הרבי היה נוהג לטבול כל בוקר בנהר הקפוא ליד הכפר. בדרכו לתפילה היה מברך בברכת: 'צפרא טבא' את השוטר הזקן היושב בכניסה לכפר.  יום אחד התחלף השוטר הזקן  ובמקומו נכנס שוטר צעיר שלא הכיר את מאפייני המקום. בבוקר הראשון הוא יצא לפטרל בפאתי הכפר, וראה אדם זקן  הנכנס לתוך הנהר הקפוא... השוטר ניגש במהירות אל הרבי, הוציאו מהמים ושואלו בתקיפות: "מי אתה? מאיפה באת? ולאן אתה הולך?". הרבי חייך בעדינות, התלבש, ושאל את השוטר: "כמה משלמים לך ליום?". "10 קופייקות", השיב השוטר בנימה של מבוכה. "אם כך", השיב הרבי, "אני מוכן לשלם לך 20 קופייקות ליום כדי שתבוא אלי כל בוקר ותשאל אותי:  "מי אני", "מאין באתי" "ולאן אני הולך"... שאלות אלו נוסכות בי התחדשות יומית.

פרשת "שופטים" עוסקת בסוגיית "עורכי המלחמה"- אלו אשר לא יוצאים למלחמה, התורה מפרטת  כמה סוגי קטגוריות  : א. "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו".  ב. "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חִללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יְחַלְלֶנו". ג. ומי האיש אשר אֵרַשׂ אשה ולא לקחה...פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה". ומלבדם יש עוד קטגוריה:  ד. מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"    (דברים כ' ה-ח)  

    תורתנו הקדושה, תורת חיים היא, מסריה צפונים בכול פסוק ופסוק. יש להתבונן בדברים. מדובר בשעת מלחמה. ובזמן זה כול הראויים להילחם יצאו מביתם ע"מ להילחם. רגע לפני היציאה, מצווים שוטרי העם לסנן את אלו שנפסלו מלהילחם לא מפני כוחם הפיזי הנחות, אלא כפי שמבאר רש"י במקום(פסוק ה' ד"ה: "ואיש אחר")  : מפני "עגמת נפש".   

הנה  ידוע לכול שייצר הישרדותו של האדם הוא הגדול מכולם! אדם ייתן כול הונו כדי להינצל ממות. וכאשר יוצא היהודי בהוראת התורה למלחמה, הוא נכנס למקום שבו חייו נמצאים בסכנה מידית. אך הוא אינו ירא ורך הלבב, הוא אינו חת, כי הוא יוצא בשליחות בוראו!  אך כאן התורה מצווה על שלושת הקטגוריות הראשונות, לשוב לביתם מפני 'עגמת נפש',  כלומר, המחשבה שאיש אחר ייהנה מ'חלקו' שעדיין לא זכה לממש, עלולה לגרום לו  חולשה בשעת המלחמה. יש להבין :

א. וכי המחשבה שחלילה לא ישוב  לביתו מתגמדת לעומת המחשבה שאיש אחר ייהנה מכרמו?!

ב. מדוע מדגישה התורה בכול אחד משלושת הקטגוריות את העניין  של: "איש אחר"?  ננסה להבין מה מתחולל בראשו של אותו אדם, החושש שחלילה ימות, ואז ייהנה אחר מחלקו. כלומר, והיה אם יבטיחוהו  נאמנה שארוסתו לא תינשא , איש לא יגור בביתו, וכרמו לא יבצר עד לתחיית המתים!... אזי הוא יירגע נפשית וילחם כאריה?!... וכי יש בן אדם המעוניין שביתו אשר השקיע בו את מיטב כספו יישאר 'בית רפאים'?! ארוסתו תישאר אומללה בבדידותה וגלמודה?!  כרמו יישחת מעזובה?!

ג. "פן ימות במלחמה" מבאר רש"י- "ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות !!" יש להבין מדוע נענש על כך: וכי מה רע בכך שיאמר "איני חושש למות! והיה ואם חלילה לא אשוב מהמלחמה, אני שמח שאיש אחר ייהנה ממה שיש לי!" מדוע נגזר עליו שימות?!

ד. התורה מדגישה שהשבים לביתם הם דווקא אלה שעדיין לא נישאו או חנכו את ביתם, אך אלו הנשואים באושר, החיים בשלווה בביתם, המתפרנסים מכרמים לרוב, וכו' הם לא יחששו שאיש אחר ייהנה מעמלם!  הבנה זו סותרת לכאורה את היסוד המפורסם של מרן הגר"א דסלר זצוק"ל ב"קונטרס החסד" (מכתב מאליהו חלק א'): "יותר מאשר אהבה עושה נתינה, הנתינה עושה אהבה." כלומר, ככול  שמשקיעים יותר נקשרים יותר! כלל זה נכון ל: דומם, צומח, חי, ומֶדַבֶּר. היה מן הראוי לומר שלאיש זה יהיה קשה שבעתיים?!    

   אלא, שהתורה בפסוקים אלו פותחת בפנינו סדק צר להתבוננות בנפתולי נפש האדם. טבעו האנושי  של האדם הוא לדאוג לצרכיו הבסיסים. להינשא, לרכוש בית, וליצור מקור פרנסה. צרכים אלו לא ניתנים להשגה בקלות , ועל כן, כאשר הוא זוכה בס"ד להשיגם הוא מהמאושרים עלי האדמות. אושרו נובע מעצם ההשגה! עד כה היה רווק מעתה מאורס, עד כה היה סמוך לבית הוריו או נווד כעת יש לו בית. עד כה חיפש מקור פרנסה, נטע כרם- שנים  של השקעה, עד שראה סוף סוף את הפירות הראשוניים. עיקר התרגשותו נמצאת במימוש הבעלות הבראשיתית. התרגשות זו היא ההנאה הגדולה ביותר לאדם- ההנאה מה-חדש. ומפני כן תקנו חז"ל את ברכת "שהחיינו". שנדע להודות על הזכות לטעום מטעם ההתרגשות של ההתחדשות.

     אותו אדם זכה להתארס, לבנות בית, לנטוע כרם. ועומד הוא סוף סוף להגיע לרגע המאושר בחייו ליהנות מפרי ההתחדשות, אך למרבה צערו, בדיוק כעת פרצה מלחמה... הוא עוזב הכול ויוצא. ובמלחמה כמו במלחמה, צריכים לוחמים העומדים באומץ מול האויב ונלחמים בעוצמה ובגבורה. טבעי הוא  שבמצב מסוכן זה מקוננת בלב האדם המחשבה שחלילה לא ישוב.  גם הוא האזין לדברי החיזוק של הכוהן: "שמע ישראל, אתם קרבים למלחמה על איֹביכם, אל-ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם- כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להִלָחם לכם עם איֹבכם להושיע אתכם" (שם ג-ד)   אך דברים אלו עוברים מעל ראשו, כי מחשבותיו נמצאות הרחק, הרחק...  הוא רואה את ארוסתו צועדת לחופה אך עם איש אחר... איש זר מטייל בתוך ביתו כבשלו... ומזמין את ידידיו לשמחת: "חנוכת הבית"... איש אחר בוצר את הענבים הראשוניים שכה השקיע בגידולם... כך שבנוסף לפחד הטבעי שחלילה הוא לא ישוב מהמלחמה, יש לו 'עגמת נפש' א. שלא יטעם לעולם את חווית ה-בראשית. ב. יותר מכך- "איש זר" ייהנה מה-בראשית שלו! ...   מחשבות אלו לא נובעות ממקור אגוצנטרי שלילי, כי אם נטייה טבעית הקיימת בנפש האדם, גם לצדיק הגדול ביותר. 

וודאי אם נשאל אותו: וכי עדיף לך שביתך יישאר שמם לעולם?!  לבטח יענה: חלילה! אדרבא שיהודים טובים ייהנו מרכושו!...  אך התורה שמכירה גם את נבכי נפשו הנסתרים ביותר, מלמדת אותנו  שיש לו 'עגמת נפש' ממחשבות אלו, גם אם הם נמצאות בתת מודע שלו , יש להם השפעה ישירה והרסנית על כוחותיו.

ההשפעה היא לא רק עליו כי אם על כול הסובב עמו. בעצם שהותו במלחמה , הוא עלול להמיס את לב אחיו הראויים להילחם, וע"כ גם אם יצהיר מעל כל במה אפשרית שהוא חסין ממחשבות אלו - אם  יצא למלחמה הוא מזיק לרבים.                

בשונה ממנו איש אשר כבר טעם את טעמה הענוג של ההתחדשות, זכה להינשא, לגור בשלווה בביתו, ולהתפרנס מיגיע כפיו. הקשר שלו לביתו וודאי חזק ועצמתי שבעתיים מזה שעדיין לא חווה זאת. אך יש לו: "פת בסלו", הוא לא רעב... כי הוא כבר חווה את ההתרגשות הבראשיתית. 

נמצאנו למדים את כוחה האדיר של: "ההתחדשות". נמצאים אנו בפתחו של חודש "אלול" המסיים את תשע"ז ופותח את תשע"ח הבעל"ט, זה הזמן להשקיע בהתחדשות, לדעת את שלמדונו חז"ל שכול שנה יש לה את ה-בראשית שלה. אין היא דומה לחברתה. לכול שנה יש את המזל שלה ואת פוטנציאל התיקונים שבה. לכול יהודי יש את ה-אלול השנתי שלו, עליו לעשות כול שביכולתו שיהיה חידוש באלול הזה מה שלא היה באלול הקודם.  יהי רצון שנזכה ליהנות מפרות ההתחדשות.