גדעון, יהודי מבוגר, משתף קבוע בסדרת ההרצאות של "ערכים" בהרצליה. ניגש אלי בסיומה של ההרצאה, ובהתרגשות הראה לי את הזמנה לשמחת בר מצווה של נכדו הראשון. נכד זה, הוא בן לבנו שחזר בתשובה. הוא פתח את ההזמנה, והצביע על השורה השנייה בנוסח הקלאסי של הזמנה: הננו, שמחים להזמינכם,  לרגל הכנס בננו ל"נועם עול מצוות". "תגיד לי", שאל גדעון בתמיהה, "מה פשר הפרדוקס הזה: "נועם עול מצוות" ?! המשפט הזה אינו הגיוני!  כמו שתאמר: 'בשר צמחוני', 'היום בלילה', 'סרגל עקום', 'פוליטיקה ישרה' ... הרי אם מצוות הן עול, הרי שהן לא יכולות להיות נועם, ואם הן נועם, הן וודאי לא עול.

גדעון, איש חושב, וצמא ללמוד. עניתי, שכדי להבין זאת, עלינו לעלות לבית הכנסת, לפתוח את 'ספר הספרים' היהודי- תורתנו הקדושה ומפרשיה, ולנסות לגעת בעניין חשוב זה. הנקודה הראשונה שעלינו לנתח, היא השקפת היהדות למושג: 'עול' ולאחריה לנתח את המושג: 'נועם', ואת השילוב ביניהם.

הנקודה הראשונה שעלינו לברר האם 'עול' הוא שלילי או חיובי? 

המושג הפיזי של 'עול' נאמר אצל שור, 'עול', הוא שם של כלי רִתּמה לבַּקַר העובד באדמה. מצינו בזוהר הקדוש  על פרשת 'בהר' את הקשר שבין מצוות שנת השמיטה ,לעבד עברי היוצא בשנה השביעית. וז"ל (מתורגם):

"בא וראה, עבדים פטורים מעול מלכות שלמעלה, ועל כן פטורים מן המצוות. מהו עול מלכות שמים? אלא כאותו שור, שנותנים עליו עול בתחילה, כדי להוציא ממנו טוב לעולם. ואם לא מקבל עליו העול ההוא, לא עושה דבר. כך צריך האדם לקבל עליו עול בתחילה, ואחר כך יעבוד בו כל מה שצריך. ואם לא מקבל עליו זה בתחילה, אינו יכול לעבוד." (ח"ג ק"ח .)

כלומר, כדי לעבוד, צריך האדם לקבל על עצמו עול. כיהודים שומרי מצוות אנו מכירים את הביטוי "עול מצוות". את זאת אנו מציינים כל בוקר בתפילת שחרית ,נאמר על המלאכים ועלינו:" וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים". חז"ל מלמדים אותנו, שאדם צריך לשׂים על עצמו עול – בדומה שור. כאשר שׂמים עול על השור, כל צעד שהוא עושה חורש את האדמה ותורם לעולם. אם אין לו עול - הוא  מסתובב ולא מועיל. העול הופך את הפעולות של השור לדבר אפקטיבי שמיטיב לעולם.

כך האדם, צריך לקבל על עצמו עול מצוות. כי זה חובתו ותפקידו בעולמו. גם המצוות שטעמם מובן לכול כמו דיני: "בן אדם לחבירו." לא מקיימן מפני שזה יפה וטוב. אלא כי כך ציווה אותו בוראו. יהודי לא משיב אבידה או מכניס אורחים כי מצווה זו נראתה לו,  או כי כעת עת נח לו  להשיב אבידה,  אלא יהודי חייב להשיב אבידה! חייב לעשות חסד! יהודי לא גונב בגלל שזה לא ראוי ולא נחמד. אלא כי  כך אסר עליו בוראו בתורתו! ותו לא.

מלבד זאת  אם יהודי  יקיים את המצוות בלי עול, רק כי זה טוב ונעים לו, כי הוא מתחבר לזה - זה לא ישנה את מהותו  ולא יטביע את רישומו בעולם.  לכן צריך אדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך עול מצוות. הֶסְדר הזה חיוני הוא, שכן בלי עול מלכות שמים, המצוות אינן פועלות את פעולתן הברוכה בעולם.

על כן ציוותה התורה (ויקרא כ"ה, ב'): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". האדם איננו שור. הוא לא עובד כל ימיו בשדה. אילו ישקע האדם בעבודת השדה כל ימיו, בלי מנוחה, העול של המציאות ישלוט עליו, והוא לא יוכל לקבל עול מלכות שמים.

עבדים פטורים מן המצוות, כיון שהם משועבדים לאדון, ולא לקב"ה. אם אדם משועבד לאדמתו - הוא לא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים. הוא כמו עבד שלא רוצה עול, אלא רוצה חינם. בלא ברכות, בלא מצוות. תסמונת 'ראש קטן' בלי שום אחריות על עצמם ועל עולמם.

זו ההשקפה היהודית ביחס ל"עול מצוות"  אכן, המצוות ניתנו לישראל כעול. עול הוא דבר שאינו תלוי ברצון. כאשר מוטל עול על הצוואר, עליו לשׂאת אותו. העול – הוא המדריך הבריא ואולטימטיבי  לנפש האדם.

חוקרי נפש האדם בעולם המופקר והמתירני, נאלצים להודות בכך, בפרט בקשר לחינוך ילדים כפי שציין זאת אחד מהם: "הגבלות ותחומים מוגדרים כהלכה נותנים תחושת בטחון, ומאפשרים פעילות תקינה בתוך המסגרת החברתית, בלי אלה, חש הילד את עצמו אבוד לחלוטין, מאמציו הבלתי פוסקים "למצוא את עצמו", מוצאים את ביטויים בהתנהגות ההרסנית, שאנו עדים לה, בקרב ילדינו המרדנים, הבלתי מרוצים"(ד"ר רודולף דרייקורס ילדים – האתגר). אנחנו, כיהודים שומרי תורה לבטח איננו זקוקים לתמיכה וסיוע מעין זה. אך רצוי לדעת זאת שבעולם המתירני מתחילים מעט להבין שדרכם קוצים, ומובילה לתהומות.

דברים אלה אינם אמורים רק לגבי הגיל הרך, אלא לגבי כל גיל. בכל שלב בחיים צריך האדם הכוונה. קיום המצוות הוא ההכוונה, שנותנת התורה לאדם. האמצעים לפיתוחו של החוש הרוחני הם, כאמור, אורחות התורה: לימודה, מעשיה, הדרכותיה. תורת ישראל מכוונת את האדם אל שלמותו ואושרו.

אחרי שהוסבר שעול הוא הכרחי וחיובי. ניתן כעת לגעת בנושא: ה'נועם'  של 'עול המצוות'. ידועים לכול דברי הרמח"ל בפתיחה ל"מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל... והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו... והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות..."

נשׂים לב שהרמח"ל מדגיש את המילה: "אלא" כלומר שאין דרך אחרת מלבדה- "להתענג על השם". הקב"ה רוצה שלא רק נקיים את ציוויו, אלא נתענג עליהם! מה פשר הדבר? למשל, יהודי נפגע קשות מחבירו, וכעת יש לו אפשרות לנקום בו, להשיב לו מנה אחת אפיים על הסבל שהוא גרם לו. אך הנה צפה מול פניו תמרור אזהרה: "לא תִּקּום" !! הוא למרות הקושי מקבל עליו את הציווי. אך להתענג?...

לשם כך עלינו להתבונן בקטע הקודם שכתב הרמח"ל: "יסוד החסידות ושורש העבודה"...  מה זה 'יסוד החסידות'?  ע"כ עונה הרמח"ל עצמו בפרק י"ח - בביאור מידת החסידות: "והעניין כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה... אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל לכוין לפטור את עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה... אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל..."  

כלומר, בן נבון שזכה באבא חכם וירא שמים, כאשר הוא מקבל מאביו ציווים ופקודות, גם אם הציווים כרוכים בקושי ומאמץ הוא יודע בתוכו שני דברים בידיעה ברורה. א. שאביו רוצה את טובתו. והציוויים האלו הם למענו בלבד. ב. הוא יודע  שכאשר הוא יעשה זאת הוא ישמח את אביו. כי לאביו 'אכפת' ממנו. 

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בפסוק הפותח את פרשתנו:  "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה... אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל."  (במדבר י"ט ב' ) יש להתבונן מה פשר הציווי אשר לא עלה עליה עול? באיזה עול מדובר?

משׂרטטת המשנה במסכת פרה פרק ב' ג'   את הכללים: " רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, פסולה. אבל קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים, כשרה. מסכמת המשנה את הכלל "זה הכלל, כל שהוא לצורכה, כשרה. לצורך אחר, פסולה".

כלומר אם בעל הבית הניח על צוואר הפרה 'קופסת גפרורים' זעירה, זה כבר נחשב לעול, מפני שזה לצורכו! אך אם הוא הניח על צווארה דלי ובתוכו חמשה ק"ג של שׂעורים, אין זה נחשב לעול כי זה לצורכה! נמצאנו למדים שהגדרת המושג:

'עול ' לא נמדד בכמותו, כי אם בייעדו .  

ישאל השואל מה זה משנה עול של מי הוא, של בעל הפרה או של הפרה עצמה הרי עול הוא עול?!

התשובה היא, אם נשאל אדם נורמטיבי כמה זמן לוקח לספור 'מיליון דולר'? או האם לספור מיליון דולר זה קל או קשה? התשובה היא תלוי של מי המיליון.... אם הכסף הוא של הסופר אזי הספירה תהיה איטית, ידנית, ומדוקדקת, והיא גם תהיה מאד מאד נעימה... אך אם מדובר בקופאית בעו"ש בבנק, סביר להניח שנשמע איזה צליל נוגה של אנחה... היא תכניס במהירות את הסכום למכונה האוטומטית. ותשתדל לסיים כמה שיותר מהר מפעולה מתישה זו. על עבודה מעין זו נהוג להמליץ על דרך החידוד וההומור את הנאמר בתהילים(צ"א ז): " יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" כספים רבים עוברים על ידך, אך הבעיה היא ש:"אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" אתה למקבל מזה מאומה... אלא " רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט"....

לאור הדברים מובן כעת שאין כל פרדוקס בצירוף המילים: "נועם עול מצוות" כי יהודי שעושה את מצוות בוראו רק כדי להרשים את הסובבים אותו, או אינטרסים ומניעים זרים, אכן, זה עול כבד ומכביד, כי זה בבחינת: 'לצרכו' לצורך בעל הבית- לצרכים שהם לא לשם שמים. אך אם הוא מבין שקיום המצוות שהוא מחויב בו זה: "לצורכה" זה בשבילו ועבורו. המצוות נועדו לעדנו ולתקן את אורחותיו. אז זה כבר בבחינת: "נועם עול מצוות".

כשסיימתי את השיחה עם מר גדעון, ראיתי שדמעות נקוו  בעינו. הוא הגיב בהתרגשות: "לו ידעתי זאת בגיל ילדות לא הייתי חי בחטא רוב ימי חיי. ב"ה שבני ונכדי זוכים ל 'עול ולנועם של המצוות'. השבתי לו, גם אתה מוזמן להצטרף לשרשרת הדורות, 'עדיין' לא מאוחר.