סיפר מרן הגאון הגדול  רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה. אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע.

הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים. משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש"?

משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה באידיש: "אונד איך בין ניסט קיין איד"? (וכי אני אינני יהודי?), ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז''ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'. אמרתי לו: 'אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול. הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש!'

כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומַר קדיש'! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי. כיצד במקום כל כך בלתי צפוי בסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."  

תקנו חכמנו לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים, כדי לקיים את מצוות התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, י"ז) שבת זו נבחרה משום סמיכותה לקריאת המגילה ומחיית זכר המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק. ואמנם את המצווה מקיימים בהאזנה קשובה לקריאת פרשת זכור על ידי בעל הקורא בבית הכנסת, אך למדונו חז"ל שמצווה זו מכוונת גם כנגד המוח והלב של כל יהודי בכל השנה, ואת זאת אנו מזכירים עשרות פעמים ביום בשעה שאנו אומרים:

"אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא"

המכוון כנגד זכירת עמלק, כפי שמבאר הטור בהלכות תפילה את תוכן הבקשה: "יהא שמיה רבא"- שאנו מתפללים על שם י-ה שאינו שלם, ומבקשים שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, זאת יהיה לעת הגאולה כשינקום הקב"ה בעמלק, כדכתיב: "כי יד על כס יה מלחמה ל-ה' בעמלק מדור דור", (שמות י"ז ט"ז) כסא קדשו של הקב"ה חסר את האות א' ושמו 'כס', וכן שם י‑ה‑ו‑ה אינו שלם ושמו רק י-ה כל עוד לא נקם הקב"ה בעמלק, כי רק אחרי הנקם בעמלק אז יהיה השם שלם וגם הכיסא."

נאמר בגמרא במסכת שבת(קי"ט):  "אמר רבי יהושע בן לוי "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו", ומפרש שם רש"י: "מהו בכל כוחו - בכל כוונתו."  

כלומר, אין די בלזעוק תפילה זו, אלא יש להתבונן ולכוון היטב בתוכן בקשה זו! עלינו להתבונן מהי דרכו של אויב האומה הישראלית 'עמלק' במלחמתו בנצחיותו של עם ישראל. וכיצד הדרך לנצחו.

מלחמת עמלק החלה כאשר עם ישראל יצא ממצרים בניסים גדולים, פרעה ועמו הוכו בעשר מכות קשות, ונוצר פחד עולמי מהאומה הישראלית, כפי שנאמר:  "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". (שם ט"ו ) אך עמלק לא חשש ולא התרשם מהנסים הגדולים, הוא קפץ אל האמבטיה הרותחת ונלחם בעם ישראל. הוא אמנם נכווה ממנה, אך האמבטיה התקררה ואומות העולם ראו גם ראו שניתן להילחם בעם ישראל. זו הייתה מטרתו של עמלק גם אם לא ינצח במלחמתו.

יש להתבונן מהיכן שאב עמלק אומץ-לב שכזה? מדוע הוא מסכן את חייליו בקרב מול עם ישראל, העם שהטיל פחד על כל העולם כולו?

הירושלמי במסכת ראש השנה (פ"ג ה"ח)  מגלה לנו את סוד כוחו של עמלק, "אמר רבי יהושע בן לוי, עמלק כושפן (מכשף)  היה, מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו (מחפש בין חייליו מי שהיום יום ההולדת שלו) לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו".

כלומר, עמלק ידע שבקרב טבעי, במלחמה כוחנית מול עם ישראל, אין לו כל סיכוי לנצח את עם ישראל, כי עם ישראל מלומד בניסים, זה עתה נקרע הים בפניהם, הם מוקפים בענני כבוד, אי אפשר להילחם איתם בדרך טבעית רגילה, צריכים כאן משהו אחר, משהו שונה, איכותי יותר, צריכים כוח רוחני נגדי.

לשם כך הוא ערך בדיקה בין חייליו וברר לו קבוצה של חיילים שיום זה היה יום הולדתם, וכפי שמבאר בעל ה"קהלת יעקב" שהמזל השולט ביום הולדתו של האדם עוזר לו להצליח בכל מעשיו באותו היום, עם גדוד חיילים כאלו חשב עמלק שיש לו סיכויים טובים לניצחון בקרב מול עם ישראל.

גם המן הרשע מזרעו של עמלק כשרצה לגזור גזירת שמד על עם ישראל, לא הסתפק בדרך טבעית, אלא הטיל גורלות כדי לקבוע מהו המזל המתאים ביותר למלחמה בעם ישראל.

מה עשה משה רבינו כדי להבטיח את ניצחון עם ישראל בקרב מול ה'מזל השולט'. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והילחם בעמלק" (שם י"ז, ט), ומבאר רש"י שני פירושים מיהם האנשים המתאימים להילחם בעמלק, א. גיבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן. ב. אנשים שיודעים לבטל כשפים.  מסתבר ששני הביאורים של רש"י אמת הם ומשתלבים זה בזה, משה רבינו חיפש אנשים גיבורים ויראי חטא, אך בד בבד גם כאלו היודעים לבטל כשפים.

הפסוקים מתארים כיצד התנהלה המלחמה: "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". (שם י"ז י"א) חז"ל במסכת ראש השנה (כ"ט, א) שואלים מדוע הניצחון היה תלוי בידי משה, "וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה?! אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים".

כל בר דעת מבין שלא עסקינן בידיים הפיזיות גרידא, אלא מדובר במאבק בין כח הקדושה לכוח הטומאה, כי רק כאשר העם היה מביט למעלה ומתפלל לה' שיעזור להם במלחמתם, היו מנצחים.

אולם עדיין קשה, מה ענין הידיים אם למעלה הם או למטה? מדוע שלא יצווה משה שכל עם ישראל ירימו את העיניים למעלה, ולא יצטרך להחזיק את ידיו כל היום למעלה.

בעלי החסידות מבארים ענין זה בביאור נפלא, הראש מסמל את ההנהגה השמימית, את החיים הרוחניים בעולם. ואילו הידיים מסמלים את חיי המעשה, הפרנסה, היצירה, וכל הנהגת האדם בעולם החומר. על עמלק נאמר 'יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו', כי מבחינת הראש, ההבנה, לא חסר לו כלום, הוא מכיר בבורא העולם, אבל הראש מנותק מהגוף, עולם המעשה לא מושפע כלל מהראש. לכן 'עמלק' הוא מלשון 'מליקה', כי עמלק מולק את הראש מהגוף, מפריד בין ההבנה למעשה.

כדי להילחם בעמלק בהצלחה היה צריך משה רבינו לסתור את האידיאולוגיה שלו. בהרמת היד כלפי מעלה הצהיר משה קבל עם ועדה - הידיים והראש אחד הם! לא ניתן לעמלק למלוק, הוא לא יצליח להפריד בין הרוח לחומר. המסר היה בעיקר כלפי עם ישראל שלא לתת לאידיאולוגית עמלק לחדור פנימה, אלא להכניס את המבט הרוחני לתוככי העולם החומרי, כי רק בכך מנצחים את עמלק.

זהו גם עומק עניין "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שם י"ז, י"ב), כי מעשי הידיים הגשמיים נהיו הם עצמם אמונה בבורא עולם, כי אין הפרדה בין הידיים לראש, ומלחמה זו תימשך 'עד בא השמש' שמשו של משיח צדקינו.

הגמרא בסוטה (י"ג.) מספרת שכאשר רצו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו לשנים עשר השבטים וטען כי הוא הבכור והוא צריך להיקבר במערה ולא יעקב. האחים שלחו את נפתלי קל הרגליים למצרים כדי להביא הוכחה לקניין הבכורה על ידי יעקב, אולם חושים בן דן שהיה כבד שמיעה ולא הבין מדוע הדוד עשו מעכב את הקבורה של סבו הצדיק, ערף את ראשו של עשו, וראשו התגלגל לתוך המערה.

ומסבירים המפרשים מדוע זכה עשו שראשו ייקבר במקום כה קדוש כמערת המכפלה? התשובה היא  משום שראשו של עשו אכן היה צדיק כיעקב אחיו, היה לו ראש יהודי... אבל רק הראש... הגוף כולו היה שקוע במדמנת החומריות והארציות, כי הוא לא השכיל לאחד בין הראש לידיים. כאשר בני ישראל מביטים אל ידיו המורמות של רבן של ישראל משה רבינו,

מבינים הם את השוני הגדול ביניהם לעמלק, ההבדל הוא אם הידיים הם ידי עשו חומריים וארציים, או שגם הידיים הם רוחניים. כפי הנאמר בפסוק (שם י"ז, ח): "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ואומרים חז"ל בתנחומא (בשלח כ"ה) שהשם 'רפידים' מרמז ש'רפו ידיהם מדברי תורה', ומחמת רפיון זה יכול היה עמלק להילחם בהם.

ויש להתבונן בלשון המדרש, מהו הלשון "רפו ידיהם", הרי דברי תורה נלמדים בפה, במוח, ובמחשבה, אם כן הרפיון לא היה בידיהם?!

ונראה על פי המבואר לעיל, לימוד התורה של ה'ראש' היה בסדר גמור. הבעיה הייתה בנתק שבין הראש לגוף, הראש וההבנה שלהם בלימוד התורה לא השפיעה כלל על הגוף, על עולם המעשה, על הידיים, ולכן אמר המדרש שרפו 'ידיהם' מדברי תורה. זוהי המלחמה של עם ישראל לדורותיו בעמלק, המלחמה על עולם המעשה שיהיה גם הוא עולם רוחני ולא גשמי. כאשר נשכיל להעלות את עולם הגשם לעולם של רוח, נזכה לראות נקם בעמלק, ויהיה השם שלם והכיסא שלם ובביאת גואל צדק. אמן.

הבנה נוספת של משמעות ההסתכלות כלפי מעלה ושעבוד לבם לאביהם שבשמים, מלמדנו מרן רבי חיים מוולוז'ין זי"ע ב "נפש החיים" (שער ב פרק י"א) שכל תכלית הכוונה בתפילתם של ישראל צריך להיות רק לצורך גבוה, כי גם במקרים שהצרה היא גשמית, יש בכך חילול השם שעם ישראל מושפל ומוכה, והכוונה צריכה להיות ליציאה מהצרה עבור כבודו של הקב"ה בלבד.

גם משה רבינו בהרימו את ידיו כלפי מעלה רימז לישראל שמלחמתם היא אך ורק כדי שלא יהיה חילול שם אביהם שבשמים יתברך שמו. כי אם ישראל מוכים ונופלים חס וחלילה מתחלל שם שמים. ידיו של משה הוא ייחוד המחשבה לשם שמים, והוא שעומד לנו לגבור על עמלק.

נקודה נוספת מוסיפים בעלי החסידות בעניין זה, לכשנתבונן  במי נלחם עמלק, התשובה כתובה בפסוק (דברים כה, י"ח):  "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים" ומבאר רש"י מי הם אותם 'נכשלים' – "חסרי כוח- מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן."

נמצאנו למדים שחובתו של כל יהודי ויהודי המסוגל לכך - לצאת "מחוץ לענן", להגיע ליהודי שנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשׂוף ל'עמלקים' שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.

יהי רצון שנזכה שיהא כסאו של הקב"ה ע"י ניצחון סופי בעמלק ונזכה לשמחה הגדולה של הגאולה בביאת הגואל. (מתוך ספרי "היא שיחתי" שמות) 

חג פורים שמח.