעולם העליון, עולם של גדלות ויופי, והיא נכנסה לגוף. הנשמה מתאבלת, היא עצובה ומתגעגעת למקורה, למקום שמשם היא באה. הגוף הדל והחשוך, אינו מבין מפני מה הנשמה בוכה. הוא משוכנע שהיא עצובה משום שהיא רוצה גשמיות, והוא משתדל להרגיע את בכיה בדברים גשמיים. אבל הוא טועה, שכן ככל  שיפטם הגוף את הנשמה, "גם הנפש לא תמלא" (קהלת ו', ז') הנשמה באה מעולם אחר, מעולם שלגוף אין בו השגה.

כל מה  שייתן הגוף לנשמה בעולם הזה, לא יספק אותה. הנשמה מחפשת דבר שלא קיים בעולם הזה. היא מחפשת את הנצחיות, את הזיו, את הגדלות, את היופי וההדר הנמצאים במקום שהנשמה הגיעה ממנו. כל הצלחות העולם הזה, אין ביכולתן להשקיט את געגועי הנשמה לצור מחצבתה.

לא ניתן להשקיט את געגועי הנשמה בהנאות בנות חלוף, זוהי חכמת ה'. הבורא רצה שהאדם לא ישכח מי הוא כדי להזכיר לו כל ימיו שמוטל עליו תפקיד, שהוא נברא למטרה נשגבה מאד, ושהתכלית שלו היא טובה ללא דמיון להנאות העכשוויות. וכדי שהוא יזכור זאת תמיד, העניקו לו הרגשה זו, לא להיות מרוצה מהעולם הזה.  מי ששאיפתו העיקרית מתמקדת בהתעלות רוחנית, כל דרגה שהוא מגיע אליה, תורמת לו עונג אמיתי וסיפוק נפשי, וההשגים הם בעלי ערך נצחי. ודאי שהוא משתדל להגיע להשגים גבוהים יותר, אולם היות שקניני הנפש הם נצחיים, הוא חי בתחושה מתמדת שיגיעו לא היה לריק. הוא שמח בכל ליבו בכל התעלות קטנה, ויודע שהשגיו הרוחניים הם קניינו לעד.