מספרים על אברך יקר שהיה דבוק ברבו, והיה מקפיד להתפלל עמו מידי בוקר את תפילת שחרית, אך מידי פעם היה מאחר לתפילה. כשפנה אליו רבו ושאל לפשר האיחורים, ענה:  "אני תמיד מתכוון להגיע בזמן, אבל לעיתים בדרך לבית הכנסת אני פוגש אֶם צעירה שעובדת קשה ובקושי מצליחה להחזיק מעמד. בכוחות לא לה היא צריכה לארגן חמישה ילדים, להלבישם ,להאכילם ולקחת אותם למוסדות הלימוד, אז אני עוצר ומשתדל לעזור לה.  "יישר כוחך" מתפעל הרב, "אולי נשתתף כולנו במעשה נאצל זה, צריכים לתת כתף ולעזור לה". "אה... אין צורך זו רעייתי"... ענה האברך השנון – ובעל החסד.       

פרשתנו פותחת בתיאור נרחב אודות התעסקותו של אברהם אבינו ברכישת קבר לרעייתו- "שרה אמנו" הספדה וקבורתה. בגמר רכישת המקום ש"במערת המכפלה" נאמר: "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה"(בראשית כ"ג י"ט) נאמר ע"כ במדרש רבה: " רֹדֵף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כ"א כ"א) רודף צדקה וחסד זה אברהם אבינו שגמל חסד לשרה". (פרק נ"ח- נ"ט)

שואל בעל ה"שם משמואל" זי"ע מה פשרו של מדרש זה וכי מכל מעשה החסד של "עמוד החסד"- אברהם אבינו, נבחר מעשה קבורת שרה כסמל רדיפת צדקה וחסד? הלא כל בן אנוש  היה מטפל בקבורת אשתו?!

יש המיישבים שאלה זו: אכן, כל בן אנוש יתעסק בקבורת רעייתו, ובפרט יהודי החתום על כתובתו, לדאוג לכול צרכיה של רעייתו כולל קבורתה. אך כאן מצינו מאמץ יוצא דופן  בהתעסקות אברהם אבינו בקבורת שרה, אברהם השתוקק לקוברה במקום המכובד ביותר והקדוש ביותר בעולם -"מערת המכפלה" כפי הנאמר במדרש רות:

"רבי קיסמא אמר מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן. בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם, ושם הריח מריחות גן עדן, באותו הריח שהיה שם, רצה לחצוב יותר יצתה בת קול ואמרה דייך. באותה שעה עמד ולא חצב יותר ושם נקבר... אמר רבי רחומאי הקב”ה נתעסק בו כשנוצר ונתעסק בו כשמת, ולא היה מי שיודע בו עד שבא אברהם אבינו ע”ה ונכנס לשם, וראה אותו, והריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים, אדם הראשון קבור שם, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה, ראה הנר דולק ויצא, מיד היתה תאוותו על המקום הזה”. (צ"ז ע"ב)

אם נדייק בדברי המדרש נראה שמלאכי השרת ציינו את שמות האבות אך לא את שמות האימהות! אך אברהם השתוקק לקבור במקום קדוש זה את שרה רעייתו. ועל קדושת המקום מגלה לנו המקובל האלוקי הרמ"ע מפאנו במאמר "יונת אלם" (פרק טו): " כל תהילה ותפלה העולה למרום עוברת עליהם דרך מערת המכפלה". וכן כתב ה"מגלה עמוקות" (לך- לך ): "וכן ג' תפלות שתיקנו בכל יום אבות העולם לקביל ג' קטרין, (ג' קשרים- נפש, רוח, נשמה), שאין תפלה שלנו נשמעת אלא כשעולין דרך מערת המכפלה ששם ג' אבות".

ובפרט שקנייה זו לוותה במחיר רב, וכללה הפצרות ופיוסים, וכול זאת באדמת הארץ שהובטחה מאת הקב"ה לאברהם. אך אברהם לא היסס ופעל בעוז ובכל מחיר לזכות ולזַכות את שרה להיקבר במקום נשגב זה. על מעשה זה זכה אברהם שהומלץ עליו התואר: "רודף צדקה וחסד".

בספר: "מנחת החיים" על הפרשה מיישב את שאלת ה"שם משמואל" ביישוב נפלא ובו מוסר השכל לכל יהודי באשר הוא. ישנה תופעה מוכרת בה אנשים עסוקים מעשי חסד מופלאים מחוץ לביתם, אך מעשים אלו נעשים בפועל על חשבון בני ביתם.

על חסדים מעין אלו כותב רבינו הרב חיים ויטאל זי"ע תלמידו הגדול של האר"י הק' זיע”א: " ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם, אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם, שבבואם לביתם, יפתחו להם שערי גן עדן, אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכּל מעשי החסד שלהם הבל!!..."

לאור דברי רבי חיים ויטאל זי"ע אמר המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל, ש"אדם העוסק בגמילות חסדים עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן ועוד, בודאי ישחק ליום אחרון בבוא פקודתו, כי זכויות רבות לו במעשה חסד. אבל ידע נאמנה כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו, אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח בבית, כעס והקפיד ללא חסד ונשיאה בעול, זה מכריע את דינו ולא יזכרו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים".

וזאת בא המדרש ומגדיר לנו, מיהו הראוי לתואר: "רודף צדקה וחסד"- אברהם אבינו-"שגמל חסד לשרה" החסד אצלו התחיל בבית ומשם הקרין לכול העולם. וזאת בניגוד מוחלט להנהגת החסד המעוותת של לוט שהיה מוכן להחריב את ביתו ולמסור את בנותיו לרשעי סדום אם בתמורה  יאפשרו לו לקיים את מצוות "הכנסת אורחים"...

אלא שיש להתבונן  מדוע צריך המדרש להדגיש דבר כה פשוט, וכי מה ההיגיון של אלה העושים חסד בחוץ ומזניחים את בני ביתם, או אלו הגרועים מהם העושים חסד בחוץ ע"ח בני ביתם? השאלה מתעצמת ביותר אל מול צווי הנביא ישעיהו(נ"ח ז'): " הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם."  מבאר רש"י: "ומבשרך" - ומקרובך ". וכי זה לא מובן מאליו?!

נראה לומר שתי סיבות לתופעה זו:

'מחויבות' כללו של רבי חנינא:"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" כל יהודי מצווה לעזור ולסייע לזולת, אך התורה לימדתנו שבסדר העדיפויות חובה זו מתחילה בביתו , תחילה במצוות "כיבוד הורים" וממשיכה במשפחתו הקרובה בבחינת "ומבשרך לא תתעלם", ומשם  עולה אל מחויבותו כשמקים את ביתו. ורק אח"כ לכול הסובבים. טבע האדם הוא לברוח ממחויבות, להתנדב מבלי להתחייב...  בביתו הוא חייב! בביתו הוא לא "עושה טובה"... זה חלק ממחויבותו ואחריותו, ולכן קל יותר לעזור בחוץ.

'כבוד', כשאדם מתמסר לחסד בחוץ יש גם את שכרו בצדו... בחוץ יש כבוד והערכה, יש יחסי ציבור, החברה מעריצה אנשים גומלי חסדים. מלבד זאת  המקבלים עצמם  בד"כ פותחים את פיהם בדברי שבח והלל על ואל הנותן. מה שלא תמיד מתרחש בבית...

מעשה שסיפר לי חברי ש. אברך יקר שלמד בחברותא עם ראש ישיבתו בבחרותו ולאחר נשואיו. יום אחד  ביקש האברך הצעיר את סליחת רבו  בבקשה לסיים את הלימוד מוקדם מפני שהוא צריך 'לעזור' לרעייתו. למשמע הבקשה, ביקש ראש הישיבה ממנו לחזור שוב על הבקשה. הוא חשב שמפאת גילו המתקדם של הרב הוא לא שמע את בקשתו. ע"כ הוא חזר במדויק על הדברים. הרב חייך ואמר:

שמעתי גם שמעתי כבר בתחילה את בקשתך, אך חשבתי שתשתמש במילה אחרת במקום: "לעזור" אך אתה חזרת עליה שוב. ראה, כשאתה אומר: "אני צריך לעזור לאישתי" מסתתר מאחורי מילים אלו מסר שרעייתך זכתה ב"ה בבעל שהוא "בעל חסד" והוא 'עוזר' לאשתו. אך  דע לך אתה לא עוזר של אשתך! אתה 'שותף' לאשתך, אתה מחויב לתת חלקך בשותפות זו! וכי תאמר לשני שותפים בעסק שהאחד שילם את חלקו בהחזקת העסק שהוא 'עזר' לעסק....  עליך להפנים שאתה מחויב וע"כ חתמת בכתובה בנוכחות שני עדים, לספק לרעייתך כול צרכיה. וע"כ רוץ בשמחה למלאות את חלקך בשותפות נפלאה זו.