דוד ברוורמן                                                                                             סַּנְוֵורִים 

שח לי ידיד: "נסעתי לבקר חבר החולה במחלה הנוראה בריאותיו ה"י, חבר זה היה בשנות הארבעים לחייו ואב לילדים קטנים. ו'במקרה' הוא היה גם מעשן כבד...  נכנסתי למחלקה האונקולוגית בתל השומר, פגשתי את ידידי החולה, מראהו היה איום ונורא. שוחחנו מעט. הוא ביקש לצאת 'להתאוורר' במרפסת. בהולכינו במסדרון התגנב ללבי חשש למה התכוון החבר באומרו: 'להתאוורר' לכאורה ברור היה שאין כוונתו לעישון... לתדהמתי הרבה, התבדיתי! חברי הוציא מכיסו סגריה והצית אותה אל מול עיני הנדהמות. נעתקו מילים מפי, הוא שׂם לב למבטי המופתעים, אך כשהסגריה בין אצבעותיו ברוגע, פתח בהסברים ונימוקים מדוע העישון דווקא עוזר לו לבריאות... שתקתי, חברי חש לא נח בשתיקתי, ואז אמר בחיוך מבויש: "יש מאות טעמים למה לא לעשן, אך הטעם הענוג של הסיגריה עולה על כולם!..." שבוע לאחר מכאן השיב את נשמתו ליוצרה".    

מעט לפני חורבנה של סדום ועמורה. באו המלאכים להתארח אצל לוט. כידוע, הביקור לא עבר בשקט, זה הרי שינוי ממשי מהמסורת של סדום,  המקומיים יצאו להפגנה חסרת פשרות מקטנים ועד זקנים, למחות על הפרצה הנוראה: "הכנסת אורחים" בלב לבה של סדום! היו לא תהיה! המטרה הייתה לעשות 'לינץ'' באורחים הנועזים. לוט יצא אליהם, סגר את הדלת  והתחנן על נפש האורחים, הוא היה מוכן לתת הכול בעבורם כולל  למרבה הזוועה את בנותיו שלו, אך בסדום כמו בסדום, אין פשרות חלילה! צריך סדום כמו פעם ללא שינויים. זהו השלב שבו האורחים יגנו על עצמם ועל מארחם. הם פונים ללוט  להיכנס פנימה, סגרו את הדלת בעדו. ויצאו לפעולה כפי הנאמר:  

"ואת האנשים אשר פתח הבית הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מקטן ועד גדול וילאו לִמְצֹא הפתח" (בראשית ט' י"א)  מבאר רש"י:  "בסנורים" - מכת עורון" האבן עזרא מוסיף עוד מילה: " מחשך העין והלב". אך הספורנו מבאר את גודל רשעות אנשי סדום:

"וילאו למצא הדלת"- אף על פי שהיו מוכים בסנורים טרחו למצא הפתח כדי לשבור הדלת! כאמרם ז"ל: "והאמר רבי שמעון בן לקיש- רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" (ישעיהו ס"ו כ"ד)  שפשעו- לא נאמר אלא- הפושעים שפושעים והולכין לעולם". (עירובין י"ט.)

הדימוי בין רשעי סדום לרשעים על פתח הגיהינום הוא תמוה, הרי רשעי סדום חפצו בכול כוחם להיכנס לבית, אך הרשעים בפתח הגיהינום לא בדיוק שׂשׂים להיכנס לשם...  

מיישב בעל ה"פני מלך" תשובה נפלאה, מתוך דברי הספורנו אנו למדים משמעות חדשה בדברי חז"ל: "רשעים אפילו עומדים על בפתח גיהינום" הרשעים כה שקועים ברשעותם עד כדי שאפילו בעמדם בפתח הגיהינום הם אצים ורצים לתוכו, ואם ימצאו את השערים נעולים, הם ינסו לשבור ולנפץ את דלת הגיהינום כדי 'לזכות' להיכנס לתוכו... המילה: "אפילו"  לא מתייחסת ל:"אינם חוזרים בתשובה" אלא: ל"עומדים בפתחו של גיהינום", הם כל כך רשעים, שאפילו שעומדים ומנסים להיכנס, אף שמכים אותם בסנוורים , הם במצב של: " ויגשו לשבור את הדלת".

אלא שיש להתבונן בתוכן דברי רבי שמעון בן לקיש, וכי אם היו הרשעים רוצים לשוב בתשובה לאחר מיתתם בשערי הגיהינום וכי היו יכולים?! הרי נאמר בתהילים: "ובמתים חָפְשִׁי" (פ"ח ו) ומפרש ה"מצודת דוד": "שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו" כלומר, אין למתים הבחירה והאפשרות לשוב בתשובה! וכן נאמר בחז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". משמע שבעוה"ב אין אפשרות של תשובה.

יש המיישבים שאכן מדובר לאחר המיתה ואין אפשרות שם לשוב בתשובה, ומה שרצה להדגיש לנו רבי שמעון בן לקיש שגם אִם הייתה האפשרות הם לא היו שבים.

רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע השיב: "אכן, לשוב בתשובה לאחר המוות אי אפשר, אבל להודות בחטאים אפשר ואפשר! הודאה זו יש לה משמעות אפילו כשהיא באה לאחר מיתה! אך רשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא יודו שחטאו ומאמינים שלא עשו אלא מצוות!... " כלומר, שיש חלק מסוים של תשובה שכן אפשר לעשות גם שם, ואפילו אותו הם אינם עושים.

אך רוב המפרשים מבארים את דברי רבי שמעון בן לקיש שהכוונה סמוך למיתתם. שהרשעים סמוך למיתתם לא עושים תשובה. 

   יש להתבונן, מדוע אותם רשעים כשהם כבר קרובים לעולם האמת, או שהם כבר שם, למה לא ישובו לפחות כעת? הרי כעת האמת כה ברורה וחדה?!

התשובה לכך נמצאת בדברי בעל "נפש החיים" זי"ע  (שער א' פרק ו')  מבאר שם מרן רבי חיים מוולאז'ין זי"ע שיש שלב שהאדם וחטאיו  נהיים אחד! רח"ל,  מרוב התבוססותו בחטאיו הם כבר נהיו חלק ממנו, ובמצב זה כמעט ולא יכול החוטא לשנות את עצמו!  אלא א"כ יעשה מהפך כללי בכול גישתו לחיים. רק ע"י שינוי גישה לחיים, עבודה יסודית בתיקון העבר, ושינוי דרך לעתיד, יוכל בסייעתא דשמיא להיפרד מחטאיו. אך אם לא זכה לעשות מהפך זה בחייו, אזי לאחר מיתתו או סמוך אליה הוא כבר לא יכול לעשות תשובה, כי הוא וחטאיו חד הם. הם ממש חלק ממנו. ולמרות שהוא רואה הכל בצורה הכי ברורה ויודע שהוא טעה. לזאת הכוונה: "אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרין  בתשובה".

מספרים על יהודי  ששנה ופירש, חטא והחטיא, היה לועג ובז לכול מצוות התורה. והנה ביומו האחרון עלו בו 'הרהורי תשובה'... בשעותיו האחרונות התוודה על חטאיו וביקש מחילה מהקב"ה על מעשיו. אלו שחזו בהתנהגות זו, שאלו את הרב, הייתכן? הלא נאמר: "רשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא חוזרין בתשובה"?! ענה הרב: תנוח דעתכם, רשע זה, רצה ביומו האחרון ללעוג במעשיו גם לדברי חז"ל אלו... 

הזוהר הק' בפרשת לך- לך מבאר את חשיבות עשיית התשובה בעוד היהודי במיטב כוחותיו.   (מתורגם, זוהר חדש דף מ'):  " אמר רבי פנחס בשעה שהנשמה רוצה לצאת מן הגוף מתחרטת למה לא שבה בתשובה עד שיצאה מן הגוף ונשאר הגוף ככלי אין חפץ בו. ואמר רבי פנחס כל שבעת הימים נפשו מתאבלת עליו ואומרת: "קמתי אני לפתוח לדודי"...  תדע לך בעוד שהנשמה בגוף והגוף עומד בכוחו היא תשובה מעלייתא (מעולה) ולא בשעה שלא יכול! 

 ומוסיף ע"כ רבי פנחס משל נפלא ונוקב עד לתהומות הלב:

"למה הדבר דומה לאדם העומד על שולחנו והיה רעב ותאב לאכול, ובעוד שהיה אוכל, עמד עני על הפתח שאל ממנו להאכילו ולא החזיר לו פנים, הלך אותו העני בפחי נפש, לאחר שעה הגישו עוד לפניו לאכול והיה בטנו מלא מכּל כיון שראה שאינו יכול לאכול עוד אמר: תנו לו לזה העני... היה חכם אחד עומד עליו ואמר לו:  שוטה, אלו יכול הייתה לאכול הרי לא היית נותן לו, עתה, שאין בך כח לאכול יותר אתה נותנו לעני?!  

כך הוא האדם בעולם הזה הולך בהבליו רעב לאכול ולהרוויח ממון בא העני שהוא ה"יצר הטוב" ושאל ממנו בבקשה שיחזור בתשובה ולעסוק בתורה ואינו מחזיר לו פנים, מפני שהוא רעב יותר להרוויח ממון. לאחר זמן תופסים אותו בקולר כשרואה שאינו יכול להרוויח יותר אומר אחזור בתשובה... שמא יתנו לו שעה לכך או שמא לא יתנו לו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: שוטה! עכשיו שאינך יכול עוד להרוויח יותר את אומר אחזור בתשובה?!  אלו היית יכול להרוויח עוד ממון הרי לא היית חוזר בתשובה. בעודו כך יצאת נשמתו."

יש להתבונן בפשרו של המשל, הרי על פי ההלכה אדם שנתן לעני הרעב מזון, גם אחרי ששבע.  נחשב הדבר כצדקה, אלא שאינה מעולה כל כך... אך כאן השב לאחר מיתתו אין לו כבר האפשרות לתקן בכלל !?

נראה לומר, אכן, אם העני היה נשאר שם והיה מקבל את האוכל הנותר, היה הנותן מקיים את מצוות הצדקה בדיעבד. אך כנראה העני פרח לו... הוא כבר לא כאן! זו הטענה על העשיר הרעב, אנחנו רוצים לראותך דווקא כשאתה רעב, ויש לך מזון על שולחנך, חשוב  בבקשה גם על זולתך הרעב, תן לו מעט משלך. אך אתה כשהתבקשת לא ניצלת את ההזדמנות, לא ריחמת על זולתך. כעת שאתה שבע, ולא מסוגל להכניס אל פיך פרור מזון, זו לא חכמה לזרוק את השאריות לעני...  זו ההשוואה לחסרון בתשובה לאחר מיתה.

נקודה נוספת מלמדנו מרן הגר"א דסלר זצוק"ל  במכתב מאליהו  (חלק א עמוד 51): התשובה אינה תלויה רק בעזיבת המעשים הרעים בלבד, אלא בעזיבת הרצון והשאיפה לחטאים וזו הבעייתיות של תשובה על פתחו של גיהינום: "הידיעה, והשאיפה(הרצונות), דברים נפרדים המה, הלא תראה אשר ירצה ויתאווה האדם לדברים אם כי ידע שיפסידו את בריאותו, ולא יוכל להינצל מן התאווה בידיעה עצמה. והנה לא תקרא תשובה אלא אם יעזוב את עוונותיו ומעשיו הרעים, אבל עזיבת המעשים איננה תלויה בידיעה בלבד, אלא בעזיבת הרצונות לחטאים, וישנה את שאיפת לבו לחטא, אז תשובתו שלימה".

 מלמדנו הגר"א דסלר את מאמר חז"ל הנ"ל: "ויגלו לנו חז"ל בזה דבר נפלא מאד: כאשר ימות האדם, ונפשו שבה אל עולם האמת הן תבין הנפש את הדברים כאשר הם, וכל טעותה יתבררו לפניה, אבל שאיפותיה הרעות, אשר היו לה בחייה, כבר נקבעו בה והיו לקניין הנפש, על כן אף שיתבררו הרעות לנפש כפי אמיתתן, מ"מ השאיפות והרצונות יישארו בה כשהיו, וזהו אמרם: "אפילו על פתחו של גיהינום" – שכבר רואים את צרת הרעה כאשר היא - "אינם חוזרים בתשובה" כי השאיפה והרצון להיות רע הייתה להם לקניין ולא תיפרד מהם."   

יהי רצון שנזכה לעשות רצון בוראנו בזה העולם בצורה הנכונה והמושלמת.