משה מתריע בפני פרעה על מכת הארבה הממשמשת ובאה. יועציו של פרעה מזהירים אותו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" (שמות י', ז') הם יועצים לו להענות לבקשתו של משה ולשלח את העם.

פרעה פותח במשא ומתן ודורש לדעת "מי ומי ההולכים". תשובת משה: "בנערינו ובזקנינו נלך... כי חג ה' לנו" – כולנו מצווים לזבוח ולחגוג. פרעה מסרב להענות לבקשה ומציע פשרה: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים, ויגרש אותם מאת פני פרעה" (שם שם, ח' – י"א).

התנהגותו של פרעה מעלה תמיהה: מצרים כבר ספגה שבע מכות קשות ומייסרות, והיועצים מזהירים כי הארץ עומדת בפני חורבן נורא. הייתכן שפרעה מוכן להחריב את כל ארצו רק בשביל שלא יצטרפו הילדים לחוג את החג עם משפחתם?

אומנם אפשר להסביר שפרעה רצה להבטיח את שיבת ההורים למצרים והתנה את הליכתם בהשארת הילדים כ"בני ערובה", אולם לשם כך יכול היה לדרוש מהם להשאיר את הצאן בלבד. מדוע הוא מסרב לשחרר דווקא את הילדים, והוא מתעקש להחזיק בהם כקלף מיקוח?

כדי להבין את העניין, עלינו לעיין בפסוקים המתארים את שיעבוד בני ישראל במצרים. פרעה רצה לבנות את הערים פיתום ואת רעמסס ולשם כך העביד את היהודים בעבודות כפייה, אך הייתה לו תוכנית נוספת – השמדה טוטאלית של העם היהודי.

סעיפי התוכנית משתקפים היטב מתוך הפסוקים:

א' - פרעה פעל להכחיד את דור העתיד, ולכן השליך את התינוקות ליאור. הוא ציווה לכל עמו: "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו" (שמות א', כ"ב).

ב' - פרעה היה מעוניין להשמיד פיזית רק את הזכרים שייוולדו ולגרום בכך לבנות ישראל להתחתן בבוא העת עם המצרים. במצרים מתייחסים הבנים אחרי האב, ולכן הילדים שייוולדו יהיו נחשבים בעיניהם לגויים, וכך תומט על עם ישראל שואה של התבוללות וטמיעה (עפ"י "אור החיים" שמות א' ט"ז).

ג' - נוסף על עבודות הפרך בבנייה, העסיק פרעה את בני ישראל גם "בכל עבודה בשדה" (שמות א', י"ד). פרעה דאג שבגמר העבודה ילונו הגברים בשדות, ולא ישובו לביתם. מגמתו הזדונית הייתה למנוע את המשך קיומו של עם ישראל (ילקוט שמעוני, שמות קס"ג.)

נוכח המזימות המרושעות שרקם פרעה למען הכחדתו של עם ישראל ולהטמעת הנותרים בגזע המצרי, טפחה המציאות על פניו: ראשית, המיילדות העבריות עקפו את הגזרה "ותחיינה את הילדים" (שמות א', י"ז). ממילא לא התגשם גם הסעיף השני, כי התינוקות שניצלו גדלו והקימו משפחות יהודיות.

אף את הסעיף השלישי לא הצליח פרעה לממש: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"; הנשים גיבורות הרוח היו מגיעות אל השדות לשהות לצד בעליהן, וכך המשיך העם לגדול ולהתרבות (ילקוט שמעוני שמות קס"ד).

כאשר הבין פרעה שתוכניתו נכשלה, הוא ביצע רפורמה בגזרותיו. בעזרת יועציו הוא בנה אסטרטגיה חדשה להכחדת העם היהודי.

פרעה אמר למשה (שמות י', י"א): "לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים". פרעה מבקש שהילדים יישארו במצרים כדי שלא יראו את אבותיהם מקיימים את מצוות האלוקים, וכך ייווצר נתק בין הדורות. הילדים לא יזכו לחינוך יהודי שורשי, והם יחשפו לתרבות מצרים הקלוקלת ויושפעו ממנה. כאשר הדור החדש יהיה מנותק מאמונת אבותיו, הוא ייטמע בקלות בעם המצרי, וכך תצא לפועל תוכנית ההכחדה של העם היהודי.

פרעה עמד בסרובו לשלח את הילדים ואף הסכים לשלם מחיר של מכות וחורבן, כי ידע שרק כך יוכל לבצע את תוכניתו. הוא הבין שכדי להשמיד עם, יש לנתק את הדור החדש מאבותיו.

רק במכת בכורות הסכים פרעה לשלח את כל בני ישראל, ולא במקרה.

לעיתים הבן הבכור במשפחה הוא תחליף מסוים לדמות האב. כאשר מת האב או כשהוא נעדר מן הבית, ממלא הבן הבכור את מקומו ומעביר לשאר בני הבית את המסורת, ובכך הוא משמש חוליית קישור בין הדורות.

כאשר קם פרעה מבועת בחצות הלילה לקול הצעקה הגדולה שהחרידה את מצרים, הוא נוכח לגלות שקיבל את עונשו מידה כנגד מידה; הוא ביקש לשבור את רצף המורשת ולנתק את דור הילדים, וה' התנהג עימו במידה זו והרג את בכורי עמו, שהם המחברים והמגשרים בין הדורות. רק כשנוכת בזאת, נאות הוא לשלח את עם ישראל כולו, בנעריו ובזקניו, לעבוד את ד' במדבר.

בעקבות מכת בכורות הצטווינו "קדש לי כל בכור" (שמות י"ג, ב'). בכורות ישראל קיבלו מעמד מועדף, הם הופרשו לעבודת האלוקים. ללמדנו: מי שזוכה להיות חוליית הקישור ולחבר את הדור הצעיר למקורותיו, הריהו קדוש לאלוקיו.