מעשי אבותי

 שלוש וחצי בצהריים, ביום כ"ח בסיון תר"צ , פולין היהודית לבשה חג. למעלה מעשרת אלפים איש בראשות גדולי ומנהיגי הדור התאספו בעיר לובלין כדי לחנוך את מבנה "ישיבת חכמי לובלין". ההרגשה המרוממת בקרב הנאספים הייתה שמשהו חדש מתחיל.

הייתה זו הגשמת חלום של שנים: להקים ישיבת-עילית חסידית שתצמיח את טובי הלמדנים בעם היהודי, בבחינת היהלום שבכתר עולם התורה. מקום בו יהיה לתלמיד את כל מה שהוא צריך ולא ייאלץ לצאת כלל ממבנה הישיבה. לראשונה בתולדות הישיבות (בפולין), הוקמה ישיבה עם פנימייה וחדרי אוכל צמודים עבור כלל תלמידי הישיבה שיוכלו ללמוד תורה בהתמדה וברוגע.

המבנה המרשים התנשא לגובה שש קומות, היו בו יותר ממאה חדרים, בית כנסת גדול, מקווה טהרה ומכבסה, ומעל הכול, גולת הכותרת של הישיבה: ספרייה תורנית עשירה עם 22,000 ספרים – לרבות כתבי יד נדירים.

בשיאו של הערב החגיגי, קמו הנכבדים ממקומם ויצאו אל חזית המבנה. הוגה ומקים הישיבה, הרב מאיר שפירא מלובלין, הוזמן להסיר את הלוט מעל חזית הבניין. הלוט הוסר וכתובת גדולה התגלתה מתחתיו. היה זה פסוק מספר תהילים: "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם".

הנוכחים הביטו זה בזה בפליאה. מה כיוון מייסד הישיבה כשבחר בפסוק "לכו בנים שמעו לי"?

הסביר הרב שפירא: עלתה בי השאלה, מדוע דוד המלך אומר "לכו בנים"? הרי ברור שהיה עליו לומר 'בואו בנים'? התקרבו אלי, מדוע הוא מרחיק ממנו את הבנים באומרו "לכו"? אלא, ישנם תלמידים רבים שהם יראי ה' בתוך כתלי הישיבה, אך החלום שלי הוא להקים ישיבה שתצמיח מנהיגים גדולי תורה שיאירו את שמי עולם. שאור התורה שילמד כאן יפעפע באישיותם, כך שגם בביתם הפרטי ובחייהם האישיים  בכול מקום בעולם שילכו שם הם יאירו את אור התורה.

ייחודית היא פרשת "לך-לך" בשמחה שהיא מקרינה לעומת חברותיה הקודמות: "בראשית- נח". פרשת בראשית פותחת בשמחה של אירועי הבריאה, אך סופה עצוב עד מאד עם הדרדרות האנושות לשפל. פרשת נח גם היא עוסקת בחורבן העולם ע"י המבול, אך סופה  שמח עם לידת אברהם אבינו. פרשת "לך לך" היא הפרשה המשמחת, שכן כולה עוסקת בחייו המופלאים של אברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על פרסום האלוקות והוריש את מסירות הנפש לכל ישראל.

המשנה במסכת אבות (ה' ב-ג)  מתארת את אלפיים שנות תוהו: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות הין מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול, ממשיכה המשנה לתאר: עשרה דורות מנח ועד אברהם...עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם. המשנה מוסיפה לאברהם את התואר: "אבינו" כך גם פותחת המשנה הבאה: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו... מרן הגר"ח מוולוזי'ן זי"ע בפירושו למסכת אבות רוח חיים (ה' ג') מבאר מדוע ראתה המשנה להוסיף את התואר: "אבינו" לאברהם:

"כאן אמר אברהם- אבינו, ירצה בזה עפ"י מה שנאמר: "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי כ' ז')  כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה!!  כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ יהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה ניסיונות היו לישר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מניסיון "לך לך". וקבלת: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" מניסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ד' יתברך."

חידוש גדול מכבשנו של עולם למדנו רבינו הגר"ח, הרי ידועים דברי הרמב"ן על עניין כוחם של מעשה אבותינו וז"ל:  "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, "ואמרו אמר רבי יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו". (תנחומא ט') כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות... וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו" (בראשית י"ב ו).

כלומר, לדברי הרמב"ן המושג: "מעשה אבות סימן לבנים" פרושו כעין נבואה אל אשר יתרחש עִם עַם ישראל במהלך הדורות. אך כאן מלמדנו הגר"ח ביאור חדש למושג: "מעשה אבות סימן לבנים" והוא, שפעולותיו ומעשיו הנשגבים של אברהם אבינו הוטבעו והושרשו בדם צאצאיו עד סוף כול הדורות, אברהם אבינו הוא הראשון שטבע בנו מדות ותכונות מיוחדות, ולאחריו בניו יצחק ויעקב, מורשת גבורה יהודית עוברת ומשתלשלת בכוחותינו ונמסכת בדמינו.

 נאמר בחז"ל: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב." (תנא דבי אליהו רבה כ"ה)  הקשו תלמידיו של רבי שמחה בונים מפשסיחה זי"ע מה משמעות אמירה זו, אנו הרחוקים מאבותינו אלפי שנות אור מסוגלים לבקש שמעשינו ידמו למעשה אברהם יצחק ויעקב?! הרי דרגתם גבוהה ונשאה לשמי השמים?!

השיב להם הרבי, אכן, אין כוונת הדברים להגיע לרמתם ודרגתם הרוחנית, אלא יש להשים את הלב להדגשה של חז"ל: "מתי יגיעו מעשי" הציפייה מכול יהודי שישאף שלמעשיו תהיה 'נגיעה' כל דהו, מגע ולו הקטן ביותר הנלמד ממעשי האבות! כלומר, כל יהודי מצווה ללמוד מהאבות הקדושים כמו שהם עשו ומיצו כול יכולותיהם ברמ"ח ושס"ה להאיר את שמי העולם במעשיהם הטהורים. כך גם מצווה לכוון את צעדיו לפי כוחותיו ויכולותיו. 

הרבי בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע מבאר בספרו את פשר הדרישה לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" מהלך הדומה לביאור הגר"ח אך מחדד עוד נקודה:

 "...אין הכוונה שיגיע למעשי אברהם בעצמו, רק למעשיו של אותו האדם עצמו שעשה בעודו כלול וכמוס בעצמותו של אברהם אבינו ע"ה לפי שהיה אז כלול שם בשרשו, נמצא שהוא בנקל לכל אדם כיוון שכל אדם עשה כבר כל המצוות כשהיה עדיין בכוחו של אברהם אבינו ע"ה, א"כ אינו צריך רק לשוב לשורשו ולכוחו של אברהם אבינו ע"ה כדי להוציא הדבר מכוח אל הפועל, ואז יוכל להשיג בחינה של עשיית המצוות שעשה אז בכוחו ועצמותו של אברהם אביו ע"ה..."

כלומר, כל יהודי מזרע אברהם אבינו, הוא חלק מעצמותו של אביו הרוחני אברהם. זורמים בדמו כוחות ויכולות טמירים שהועברו לו מאברהם אבינו ע"י עמידתו בעשרת הניסיונות. אלא שזה נמצא  בפוטנציאל שבו, עליו להוציאם לפועל הלכה למעשה.

" וזהו שאמר הכתוב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח י"ט)  למען אשר יצווה לשון-  צוותא וחיבור, היינו שמכווין בעשיית כל מצווה לייחד ולחבר את עצמו את בניו וביתו אחריו עד סוף כל הדורות ועושה המצווה עמהם. וזה שאמר: "ושמרו דרך השם "  לשון עבר, שהרי הוא נחשב כאלו כבר עשו בעצמם כל המצוות ונמצא שכבר שמרו דרך ד' אף שעדיין היה בכוח, וגם עשה דרך סלולה לזרעו אחריו שיהא בנקל אח"כ להם".

חידוש נפלא מחדש לנו ה"אוהב ישראל", כול יהודי המתמודד בעשייתו הרוחנית בעולמו, עליו לדעת ולהפנים שהוא לא לבד! אברהם אבינו שותף עמו בעשייה!! לא רק בכוח אלא גם בפועל! ולזה כיוונו חז"ל בדבריהם: "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" יותר משיש כאן דרישה וצפייה יש כאן עידוד ותמיכה, לדעת שאברהם אבינו עמנו בעשייתנו והתמודדותנו הרוחנית.

יש בנותן טעם להוסיף על הדברים את המובא ב'ממזרח שמש' למרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זי"ע מתוך שיחות שנאמרו בשנחאי בתקופת השואה:

"...על מאמר חז"ל: "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב-א) פירש הרמח"ל שהכוונה ב'ספר' הוא הנשמה, שכל המעשים והפעולות של האדם נרשמים בנשמה, הפעולה שתוציא מהכוח של הנשמה שכבר יש אל הפועל... נפשו של אדם שהיא מקושרת ומודבקת במקורה שלמעלה, וכל מעשה ומעשה פועל במקורה הראשון ובנפשו, אבל הכל נגמר בספרו של אדם הראשון, שם כבר היה ה'בכח' של כל אותן התולדות עד סוף כל הדורות, אלא שמעשיו של כל אחד הם להוציא חלקו בפועל, וזהו: "ותן חלקנו בתורתך" כי החלק נמצא צריך רק להוציאו."

מרן המשגיח מוסיף לחדד שכוחות רוחניים אלו נמצאים אצל האדם מערשׂ הבריאה אצל נזר הבריאה האדם הראשון.

מסקנת הדברים שעל כל יהודי להפנים היטב בהתמודדותו בחיי המעשה, יש בו כוחות גדולים טמירים ועוצמתיים, עליו לשנן זאת חזור ושנן: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי".

סיפורו של עמ"י מתחיל בפרשה זו ומסתיים ביומו האחרון של משה רבנו בעולם הזה – באותה מילה: "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה". מה פשרם של הציוויים: "לך לך"?  ו"וילך"?

התשובה היא שמאברהם אבינו ועד משה רבנו, לא הפסיקו אצלנו להתקדם. למרות 120 שנה של עשייה בלתי פוסקת, משה לא הסתפק במה שכבר השיג. אפילו ביומו האחרון, ניסה להתקדם עוד צעד ולהשיג עוד משהו. בכל זאת, השי"ת נתן עוד יום, עליו לתת לו משמעות. עלינו להתבונן היטב במעשה אבותינו ולילך בדרכם.