לאחר פטירתה של שרה אמנו מבקש אברהם אבינו לקוברה בחברון. הוא פונה אל בני חת ומבקש לקנות מהם חלקת קבר בכסף מלא, אך חוקי המלוכה של בני חת איפשרו רק לאזרחי המדינה, ובעיקר לחשובים שבהם, לקבור את מתיהם באחוזות קבורה פרטיות. דלת העם לא הורשתה לקבור את מתיה באחוזות קבורה פרטיות, להם הוקצה בית קברות ציבורי גדול והוא נועד גם לתושבי חוץ.

כאשר ביקש אברהם אבינו לקבור את שרה במערת המכפלה שבשדה עפרון, הוא ניצב בפני קושי כפול. מלבד הסכמתו של עפרון, היה עליו למצוא דרך חוקית שבה יוכל לקנות את המקום ולקבור בו את שרה. אברהם מציג את בקשתו ומבקש: "תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני" (בראשית כ"ג, ד'), כלומר, הוא מבקש קבורה פרטית, ואז הוא נענה על ידי בני חת: "שמענו אדוני, נשיא אלוקים אתה בתוכנו" (שם ו'), אנו מוקירים ומכבדים את מעמדך כאיש אלוקים, אך אף על פי כן, החוק אינו מאפשר מתן אחוזה פרטית לתושבי חוץ. הם מציעים לו את המקום המכובד ביותר בבית הקברות הציבורי: "במבחר קברינו קבור את מתך" (בראשית כ"ג, ו').

אברהם אבינו חפץ מאד לקבור את שרה דווקא במערת המכפלה מפאת קדושת המקום ובפרט משום שאדם וחוה קבורים בה, והוא אינו מוותר. הוא מציע דרך לעקיפתו של החוק. לדעתו, עיקרו של החוק לא בא אלא כדי לתת זכות קדימה לתושבי המקום. ואם כך, כאשר אחד מבני חת ייתן אחוזה לאברהם אבינו במתנה, אין בכך משום עברה על החוק. נראה כי החוק אינו אוסר אלא עסקה של מכירה בדווקא.

אברהם אבינו מציע את הדרך שבה תיקנה המערה מעפרון בן צוחר: "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו" (שם ט'). תהיה זו עסקה שתרשם כמתנה. רשמית תעבור הבעלות לאברהם כמתנה, לשם עקיפתו של החוק. למעשה תשולם התמורה המלאה וחלקו של עפרון לא יקופח.

עפרון דוחה את ההצעה. לדעתו נקבע הדבר כדי למנוע מתושבי חוץ כבוד השמור רק לתושבי המקום החשובים. עם זאת, נמצאה דרך לעקיפתו של החוק. ניתן לומר כי החוק לא אוסר אלא מכירתה של אחוזה למטרת קבורה, אך לא לכל מטרה אחרת, גם אם לבסוף ישתמש הקונה באחוזה שקנה למטרת קבורה פרטית. ואם כך, הרי שקיימת דרך לעקיפה. לא רק המערה תימכר, כהצעתו המקורית של אברהם, שכן מכירה כזו מוכיחה את מטרתה האמיתית. תחת זאת מוטב שיימכר גם השדה יחד עם המערה, כמכירה למטרות חקלאיות.

ואמנם כך היה לבסוף: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב לאברהם למקנה, לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (בראשית כ"ג, י"ז-י"ח). כל השדה והמערה נקנו לאברהם בקנין גמור. היה זה במעמדם של כל בני חת, כדי שלא יבוא מאן דהו לערער על המכירה.

בתחילה מסרב עפרון, בעל השדה, לקבל תשלום עבור חלקת הקבר: "לא אדני שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך" (בראשית כ"ג, י"א). אברהם אינו מתרשם מן המחווה ומתעקש לשלם. וראה זה פלא, עפרון "משתכנע".

בעוד שבראשיתו של המשא ומתן, מוכן היה עפרון להעניק את הקרקע לאברהם בשם ה"חברות", הרי שבסופו תבע מחיר מופקע בעבורה.

"ויען עפרון את אברהם לאמר לו: אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור" (בראשית כ"ג, י"ד-ט"ו). מרוב להגו של עפרון, חש אברהם כי דברי הרהב שלו אינם מעידים על כוונתו האמיתית. נראה לו שרק המעמד הציבורי "באוזני בני חת" ו"באוזני עם הארץ" הוא שהוביל למחווה, ולכן משלם לו אברהם את כל מה שביקש.

אמנם כעבור שנים דרש גם עשיו מיעקב אחיו סכום גדול תמורת הוויתור על חלקו במערה, אך הבדל משמעותי קיים בין הדרישות. עשו הכיר בטיבה של המערה וידע את ערכה הגדול, לכן, מוצדקת היתה דרישת התשלום הגבוה תמורת הוויתור על חלקו. , אך לעפרון לא היתה סיבה לבקש מחיר כה גבוה. ואם דרש, ברור שהממון הוציא אותו משווי משקלו.

מהשוואה בין אברהם אבינו לעפרון למדו חז''ל כלל ידוע. אברהם אמר למלאכים (אבות דרבי נתן י"ג): "פת אתם סועדים עמי היום..." ולבסוף עשה להם שלושה שוורים, מכאן ש"צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה", ומעפרון למדו ש"רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים", ... שנתן הכל בדבריו, ולמעשה קיבל מחיר מופרז.

כאשר הדיבור משמש כלי ביטוי לאישיותו של האדם, הוא אינו מרבה להשתמש בו, כדי שלא ייכשל בדיבורו. הוא יעדיף לעשות במקום לדבר, אך כאשר הוא משמש כלי לריצוי הסביבה, לא יפסיק לדבר עד שיגיע אל מטרתו – ריצוי הסביבה. ריצוי שיגרום לאדם לפעול ולנהוג אף בניגוד למצפונו ולרצונותיו.

הפוליטיקה הדמוקרטית – אמנות הריצוי היא, וכל מהותה מסתכמת בנשיאת חן של הנבחר בעיני בוחריו. אם יבחר האדם להשתמש בכוח הדיבור האמיתי כדי להביע את פנימיותו ואת דעותיו האמיתיות, הוא מסתכן באיבוד מעמדו.

אברהם ועפרון הם דוגמה לשני הפכים המשתמשים בכוח זהה - ה"מקיימים" מול ה"מבטיחים", העושים מול המדברים. מי משניהם הצליח? אברהם שעשה ולא פרסם - עשה והתפרסם, עפרון שלא עשה ופרסם - לא עשה ולא התפרסם.