|
החטא והתשובה
החטא והתשובה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
משה רבינו ידע שכשיראו בני ישראל את הלוחות שניתנו ממרום נשברים לעיניהם, יישבר ליבם, וזו תהיה עבורם הדרך לתיקון.
|
שני חטאים גדולים חטאו בני ישראל במדבר: חטא העגל וחטא המרגלים. בשני חטאים אלו התלוותה לחטא התנהגות שלילית שבעקבותיה העמיקה עוצמת החטא לאין ערוך. לחטא העגל נלוו 'צחוק ומחולות', ולחטא המרגלים נלוו 'בכיות ויללות'. תגובות אלו שהיו 'סביב' החטא, שינו באופן דרמטי את עומק החטא ואת עונשו לדורי דורות!
בחטא העגל נאמר (שמות ל"ב, י"ט): "וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה, וישלך מידו את הַלוחות וישבור אותם תחת ההר". נראה מהפסוק שלוּ לא היה העם פוצח בריקוד ובמחולות סביב העגל, לא היה משה רבינו שובר את הלוחות! וכך אמנם מלמדנו הספורנו: "וירא את העגל" – "כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו... בזה התקצף ונואש, שיוכל לתקן את המעוות, באופן שיחזרו לתמותם, ויהיו ראויים לאותם לוחות".
לו היו נמנעים מהמחולות סביב עגל הזהב, יכול היה משה רבינו לתקן את המעוות ולהשאיר בידינו את הלוחות הראשונים! ולא הייתה התורה משתכחת מעם ישראל, גם המיתה הייתה פוסקת, בית המקדש לא היה חרב, ולא היינו יוצאים לגלות שבה אנו שרויים עד היום! שבר זה אנו מציינים מידי שנה בצום שבעה עשר בתמוז.
האם מציאותו הנוראה של החטא, לא היה בה די כדי לשבר את הלוחות? מדוע המחולות היו אלו שסתמו את הגולל על אפשרות תיקון החטא?
בעקבות הוצאת דיבת הארץ בחטא המרגלים נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד, א'). אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: 'אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות'. גם כאן משמע שלוּ היה עם ישראל נמנע מבכי מיותר זה, היתה נמנעת ממנו הבכייה לדורות בתשעה באב! בתי המקדש לא היו נחרבים ביום זה.
חכמינו אומרים: "בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: שובו בנים שובבים" בת קול זו היא המקור להרהורי תשובה המתעוררים בלב כל יהודי לאחר החטא. היא השמירה העליונה שהקב"ה שומר על עמו ישראל ומעוררו שלא להתמיד בחטא, אלא להשתדל לתקן את אשר עיוות.
גם לאחר שנכשל אדם בחטא, הותיר לו הבורא דרך תשובה. ייסורי המצפון שלאחר החטא ולבו השבור, גם אם אינו מרגיש בפנימיות לבו הכאובה - כל אלו הם גרעין החיים, נקודת החיים הפנימית, הנקודה המעוררת ייסורי מצפון. כאשר אמר ה' למשה שישראל עשו את העגל, לא היה עדיין בדעתו של משה לשבור את הלוחות, היה עדיין פתח תקוה. רק כאשר ראה את המחולות, את השמחה בחטא, נתייאש לחלוטין. מעתה מאומה לא יעזור.
אך נראה שגם במצב ירוד זה מצא משה פתח לתקוה. התורה משבחת את משה על שבירת הלוחות בפסוק האחרון בתורה (דברים ל"ד, י"ב): "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מה עשה משה לעיני כל ישראל? "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם". האם זהו השבח הגדול של משה נותן התורה? התשובה היא שבמעשה זה לימד משה את דרך התשובה גם במצבים הנמוכים ביותר. כאשר ראה משה שאין תיקון לישראל, כי ליבם שלם ואינו שבור בשל החטא, לא היתה דרך אחרת לשבור את הלבבות של העם, אלא ע"י שבירת הלוחות. כך תחדור להכרתם חומרת החטא. כשיראו את הלוחות שניתנו ממרום נשברים לעיניהם, יישבר ליבם, וזו תהיה עבורם הדרך לתיקון.
ואכן, כשהפנים עם ישראל את עוצמת ההפסד הבלתי נתפס של זכות הלוחות הראשונים, נאמר בתורה (שמות ל"ג, ד'): "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". ה' מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו – חזר והתפייס.
ציבור ויחידים עלולים להתייאש מן התשובה ולהיכנע לכשלון שנכשלו בו, בטיעון שהכשלון מוכיח על חולשת כוחם להתמודד עם יצרם. מתוך כך אפשר שכשלון בודד יהפוך להיות פתח למסכת כשלונות שאדם ישלים עימם מרפיון ידים. כדי למנוע גישות כאלו סיבב מסבב כל הסיבות את המאורעות כך שאותם אנשים גדולים, דור המדבר, נלכדו אף הם בפח יצרם. מעתה יבין כל משכיל כי אם הם יכלו להסיר מעליהם את כתמו של חטא העגל למרות חומרתו, נוכל אף אנו להגיע לכך על אחת כמה וכמה.
לו היו בני ישראל מגיבים לאחר חטא העגל בבכי של חרטה וצער, ומנגד, היו דוחים את דברי המרגלים מוציאי דיבת הארץ, היינו יושבים כיום בארץ ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
|
|
|
|