קיימת תופעה מצערת, שהינה ביטוי לטשטוש השורר באשר להכרה בחשיבותם הייחודית של חיי האדם. אנשים רבים מוכנים לסכן את חייהם ללא סיבה, ואחרים אף קופצים אל המוות. זוהי תוצאה של חיים ללא תכלית וללא הכרה בערכם של החיים, ערך שאין דומה לו בעולם כולו.

רבים הם האנשים המתייחסים לחיים בקלות דעת. חשים הם שהחיים הינם מצרך המצוי בהישג ידו של כל אחד. איש לא השקיע מאמץ כלשהו כדי לרכוש חיים, והם ניתנים חינם אין כסף. כיוון שכך, לדעתם, אין כל צורך להשקיע מחשבה או מאמץ אודות המשמעות והתוכן שיש ליצוק בחיים אלו.

לדעת אנשים אלו, אם לעתים נמאס לחיות חיים משעממים ואפורים, ניתן להוסיף להם גוון רווי מתח או עוצר נשימה. את חיי השגרה ניתן לגוון באמצעות מעשים ופעולות שיוסיפו להם טעם: טיולים מסוכנים, משחקים עוצרי נשימה המתאפיינים בסיכונים גבוהים ועוד. ספק רב אם האנשים, המסכנים את חייהם בהרפתקאות נועזות, מוכנים היו באותה מידת סיכון להמר על מכוניתם או על הטיול המתוכנן בקרוב לחו"ל. תקופה ארוכה הינם מצפים לטיול זה, ולדעתם לא ייתכן להעמיד בספק את הוצאתו לפועל. לעומת זאת, הינם סבורים, שהחיים הם משהו אחר. החיים הם מצרך זול וחסר טעם, עד שאנשים רבים מוכנים להמר עליו.

הגורם לכך הוא אי הבנת תכלית החיים ומשמעותם. אדם מסתובב ובוהה בעולמו של הקב"ה. הינו חי בתחושת תלישות נוראה, והחיים נראים לו כרחוב ללא מוצא. עושה הוא מה שעושה, כולל מעשים השמים קץ לחייו עלי אדמות.

חייו של האדם אינם בבחינת 'מכונת הנאה' בלבד, מכונה שיש להפיק ממנה את מרב התענוגות. מסיבה זו גם אם אירע שהאדם אינו נהנה מן החיים, במובן הקשה ביותר של המושג, אין לו כל רשות לקפח את חייו. החיים ניתנו לאדם כפיקדון מאת הבורא, ואין לאיש, כולל לאדם עצמו, זכות כלשהי לקצרם או לאבדם.

מבחינות מסויימות חמור דינו של המאבד עצמו לדעת מדינו של רוצח אחרים. אמנם לא ניתן להעמיד אדם זה לפני בית דין של בשר ודם, שהרי הוא כבר מת, אולם בעוד הרוצח את חברו נידון בבית דין של מטה, ומיתתו עשויה להיות כפרה על עוונו, המאבד עצמו לדעת מפסיד גם את חלקו בעולם הבא.

לדעת היהדות לא קיימת בעולם סיבה 'הומניטארית' כלשהי שתצדיק איבוד עצמי לדעת, ועל אחת כמה וכמה שנימוקים של 'חוסר רצון ליפול למעמסה על המשפחה' או נימוקים דומים, אין להם מקום כלל.

לא תמיד חיי האדם הינם מדושני עונג. אנשים רבים נקלעו, לא עלינו, למצבים קשים ביותר, ובכל זאת במצבי מצוקה אלו הם התעלו מאוד, למרות הייסורים הנוראים שהיו מנת חלקם. הם התנהגו מתוך גדלות רוח בלתי מצויה. היו אחרים שאמנם התאוננו על סבלם הרב, אולם מעולם לא עלה על דעתם צל של מחשבה לקרב את קצם.

אדם החי מתוך הכרה שאינו בעלים על גופו, וקל וחומר שאינו אדון על נשמתו, אינו מעז לחשוב על איבוד עצמי לדעת. יהודי המשכים בכל יום ואומר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחת בי", יודע גם את המשך הברכה: "ואתה עתיד ליטלה ממני". התערבות אנושית כלשהי בתחום זה הינה שלילית לחלוטין.

סיום הברכה הוא: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות". אמיתות אלו המובעות בברכה במילים כה משמעותיות, קובעות שאף שהנשמה הופקדה בידינו, איננו בעלים עליה. היא שייכת לה', ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות.

לאושרנו, רצון החיים, היה ונותר החזק שברצונות אצל מרבית בני האדם. אדם מוכן לוותר על ממונו ואף על מעמדו וכבודו, ובלבד שיתאפשר לו להמשיך לחיות. ניתן לשאול זאת לחייל הנלחם בחירוף נפש מול האוייב. יסביר הוא היטב מה עז הוא רצון ההישרדות הקיים באדם.

אולם חשוב לציין, שרצון ההישרדות מצוי גם בעולמם של בעלי החיים. הגורם המאפיין את "מותר האדם מן הבהמה" הינו הדעת. לאחר שהצליח האדם לשרוד, שואל הוא את עצמו מכוח הדעת שבו: לשם מה כדאי היה לשרוד? אנשים אלו, המחפשים משמעות לחייהם, זוכים לגילוי האמת. בת-קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת, שאכן יש טעם לחיים. אנשים אלו המחפשים את משמעות החיים בלב שלם, הינם הראשונים שימצאו אותה. מציאת משמעות זו גורמת שמחה ותחושת שלמות, והינם חשים בלבם שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. מלווה אותם תחושה המלווה בן השב לבית הוריו, לאחר נדודים ארוכים וקשים מנשוא בארצות נכר. תחושתו כי שב הוא הביתה! תחושה דומה מלווה אדם שהתקרב ליהדות. אופפת אותו תחושת ביתיות, והינו חש שזהו מקומו הטבעי מאז ומעולם.