עבודת הקורבנות שבבית המקדש היא מן הדברים העומדים ברומו של עולם. עמוד העבודה (הוא עבודת הקורבנות), הוא אחד משלושת העמודים שעליהם מושתת העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות א', א'). חז"ל העידו (תענית כ"ו, ב') כי אלמלא הקורבנות לא נתקיימו שמיים וארץ. בזכות הכפרה שבקרבנות הפכה ירושלים להיות מוקד שמחה לישראל, והונצחה לעד על ידי דוד המלך כ"יפה נוף, משוש כל הארץ" (תהלים מ"ח, ג').

תמציתם של הקורבנות היא ההכנעה לרצונו של הקדוש ברוך הוא. עיקר מהותם של הקורבנות טמון בהשתעבדות מוחלטת של האדם לבוראו. אם אין מעשי האדם מונְחים על פי הכרה זו – אין בצע בקורבנותיו.

שורש המילה "קורבן" הוא "קרוב". כבר בימי אברהם אבינו מקובל היה שהקרבת הקורבנות מהותה התקרבות לה', כניעה לפניו והשתחוויה לפני הדר גאונו.

בפרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב, א'-י"ט) מבואר שאברהם אבינו הלך במשך שלושה ימים עם יצחק בנו ועם שני נעריו להר המוריה. ביום השלישי, כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, הוא אמר לנערים (בראשית כ"ב, ה'): "ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם". הוא ביקש שימתינו להם במקום עד לשובם מהר המוריה.

במילה "ונשתחווה" הגדיר אברהם את תפיסתו הרוחנית להבנת המושג 'קורבן'. ההשתחוויה היא כניעה של גופו ורוחו של האדם לפני ה'. הקרבת קורבן אין משמעותה רק זביחת בהמה או הקטרת איבריה; הקורבן בפנימיותו מבטא את הקרבת האדם, חלבו ודמו של האדם המקריב כאילו מוקטרים על המזבח עם איברי הקורבן שהביא.

תמצית הקרבת הקורבן היא כניעת המקריב לאביו שבשמיים. כשאמר אברהם "ונשתחווה", הייתה כוונתו שנעבוד את הבורא מתוך כניעה ונקבל את עול מלכותו.

לעומת זאת, תפיסת הבאת קורבן אצל אומות העולם היא כפי שאמר בלעם לבלק (במדבר כ"ג, ג'): "התייצב על עולתך". לדידם, האדם המקריב ניצב זקוף קומה מבלי לנסות לכופף את גאוותו. על פי הבנתם, הם חושבים לרצות את הבורא בהביאם לפניו תשורה משלהם, כשלמעשה הכול של הבורא, ואין הם מעניקים לו מאומה.

עקרון ההכנעה מתבטא גם בפסוק (תהלים נ"א, י"ט): "זבחי אלוקים רוח נשברה". אם האדם מבין עיקרון זה, ישמשו קורבנותיו כלי חשוב להתקרבותו לקדוש ברוך הוא. לא בבקר ובצאן החפים מכוונת המקריב חפץ הקדוש ברוך הוא; רצונו בהכנעה של האדם המבקש להתכפר.

בלשון רבים מהעמים מתפרשת המילה "קורבן" כ"תשורה", ולא במקרה. השינוי נובע מתפיסת עולם שונה לחלוטין של עמנו לעומת אומות העולם.

עובד האלילים הקדמון היה סבור שבמתן הקורבן הוא מגיש תשורה לאלוהיו. הוא קיווה לפייסו בכך, ולזכות בתמורה ליחס טוב ולשפע ברכה. אומנם היהדות דוחה גישה זו. האלוקים אינו זקוק למתנות וגם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, והן משמשות לנו אמצעי לזיכוך הנפש, לעלייה רוחנית ולקרבת ה'. בעיני עובדי ה' מטרת הקורבן היא התקרבות לבורא עולם.

כאשר האדם חוטא, נפרם אריג עדין בנפשו, הקשר הרוחני שהיה קיים עד כה ניתק בחלקו. 'חטא' הוא מלשון החטאת המטרה. אדם שחווה אחדות, רוממות ושלמות – חש שהמעשה הנואל הרחיק אותו ממטרת חייו, מהקרבה ליוצר נשמתו. הקורבן בא לכפר על חטאו ולתקן את הריחוק שנוצר בינו לבין קונו. באמצעות הקורבן יכול האדם לזכות שוב להתקרב אל תכלית חייו.

על פי דברים אלו מובנת התנגדותם העקבית של הנביאים להקרבת קורבנות כפולחן סתמי של זביחת בעלי חיים; אם האדם לא החדיר לליבו את משמעותם האמיתית של הקורבנות שהם אמצעים לקרבת האלוקים, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בקורבנותיו. לא ייתכן שאדם יקריב קורבנות, ובה בעת הוא יעשה מעשים המרחקים אותו מבוראו. על מצבים אלו התריע ישעיה הנביא (ישעיה א', י"א): "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'".

זאת ועוד, הקורבן מסמל כביכול את האדם המקריב גם את רוחו ונשמתו לבורא עולמים. בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף השואפים למילוי הרצונות הגשמיים, לבין כוחות הנפש המבקשים להעלות את האדם ברוחניות. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף; הוא מגביר את הכוח הגשמי המצוי בו, ובד בבד גורם להחלשת הכוח הרוחני שבקרבו. התגברות כוחות החומר עלולה לגרום הידרדרות נוספת, שהרי "עברה גוררת עברה".

הקורבן הוא התיקון לאדם המשתוקק לשקם מחדש את האחדות עם הבורא. הבהמה שהאדם מקריב מסמלת את הכוח הבהמי שבו. כאשר נשחט הקורבן, נזרק דמו על קרנות המזבח, ובשרו מוקטר על גביו – הרי זה סמל לרצונו של המקריב לבטל את הכוח הבהמי שבקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל ישותו לשרות הבורא. הקרבת הקורבן חייבת להיות מלווה בתהליך מחשבתי המביא לנכונות פנימית להיטהר ולזנוח את חיי הנהנתנות שגרמו להידרדרות.

עניין זה מוכח מפרשת קורבנותיהם של קין והבל: קין הביא מנחה לה' מפרי האדמה, מזרע פשתן שהוא פחות ביותר בחשיבותו. הבאת מנחה מעין זו, מלמדת כי מטרתו הייתה "לצאת ידי חובה" ותו לא. כך נוהג מי שחש את עצמו כבעל הבית; הוא סבור שבדרך זו הוא יתפשר עם הבורא, וה' כביכול יניח לו ולקנייניו.

לעומתו הביא הבל "מבכורות צאנו ומחלביהן", הוא הביא את העידית. מנחה מסוג זה נובעת מתחושת האדם שאין לו מאומה משל עצמו, והכול שייך לקדוש ברוך הוא; נשמתו, גופו וכל אשר לו שייכים לה'. מכיוון שכך, הוא היה מקריב ברצון את עצמו כקורבן. אולם נטילת נפשו נאסרה עליו, ולכן הוא מקריב לבורא את מבחר קנייניו.

אין פלא אפוא שקורבנו של הבל התקבל אחרת מקין אחיו, כפי שנאמר בתורה: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד'-ה').

הבורא אינו זקוק למאומה מאיתנו. אדרבה, הקורבנות הם עבורנו, בשביל שיכופר חטאנו ונוכל להתקרב אליו בלי מחיצות, ולמען נפשנו החשה צורך לעשות מעשה שיבטא את קרבתנו לבורא.

אומנם הקורבן מקרב רק את מי שמעוניין בכך, את מי שליבו הומה לקרבת בוראו, את מי שבמצפונו פנימה יוקדת אש קודש. אדם שאכן מרגיש כך בהבאתו את הקורבן, השיג בזאת את מהות הקורבן ואת תכליתו.