"זה קרה ביום שישי" .הרב מנגל גולל את סיפורו במפגש עם סטודנטים תלמידי אוניברסיטת קולורדו, "הלכתי בלואר איסט סייד במנהטן, ברחוב אורצ'רד. באותם ימים רחוב אורצ'רד שקק חיים בחנויות ובדוכנים שמכרו סחורה במחירי מציאה. החנויות ברובם נוהלו ע"י יהודים.

תוך כדי הליכה ניגש אליי אחד המוכרים. "ידידי הצעיר" הוא אמר, "יש לי חולצות מאוד יפות במחירים אטרקטיביים". השבתי לו  שלו היה לי זמן הייתי נכנס לחנותו, אך אני ממהר.

"להיכן אתה ממהר?" התעקש האיש לשאול. "היום יום שישי, ועוד מעט נכנסת השבת. אני עוד צריך להספיק לשוב לביתי שבברוקלין" אמרתי.  "מה? בגלל השבת תוותר על חולצות יפות במחירים כה מוזלים"? שאל.

"בהחלט. השבת מאוד חשובה לי".

המוכר נעץ בי מבט חד: "יהודי אני, אך איבדתי את האמונה,  כיום אני לא מאמין בכלום". הוא דפק בידו על החזה. "אם את היית רואה את מה שאני ראיתי; אם אתה היית חווה את מה שאני חוויתי, גם אתה היית  כמוני!"

"יהודי יקר!" אמרתי לו. "מה אתה ראית שאני לא ראיתי? מה אתה חווית שאני לא חוויתי?"

"הייתי באושוויץ!" הוא השיב בקול רועד.

בלי לומר דבר הפשלתי את שרוול החולצה שלי. הראיתי לו את קעקוע המִספרים שעל ידי... "פעמיים הייתי במלתעות מלאך המוות- אצל ד"ר מנגלה ימ"ו. עמדתי בתור לתאי הגזים. הייתי ב-7 מחנות ריכוז שונים, ואני ב"ה יהודי מאמין באמונה שלמה בבורא עולם, גאה ביהדותי, שומר תורה ומצוות." 

כשהוא ראה את המספר על ידי הוא החוויר כסיד. הוא נכנס אל המשרד שלו בחנות, ואני בעקבותיו. רציתי להמשיך את השיחה עמו, לדבר עמו על האמונה באלוקים, על השיר "אני מאמין" ששרנו במחנה ההשמדה, על אמונה למרות הכול...

אבל הוא שקע בכורסתו, אבוד במחשבותיו. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב ללכת כי השבת התקרבה ועדיין היה עליי לתפוס את הרכבת.

שישה שבועות לאחר-מכן  עברתי שוב בלואר איסט סייד.  כשעברתי ליד חנותו , נכנסתי, אך הוא לא היה שם. במקומו היה מוכר אחר שסיפר לנו שהאיש מכר לו את החנות ואין לו כל מושג היכן הוא נמצא כעת.

מה קרה עמו? אינני יודע. אבל לי אין כל ספק שהמפגש שלנו חולל שינוי אמיתי בחייו."

"שבת שלפני הפסח קורין אותו: "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו". (טור אורח חיים ת"ל) באיזה נס עסקינן? רבינו יעקב "בעל הטורים" מפשר שם בטור : "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשׂור... ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שעשׂרה בחודש היה- שבת, ולקחו להם כל אחד שׂה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין אלוהיהם, ולא היו רשאים לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול ".

ה"בית יוסף" מציין  זווית שונה בגודל הנס לאור דברי התוספות  במסכת שבת (פ"ז( : "ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול', לפי שנעשה בו נס גדול, כדאמרינן במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שבת, נתקבצו בכורות מצרים אצל ישראל ושאלום: למה היו עושין כך? אמרו להן: "זבח פסח" להשם, שיהרוג בכורי מצרים, הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה, הדא הוא דכתיב :"למכה מצרים בבכוריהם(תהילים קל"ו)".

המהרש"א מקשה על דברי המדרש הנ"ל  מדוע התקבצו דווקא בכורי מצרים לשאול את ישראל על לקיחת הפסח,  ולא שאר המצרים?

בנוסף יש לשאול וכי מה כה חשוב לעם ישראל שבכורי מצרים הרגו את אבותיהם?!

כן יש להתבונן כיצד פתאום נהפכו בכורי מצרים למאמינים כה גדולים לעבריים עד כדי הריגת הוריהם!?

מבאר המהרש"א שהעניין בזה על פי מה שביארו הרמב"ן בפרשת בא (שמות י"ב-ג)  שהטעם שציווה הקב"ה להקריב  דווקא את הטלה לקרבן הפסח, כי המצרים עבדו עבודה זרה לטלה, בחשבם שהנהגת העולם היא על ידי "מזל טלה" השולט בחודש הראשון ניסן שהוא - ראש ובכור לכל המזלות, לכן היו זהירים גם בכבוד הטלה למטה, ומטעם זה בחרו המצרים בבכורים שיהיו הכמרים לעבוד את הטלה, כי חשבו שמצד היותם בכורים ראויים הם לעבוד עבודה זרה לבכור המזלות.

והנה ידוע כי ישראל שקעו במצרים במ"ט שערי טומאה, ועבדו גם כן לטלה בחשבם שהקב"ה מסר את הנהגת העולם למזלות שהראש שלהם הוא הטלה, לכן צווה הקב"ה שיקריבו את הטלה קרבן פסח להשם, כדי לגלות בכך שאין למזל טלה שום כח עצמי, אלא הוא בטל ומבוטל לעשות רק כפי שגוזר עליו הקב"ה.

לפי זה מבאר המהרש"א, כי כשלקחו ישראל את הטלה שהוא אלוהי המצרים להקריבו לקרבן פסח להשם, התקבצו דווקא הבכורים שהיו הכמרים שעבדו למזל טלה בכור המזלות, לשאול את ישראל למה הם לוקחים את אלוהיהם. והנה כאשר השיבו להם ישראל שהם לוקחים: "זבח פסח להשם שיהרוג בכורי מצרים", היו שיניהם של הבכורים קהות על ששוחטים את אלוהיהם, וגם על שהם עצמם עתידים להיהרג, ולא היו יכולים לומר דבר מחמת הפחד.

ואז הלכו הבכורים אל אבותיהם לבקש מהם, שיוציאו את ישראל ממצרים כדי שלא ימותו הבכורים ולא הסכימו, וערכו הבכורים מלחמה עם אבותיהם והרגו מהם. נמצא לפי זה כי שני הטעמים - הטעם של ה"טור" שהיו שיניהם קהות ולא אמרו דבר, והטעם של התוספות שהבכורים הרגו את אבותיהם עולים בקנה אחד כפתור ופרח.

נראה לענ"ד להוסיף על הדברים. ידועה האמרה בשם הבעש"ט הק' זי"ע שלגאולת עם ישראל ממצרים שהוטלה על משה רבינו, היו שתי מטרות:

א. להוציא 'פיזית' את עם ישראל ממצרים. זו משימה קלה יחסית כי כאשר הקב"ה נותן למשה רבינו כוחות בלתי מוגבלים לשנות את הטבע ולחולל ניסים, אזי משימה זו קלה היא להשגה.

ב. להוציא את 'מצרים מעם ישראל', את מ"ט שערי טומאת מצרים שנמסכה באישיותם במשך מאתיים ועשר שנות שיעבוד. זו משימה קשה ומפרכת. להסיר זוהמה זו, צריכים היו לעבור כמה סמינרים של אמונה בהשגחה הפרטית של הקב"ה בעולם בכלל ובעם ישראל בפרט.

אך לא די בשיעורי אמונה תיאורטיים, כי כדי לצאת ממעמקי הטומאה  יש לנפץ את האלילות, לנפץ את תפיסת השקר שיש כוח לאותם אלילים לחולל משהו בעולמו של הקב"ה. על כל יהודי לעשות מעשים שיוכיחו קודם לעצמו,  ואחר כך ולעולם את השקר שבעבודת האלילים. זו הייתה המטרה של הקרבת קורבן פסח, לזבוח את הטלה- ובכך לבטל את הילת העבודה הזרה שקשרו לו.

משׂימה נועזת זו, הוטלה על כל ראש משפחה, לשחוט את אלוהי מצרים לעיני אותם קלגסים עריצים שבמשך מאתיים ועשר שנות השעבוד כתשו אותם  פיזית, נפשית, ורוחנית. כדי להבין עד כמה משׂימה זו נראית כמעט בלתי אפשרית יש להתבונן בתשובת ה"אבן עזרא" לשאלתו המפורסמת:

"..יש לתמוה, איך יראו מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?! והתשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?! והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. ( שמות י'ד פסוק יג' )

לאור דברי ראב"ע מתחזקת ההתפעלות בניסיון העצום שהתמודדו עמו עם ישראל. כי בשונה מהמלחמה על הים ששם עמדו עם שלם, שמנה כשלושה מיליון איש  מול אותם שש מאות חיילים, ובכול זאת רעדו מפחד מלהילחם עמם.  כאן עמד יהודי לבדו מול עיניו הרושפות של הכומר- הבכור המצרי שרואה את אלוהיו קשור לרגלי המיטה, והוא היהודי מביט לתוך השחור שבעיני הכומר ואומר לו בעוצמה ללא כל גמגום: תביט יפה באלוהים שלך- טלה זה, בעוד כמה ימים אני מתעתד לשחוט את האלוהים שלך!... אך זה לא יסתיים בכך אלא גם אתה חי על זמן שאול! בדיוק כמו הטלה הזה...   נראה שיותר מהנס שהמצרי לא עשה לו מאומה, הפלא הוא כיצד הצליח היהודי  שהיה עד כה למרמס בעיני אדונו המצרי, להפגין עוצמה שכזו! פלא פלאי פלאים.

וכשהכומר נחשף לראות מחד את הטלה האלוהי שלו קשור לכרעי המיטה, ואין ביכולתו לעשות מאומה... ומאידך, היהודי שעד כה היה נחשב לפחות מקליפת השום במצרים, עומד מולו ללא כל פחד ומטיח בו אמת פשוטה וחדה. הוא נשבר למול אמת זו. והאמין בכול לבו לדברי היהודי.

משם הדרך קצרה למלחמה של הכמרים עצמם בהוריהם עד לבית פרעה. כשהבכורים- הכמרים המצריים מכים את הוריהם הפתאים, זו לא רק מכה פיזית, אלא זו מכה מוראלית לכול חיי האלילות המצרית. אין התגלות אלוקית גדולה מזו! התממשות של: "  וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת ש-קי".

זה היה הרגע  שעמוד התווך המצרי – האלילות המצרית התנפצה לרסיסים. הבכור המצרי שייצג בכול בית את האלילות כבר לא מאמין באלוהי מצרים. ומוכן להרוג את הוריו על בסיס האמונה  בסיפורו של היהודי. זו הייתה תחילת של הגאולה הפנימית של מצרים מתוך ישראל. כאשר היהודים עמדו במבחן גבורה זה.

את זאת אנו מציינים בשבת הגדול. נס ופלא כיצד עם ישראל קם בעוצמה אדירה מתוככי העבדות המצרית האלילית אל עבר פסגת "הר סיני". להאיר את שמי העולם באור האמונה בקב"ה בורא העולם ומנהיגו. כוח אדיר זה טבעו אבותינו בדמנו ובאישיותנו, עלינו להכיר בכך, ולהאיר את שמי העולם.