|
משפל לתקומה - שבת נחמו
משפל לתקומה - שבת נחמו
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כיצד מנחמים את עם ישראל האבל על חורבן
בית המקדש, כשעדיין הוא לא נבנה?
כיצד ניתן לקבל תקווה ממצב של שיא השפל?
|
דוד ברוורמן
משפל לתקומה
בנו של ש. חברי, בחור ישיבה, איבד טעם בלימודו והחל לרעות בשׂדות זרים. רגע לפני התדרדרותו המוחלטת, לקחו אביו לראש ישיבה ידוע, המקדם בחורים מתמודדים, ראש הישיבה שוחח עמו ביחידות כשעה תמימה, ובסיומה אמר לאב: "צר לי, אך כעת לא אוכל לעזור לך, בנך לא מספיק התדרדר!"...
האב ההמום ניסה להבין: "וכי כבודו ממליץ שאמתין עד שחלילה ירד לתהום??" ראש הישיבה הסביר את דבריו: "בנך מדמיין שהרחוב הוא גן עדן של שושנים... הוא עדיין לא טעם את הגיהינום! מוחו ולבו להוטים למנעמיו הדמיוניים של הרחוב. הוא עוד לא נחשׂף לכאב והסבל שסובלים יושבי הקרנות. אצלי, יושבים בחורים מרוסקים שהגיעו לתחתית השפל. ודווקא מתחתית זו הם מבקשים להתרומם ולפתוח דף חדש. בנך ב"ה לא הגיע לשם, ולמרבה האבסורד זה מה שמונע ממני, על פי דרך הטבע, לסייע בעדו."
למשמע הדברים, פרץ ש. בבכי מר, ובזעקה ותחינה לבורא עולם. תפילתו התקבלה בדרך פלאית, כמה ימים אח"כ נפגש בנו בחשיכת הליל עם אחד מיושבי הקרנות , הלה תיאר לו בשפה משלו ובצבעים קודרים ביותר את המצפה לו בחוץ. וזה הספיק. למרבה הפלא, דווקא שיחה זו, היא שגרמה לו לחזור לחמימות בית המדרש.
השבת פותחים אנו את סדרת ההפטרות של "שבעה דנחמתא", יש להתבונן בפשרם של הנחמות, כיצד ניתן להתנחם כשבית המקדש עדין בשיממונו, 1950 שנים עברו מאז חורבן הבית השני, דבר לא השתנה מאז, במה נתנחם?!
הגמרא הידועה בסוף מסכת מכות (כד) מביאה את שני המעשים עם רבי עקיבא וחבריו : וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה (רש"י: בית של רומי), ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! " (מבאר שם רש"י: "ומה לעוברי רצונו כך, שמשתחוים לעבודת כוכבים שלהם, יושבים בהשקט ושלוה, ישראל שעושין רצונו, על אחת כמה וכמה שישלם להם שכר טוב").
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, (רבי עקיבא וחבריו) כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, "מפני מה אתה משחק?" אמר להם, "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו, "מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?"
אמר להם, "לכך אני משחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש...", בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים...". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת!" בלשון הזה אמרו לו, "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו."
מתעוררות להן התמיהות: א. מיסודי הדת נתחייבנו להאמין שכל דברי הנביאים אמת, וכפי שקבע הרמב"ם בי"ג העיקרים: "אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי הנביאים אמת". הייתכן ח"ו שרבי עקיבא חשש שלא תתקיים נבואת זכריה?! ב. מדוע רבי עקיבא משיב בשאלה "מפני מה אתם בוכים", וכי הבכייה לא מובנת?! . ג . בגמרא מובאים שני מעשים שבהם רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בכו, ורבי עקיבא צחק. ויש להבין מדוע רק לאחר המעשה השני התנחמו התנאים מתשובתו של רבי עקיבא. ד. יש לדייק את כפל לשון התנאים: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו", מה רצו ללמדו בכפל זה.
בדיני האבלות הנוהגים בימי 'בין המצרים' מצינו סדר של "מוסיף והולך" בחומרת דיני האבלות. מי"ז בתמוז, דרך "תשעת הימים" מראש חודש אב ושבוע שחל בו תשעה באב, עד לשׂיא "תשעה באב" עצמו, ולפי "סדר" זה, לכאורה הזמן שהיה ראוי לנהוג בו את עיקר תוקף חומר האבלות, היה צריך להיות זמן מנחה בתשעה באב שבו הוצת בית המקדש, כמבואר במסכת תענית, שעה המסמלת את "שׂיאו" של החורבן.
והנה, דווקא בשעה זו, הותר להתעטף בציצית ולהניח תפילין שנקראים: 'פאר', מותר ליישב בכיסא. אומרים את תפילת: "נחם" ובטעם הדבר כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) בשם ספר סדר היום: "להראות נחמה באבלינו בו ביום".
פלא פלאות, דווקא הזמן המבטא את שיא החורבן הוא המקום הראוי למנהגי נחמה?!
בחז"ל מובא הסבר לכך שבשעה זו נולד אורו של משיח. אך עדיין מתעצמת השאלה, וכי זו השעה המתאימה?!
ראש ישיבת חברון הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א מיישב זאת ביישוב נפלא: רבי עקיבא רצה ללמד את חבריו יסוד גדול, שבשעת גילוי גודל החורבן נזרע שורש הנחמה! דבריו מבוססים על דברי הגמרא במסכת ברכות המבארת את דברי הפסוק: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא חדשו שפסוק זה טומן בחובו דברי נחמה ולמדים זאת כשקוראים את הפסוק בצורה זו: "נפלה- ולא תוסיף לנפול עוד- קום- בתולת ישראל". ביאור זה הוא וודאי לא פשוטם של מקראות ויש לבאר את פשרם.
מובא בשם מרנא הגר"א זי"ע, שביאר, כי הדיוטא התחתונה של הנפילה היא תחילת הקימה. כלומר, רק כאשר מגיעים לסוף החורבן מתחילה הגאולה, כי הרי הגאולה וההתרוממות מובטחות לישראל, אלא שכל עוד שאפשר לנפול יותר אין הבטחה לתחילת הקימה. ולכן רק אם "לא תוסף קום" כי נפלה כבר לדיוטא התחתונה - אזי "לא תוסיף לנפול, אלא קום בתולת ישראל", והיינו כשהגיעו לשיא הפורענות, זהו גופא התנאי ל"קום בתלות ישראל", וכמבואר בדברי הגר"א, שסוף החורבן הוא תחילת הנחמה. ולכן כל עוד לא הגיעו לדיוטא התחתונה ולא הסתיימה הנפילה עדיין לא התחילה הקימה.
לפי זה יישב הגר"ד כהן את דברי הגמרא הנ"ל, פשיטא שלרבי עקיבא לא היה כל פקפוק שנבואת זכריה לא תתקיים ח"ו, אולם חששו היה שמא עדיין לא הוכשרה הקרקע לגאולה, מכיוון שעדיין לא הגיעו בנפילתם לדיוטא התחתונה. ולכן כשראה בקיומה של נבואת אוריה "ציון שדה תחרש" שהוא שיא החורבן - הבין שעתה יש לצפות לקיומה של נבואת הגאולה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם".
לאור זאת רבי עקיבא אינו מסביר את פשר צחוקו מיד אלא משיב בשאלה "מפני מה אתם בוכים", כי ה"בכי" המסמל את שיא השברון הוא, הוא, התנאי לקיום ה"צחוק".
וזהו כמובן הטעם שרק במעשה השני בגמרא במכות ענו התנאים על דברי רבי עקיבא "עקיבא ניחמתנו", ולא במעשה הראשון - כי רק אז הבינו שהגיע עת הנחמה לאחר שראו כי המצב הגיע לדיוטא התחתונה.
בעל ה"פחד יצחק זצוק"ל מבאר שלמילה: "נחמה" יש שתי משמעות: המשמעות הפשוטה - עידוד והפחת תקוה. אך יש משמעות נוספת והיא, חרטה. כנאמר בפרשת בראשית: "וינחם השם כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" השורש המשותף לשתי המשמעויות , החרטה, והיפוך המבט מרעה לטובה - הוא סיבת העידוד והתקווה. ויתכן איפוא, שלכך רמזו התנאים בכפל הלשון "ניחמתנו" כי בדברי רבי עקיבא נכללו שני המובנים של ה"נחמה": הקב"ה "מתנחם" במובן של חרטה - ומכח זה באה "נחמה" ועידוד לתקוות הגאולה והקימה.
לאור זאת מובן מדוע נוהגים במנהגי הנחמה דווקא בזמן מנחה בתשעה באב בשעה הראויה להיחשב לשיא החורבן - אחר חצות היום, עת הציתו אש במקדש - כי דווקא אותה שעה שנשרף ההיכל ונפלה בתולת ישראל לקרקעית התהום, התחיל מהלך הגאולה של "קום בתולת ישראל". ומשום כך דווקא בתשעה באב בשעת מנחה, הזמן שבו היה עיקר החורבן שניצתה האש בבית המקדש - אומרים את תפילת "נחם" להראות נחמה באבלנו בו ביום.
רעיון זה נמצא בדברי הפייטן המסיים את אמירת הקינות: "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ" הפייטן בחר לדמות את היללה על החורבן דווקא ליללת יולדת בשעת ציריה ולבתולה המתאבלת על בעל נעוריה, כי בכי זה אינו רק ביטוי לכאב וצער גרידא, אלא בכי זה מבטא גם תקוה לעתיד - של היולדת החובקת תינוק לאחר הצער, והבתולה שעדיין יש לה תקווה להינשא בשנית. ואף בבכיינו על החורבן כמוסה התקווה לגאולה.
מרנא הגר"א זי"ע מבאר את הפסוק: "והיה זרעך כעפר הארץ" כתנאי לברכה של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כי רק לאחר שמגיעים לעפר הארץ, שייך לפרוץ למעלה, וכך ביאר הספורנו: "כי אמנם תשועת הקל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם". או בלשונו של הכלי יקר המביא את דברי המדרש "אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות".
לאור הדברים נראה לבאר את דברי הגמרא במסכת יומא (נד): " אמר רב קטינא, בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום וכו'. אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה"
מקשה הריטב"א על כך, הרי למדתנו הגמרא במסכת בבא בתרא כשפני הכרובים היו איש אל אחיו, זה בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, כאות וסימן לקירבתם לאביהם שבשמים. ואם כן, שעת החורבן היא לכאורה הניגוד המוחלט לזמן ש"עושים רצונו של מקום", ומדוע איפוא היו הכרובים "מעורים" זה בזה"?!
אך לאור הדברים מיושבת השאלה . כי אין סתירה בזה למה שמצב זה מבטא גילוי של אהבה בין הקב"ה ועם ישראל - כי דווקא בשעת החורבן מתחילה הארת הפנים של הגאולה כאמור.
ואמנם ההשקפה לפיה שורש הגאולה צומח מתוך הגלות עצמה - גנוזה בסדר הבריאה, וכפי שמבאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "רסיסי לילה", שהעולם נברא תחילה בחושך ולאחריו מתגלה האור כדי ללמדנו שהאור מתגלה מתוך החושך הקדום לו. והיינו כמבואר לעיל, שרק לאחר שירדו ישראל לדיוטא תחתונה ונמצאים בשיא חשכת הגלות המרה, יכול להפציע השחר החדש של הגאולה.
נבואת 'אוריה' לכול הדעות התממשה על פרטיה ודקדוקיה... לא נשאר לנו אלא לצפות להתממשותה של נבואת 'זכריה' בקרוב בימינו אמן.
|
|
|
|