בין הרים וגבעות, אי שם במחוז נידח, בחר לו איכר נבער מדעת לרעות את צאנו. מדי יום צעד עם הצאן לשטח המרעה, שטרם נגסו בו שיניהם. הוא היה יושב ומחלל בחלילו, מנמנם תנומה קלה ונוגס בכריך שהכין מבעוד מועד.

יום אחד, בשונה מהשלווה המאפיינת את מרעה הצאן בכל יום, משהו השתבש. חמישה כבשים יצאו מן השגרה הרגילה והחלו משתוללים, ללא סיבה כאילו פעלו במכוון נגדו.

האיכר המבוהל החליט כי חייב הוא לקשור את הסוררים אל אחד העצים, עד שינוחו ממשובתם. אלא שכאן צצה בעיה נוספת, מהיכן ייקח חבל לקשירה... הרים האיש את עיניו סביב. והנה, רואה הוא כי על עמודים גבוהים בין הגבעות משוך חבל מתכתי ארוך, העונה בדיוק לדרישותיו. ללא היסוס טיפס על אחד העמודים, הוציא את אולרו מכיסו וניתק חבל ארוך דיו כדי לקשור את חמשת הכבשים הסוררים.

בינתיים, במחנה הצבאי מהומה ומבוכה. הקו נותק, אין קשר אל המפקדה, ודרושה אספקה דחופה של מזון, תחמושת וציוד רפואי.

קבוצת חיילים יצאה לסייר לאורך הקו, לראות היכן בוצעה החבלה. בין הגבעות מצאו חוט מנותק בשני קצוות, כשחלק נכבד ממנו חסר. חיש מהר עלה חייל לתקן את התקלה ולחדש את הקשר למפקדה, בעוד האחרים פונים לחפש את האחראי לחבלה. החיפוש לא נמשך זמן רב, שכן לא הרחק משם ישב לו הרועה מחלל בחלילו ומרוצה מהכבשים הסוררים הקשורים בחבל שקרע. החיילים מתבוננים חליפות בחבל ובאיכר, ומבינים כי המחבל יושב לפניהם. בגסות מנתקים אותו מחלילו ומעמידים אותו על שתי רגליו הכושלות והרועדות מפחד.

"מדוע חיבלת בקשר של צבא הוד מלכותו, הידעת כי בן מוות אתה?"... האיכר המבוהל מגמגם: "זה לא אני, לא חיבלתי בשום הוד מלכותו"... החייל השואל מתרגז: "את החבל המונח כאן מהיכן לקחת?", והאיכר מצביע לעבר הגבעות הסמוכות ואומר: "משם לקחתי את החבל, אבל לא עשיתי שום דבר". "הידעת כי בניתוק החבל הזה, סיכנת את המחנה כולו, מי יודע אילו תוצאות הרות אסון היו יכולות להיות למעשה זה"...

                                                                   * * *

עלינו לדאוג שקו הקשר שלנו עם הבורא, התפילה, יישאר תקין. באמצעותה אנו יכולים לבקש מאיתו יתברך פרנסה, רפואה וישועה.