ש. שכני לשעבר, היה אדם רב פעלים לתורה ולמצוותיה, בהגיעו לגיל שישים חלה במחלת הסוכרת, רגליו התנפחו, כול גופו הפך ליחידה של סבל וייסורים. אך הוא לא נתן לכאביו לעצרו מלילך לבית המדרש, בעזרת רעייתו ובני משפחתו היה יורד ממרומי הקומה השלישית, מסע זה לקח לו לעיתים יותר ממחצית השעה, אך הוא לא וויתר. כך סבל הוא קרוב לעשר שנים.

לדאבוננו הוא השיב את נשמתו הטהורה במיטב שנותיו. כשבאתי לנחם  את בני המשפחה, פגשתי את אחד מבניו שהתגורר בצפון הארץ, שנים רבות לא ראיתיו, ברכתי אותו בברכת: "ברוכים הבאים"... האיש חש בנימת הביקורת כאומר - "היכן היית עד כה שאביך כה סבל ?! " הוא בקשני שאתקרב אליו ובכאב גדול שטח את דבריו: ראה, ב"ה ברכני הקב"ה במשפחה ברוכת ילדים, ובעיסוקים רבים ומגוונים באזור מגורי. תמיד אמרתי לעצמי: 'מחר' אני אסע לאבי ואעזור לו ללכת לבית המדרש... אך כל פעם היו עיכובים שונים ומשונים. הייתי בטוח שאבי יאריך ימים ואזכה לקיים מצוות "כבוד אב" בהידור. אך לדאבוני הפסדתי זאת! הוא פרץ בבכי נסער ואמר : "היום אני מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי להחזיק ולו פעם אחת בידו החמימה, לתמוך בו ברדתו מן המדרגות,  אך כעת, מאוחר מידי!... השׂטן הזה של: "המחר" גרם לי להפסיד את המצווה אבי נתן את כול חיי בשבילי , ואני, כה מעט זכיתי להחזיר".

כשהתאושש מעט הוא פנה אלי ואמר:" הוריך חיים? ב"ה לאורך ימים טובים, עניתי,  אז רוץ אליהם ותנסה ככול שביכולתך להשיב להם מעט ממה שנתנו לך, כדי שלא תהיה במצבי העגום. ואולי עידוד זה יהיה כפרה על הפסדי ".

פרעה ומצרים עומדים בפני הכנעה סופית, הם ספגו תשע מכות קשות, מכול החזיתות, באוויר, ביבשה, ובים.  וכעת הם עומדים לפני מכת המחץ האחרונה – 'מכת בכורות'. הקב"ה  מודיע למשה, שמיד לאחריה הוא יוציא את בני ישראל ממצרים, אך מוסיף הקב"ה, שטרם צאתם ממצרים, הם חייבים לקיים את מצוות: "קרבן פסח", ובנוסף לקרבן הפסח, בני ישראל צוו גם על אכילת מצה עוד טרם מכת בכורות ושחרורם הסופי.

בין יתר הפסוקים העוסקים בעניינה של המצה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב, י"ז). בפשטות, כוונת התורה במילים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" היא להיזהר בעשייתה שלא תבוא לידי חימוץ, כך כותב רש"י – "ושמרתם את המצות – שלא יבואו לידי חימוץ". אך רש"י מוסיף לבאר  על דרך הדרש שציווי זה הוא לא צווי מקומי למצווה זו אלא לכול המצוות כפי הנאמר:

" רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד!"

יש להתבונן בדברים מדוע ראו חכמים להזהיר אותנו על זריזות בעשיית המצווה דווקא כאן, במצוות 'המצה', האם הקשר בין המצה למצווה הוא מחמת הדמיון בין המילה "מצות" ל"מצוות" או שקיים קשר יותר מהותי ביניהם?

מבארים המפרשים שרצה רבי יאשיה ללמדנו את המסר הנלמד ממצוות: "חמץ ומצה" לכל תרי"ג מצוות הוא חשיבות  'הזריזות' במצוות. כשם שבהכנת המצות אין צורך בשום פעולה מיוחדת על מנת לפסול אותם - די לנו להניח את הבצק ללא עיסוק והוא מחמיץ מאליו, כך גם במצווה - אם האדם לא מזדרז בקיומה עלולים לצוץ כל מיני עיכובים שימנעו את קיום המצווה.

את זאת באה התורה ללמדנו: כשם שאיסור אכילת חמץ ומצוות מצה באים לרמוז על זריזות בעבודת ה'. אם אדם לא מזדרז בקיום המצווה הוא עלול להפסיד אותה לגמרי.

הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק ז)  מלמדנו שהזריזות בקיום המצווה היא לא מבטאת רצון "להיפטר" ממנה אלא שהיא נובעת "מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה". ב. היא גם מורה על חיבוב המצווה כשם שאדם המחבב דבר מתעסק בו בזריזות. יסוד זה נלמד מחומרת איסור חמץ.

בנוסף לזה מידת הזריזות באה להראות שאנו עבדים לה', שהזמן לא ברשותנו אלא שייך לקב"ה ולכן אין לנו רשות לבזבז אותו לריק. לא בכדי המצווה הראשונה היא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב) מצוות קביעות ראש חודש מורה לנו על חשיבות הזמן, אות וסימן שאנחנו עבדים להשי"ת וכל זמננו מסור לו.

בדיני אכילת בשר קודשים בזמן שבית המקדש היה קיים, ישנם 'דיני פיגול', שבו המקריב פוסל את קורבנו אם בשעת ההקרבה הוא חשב להקריב את הקורבן שלא על פי ההלכה, כדוגמת- "חוץ לזמנו". והוא אדם המקריב קורבן על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמן שתורה הגדירה לאכילתו, כגון קורבן תודה שחייבים לאוכלו ביום הבאתו ובלילה שלאחריו עד חצות, והמקריב חשב (באחד משלבי הקרבתו) לאכול ממנו למחרת הרי הוא פסל במחשבה זו את הקורבן והפך אותו ל "פיגול ".

ישנה עוד מחשבה הפוסלת את הקורבן והיא מחשבת "חוץ למקומו", אדם שחשב לאכול מהקורבן מחוץ למקום שהתורה מחייבת לאוכלו הוא פוסל אותו. ובכל זאת יש חילוק משמעותי בין שני הדינים הללו: האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ לזמנו" חייב כרת ואילו האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ למקומו" הוא חייב מלקות - עונש הרבה פחות חמור מכרת. יש להתבונן מדוע התורה הקפידה כל כך על שמירת מסגרת הזמן יותר משמירת מסגרת המקום?!

מיישב זאת הגר"א נבנצאל שליט"א: ייתכן שהסיבה היא משום שהקפדה על שמירת מסגרת הזמן מצביעה על היותנו עבדים להשי"ת עבד הוא לא אדון על זמנו - זמנו שייך לאדונו. לכן התורה דורשת מאיתנו התבוננות רבה על מנת למנוע פרצה במסגרת הזמן.

חז"ל מגלים לנו שדווקא בנקודה זו הסיתו כומרי הבעל את עם ישראל לעבוד ע"ז. הנביא אומר: "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" (עמוס ד, ד) כדאי לכם לעבוד את עגלו של ירבעם מאשר לעבוד את ה' במקדש; יש לה' יותר מדי דרישות, הוא אומר "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כ"ג, י"ח) ועבודת אלילים אומרת: "וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם"(עמוס שם) אפשר להקריב גם בבוקר; הוא אומר: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" (ויקרא יט, ו) ואילו עבודת אלילים אומרת: "לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (עמוס שם) לא צריך למהר כל כך לאכול את הזבח, אפשר גם ביום השלישי; התורה דורשת שרוב לחמי תודה יהיו מצה ועבודת אלילים אומרת:" וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה"(שם) אין צורך להקפיד על חמוץ העיסה.

רואים מכאן שהנביא מקפיד להדגיש את הוויתורים של ע"ז הקשורים לזמן ללמד אותנו שעיקר גדול בעבודת ה' הוא לנצל את הזמן ולא לאבדו בהבל וריק.

נאמר בפסוק: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על הַחֲמֹר וישב ארצה מצרים" (שם ד- כ) מבאר רש"י: "על החמור" - חמור המיוחד הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנא' (זכריה ט) עני ורוכב על חמור".

יש להתבונן לשם מה חשובה הידיעה שאברהם אבינו, משה רבינו, ומשיח צדקנו השתמשו וישתמשו בבהמת החמור? 

נאמר בגמרא: אמר רב הונא, אמר קרא "שבו לכם פה עם החמור, עַם הדומה לחמור" (קידושין, סח ע"א).  וכן נאמר בזוהר הק' כי האומה המצרית היא בבחינת: "קליפת חמור" כפי שהעיד עליהם הנביא יחזקאל: "אשר בשׂר חמורים בשרם" (כ"ג כ')  ובלשון הזוהר: "ומצרים דאינון חמורים". (וישלח קע"ג) 

מבארים בעלי המחשבה, שמינוח השלילי לחמור נובע משמו- חמור- חומריות! חמור מסמל את החומריות, ומדוע? 

מיישב זאת רבי משה קורדבירו זי"ע בספרו "אור יקר" : " קליפת ישמעאל שיצא מאברהם, והיינו סוד חֲמֹור  שעסקיו רעים, שהיה אברהם כובשו תמיד, כאומרו: "ויחבוש את חמורו" ואמר לישמעאל: "שבו לכם פה עם החמור" (שם כ"ב ג') והיינו 'סוד רוח עצלות' המתעצל האדם מלעסוק בתורה ובמצוות"...ולכן נאמר בו באברהם: "ויחבוש את חמורו העצל, זרזו למעשה המצווה... והיינו "ושמרתם את המצות, אל תחמיצו את המצוות".

האדם – עצל מטבעו.   מלמדנו הרמח"ל : "ותראה, כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ובמלאכה" (מסילת ישרים, ו). כלומר, אדם מקורו מן האדמה, מן העפר הגס, ולכן "רמת החיכוך" של האדם עם הסביבה גדולה מאוד וזו הסיבה שהוא מתנהל בכבדות. ממשיך הרמח"ל - כשאדם רוצה להתעלות ולהתגבר על טבעו – "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, וודאי הוא שלא יצליח".

ככל שאדם פועל יותר בזריזות, הוא מזדהה יותר עם המימד הרוחני שבו ופחות עם חלק העפר שבו, וממילא הוא יותר קרוב לבורא שהרי הבורא כולו רוחני. לכן, ידועים דברי חכמים שכל מעשיהם של צדיקים נעשים בזריזות, שהרי הצדיקים רוצים להידמות לבוראם.

מידת הזריזות טובה ונחוצה לחייו הרוחניים של היהודי בין בקיום המצוות, ובין ענייני עולם הזה, כפי שמלמדנו בעל "אורחות צדיקים": (שער ט"ו)  "כאשר צריך זריזות לתורה, כך צריך זריזות לעניין העולם הזה, שיהיה זריז במלאכתו. ויש הצלחה גדולה למי שעושה ענייניו בזריזות. לכן בן אדם, תהיה זריז לשני עולמים, ועשה מלאכתך שהוא צרכי העולם הזה בזריזות, כדי שתיפנה מהרה למלאכת שמים"