בנו יחידו של אדם יצא למדינת הים, נשא שם אשה ונולדו לו ילדים. גדולים היו געגועי האב לבנו, ועז היה חפצו להכיר את כלתו ולהשתעשע עם נכדיו. בכל מכתב ששיגר, היה מזמין את בנו לבוא עם בני ביתו לבקרו. הבן הביע את רצונו לבוא, אך בכל פעם צצו עיכובים שמנעו ממנו להגיע. משנוכח בכך האב, כתב לבנו מכתב: "בני, הואיל וקשה לך לבוא אלי, אבוא אני אליך".

מאותה עת שגמלה בלבו ההחלטה לנסוע, היה האב עסוק בהכנות לקראת הנסיעה. ככל שקרב היום, גברה והלכה התרגשותו. בהגיע יום ההפלגה, עלה על האנייה כשהוא עמוס מתנות. במשך ההפלגה לא חדל מלהרהר בפגישה הנרגשת הצפויה. כל שעה היה עולה על סיפון האנייה לצפות האם החוף כבר נראה באופק.

בבוקר שבו נראתה היבשה, לא היה גבול לשמחתו ולהתרגשותו. האנייה נכנסה לנמל, ובטרם השליכה עוגן, תר האיש בעיניו את הרציף כדי לאתר את בנו בין קהל מקבלי הפנים. לצערו, לא גילה אותו. האב המתין בקוצר רוח לרגע שיוכל לרדת מהאנייה ולחפש את בנו מקרוב.

מה גדולה היתה אכזבתו, כאשר ירד מהאנייה, והבן לא נמצא בין הבאים לקבל את פניהם של הנוסעים. לרגע הוכה האב בתדהמה, אך מיד התעשת. בוודאי טרוד הוא בהכנות לקראת בואי, ועל כן, לא הספיק להגיע לנמל, חשב. כדי לא לאבד זמן יקר מיהר ועלה על הרכבת המוליכה אל עיר מגורי הבן. בטוח היה שבתחנת הרכבת יפגוש את יקיריו. אולם גם כאן לא המתין לו איש! חיש מהר החלה דאגה לחדור לליבו, שמא דבר מה אינו כשורה.

בלב מלא דאגה, אכזבה וגעגועים, שכר האב מונית שתביאו אל בית בנו. בדרך דמיין לעצמו את קבלת הפנים החגיגית הצפויה לו. אך גם חלום זה נגוז. הבית היה חשוך. לבו פעם בחזקה. בידיים רועדות הקיש על הדלת. דפיקה אחת, דפיקה נוספת, עד שסוף סוף שמע קול שואל: "מי שם?" כשזיהה שהקול הוא של בנו יקירו, נרגע. ההתרגשות והשמחה שוב תפסו את מקומן, והוא השיב: "אביך, שבא אליך ממרחקים, הוא הדופק, פתח לי את הדלת!"

לאחר רגע של שתיקה, נשמע קולו של הבן: "אבא, כבר פשטתי את בגדי ורחצתי את רגלי. קשה לי עתה לקום ממיטתי ולפתוח לך את הדלת. אנא, בטובך, פנה אל המלון השוכן ממול, ומחר בבוקר ניפגש".

כששמע האב את הדברים, כמעט אחזו השבץ. במונית הראשונה שנקרתה בדרכו, שב לתחנת הרכבת. משם נסע לנמל, עלה על אנייה ושב לביתו כאוב ופגוע.

למחרת, קם הבן ממיטתו, ורץ למלון כדי להקביל את פני אביו. מה נוראה היתה אכזבתו, ומה גדול היה הכאב, כאשר נוכח שאביו עזב.

*           *           *

כל ימות השנה מצפה הקב"ה לישראל שישובו אליו בלב שלם. כיוון שהוא רואה שאינם מזדרזים לשוב, בא הקב"ה אלינו בחודש אלול. אם גם בחודש זה איננו עושים תשובה, מעניק לנו ה' את עשרת ימי תשובה. אם גם בימים אלו לא מתעורר ליבנו לשוב אליו, הוא, חלילה, מפליג ומתרחק מאיתנו.