דוד ברוורמן

יאיר נרו   

נטפי דמעה על מו"ר הגאון רבי יאיר ישראלי זצוק"ל                       

 השעה 2.00 לפנות בוקר תושבי בני ברק נמים את שנתם, אך בבית אחד ברחוב חתם סופר האורות דולקים והבית שוקק חיים. יהודים סובלים יושבים וממתינים לבוא תורם לשפוך את לבם אצל יהודי עם לב ענק המסוגל להכיל בתוכו את צרותיהם של עם ישראל. הלא הוא מו"ר הגאון הצדיק רבי יאיר ישראלי זצוק"ל, בהגיע תורו  שפך ש. את לבו בכאב עצום על בנו אשר בעברו היה בן ישיבה למופת, אך התחבר לנערים פוחזים פרק עול תורה ומצוות וירד לשאול תחתית. ש. שואל כיצד לנהוג עמו. הגאון רבי יאיר מבקש להזמין לשיחה את הבן, האב חייך במרירות שהמצב אבוד, הבחור ניתק קשר עם הסביבה החרדית בכלל ובפרט עם כל מי שנושא משרה חינוכית... אך רב יאיר ביקש בתוקף את מספר הסלולארי של הבחור, נפרד מהאב והבטיח לעמוד עמו בקשר.

בסוף קבלת הקהל, כשהשעה הייתה 4.00 לפנות בוקר, רב יאיר מתקשר לבחור, מספר לו שהוא שמע עליו דברים טובים. וישמח אם ייעתר לבוא אליו לביתו לפגישה: "אני צריך עזרה מסוימת, ואתה לא תפסיד אם תעזור לי"..  "מתי?", שאל הבחור.  "כעת!"... "כעת?" "כן כעת!" תוך חצי שעה הגיע הבחור באופנועו, רב יאיר ישב עמו לשיחה לבבית על כוס קפה ועוגה טרייה, הבחור סיפר על הרפתקאותיו, הוא מצא נימוקים והסברים רבים כיצד הגיע למצבו העכשווי.

הרב האזין בשקיקה עד לסיום דבריו. וכשסיים זלגו עיני הרב דמעות, הבחור התרגש מאד מהדמעות, "מדוע הרב בוכה?" "ראה, אביך ישב כאן לפני כשעתיים הוא היה נראה כזה מסכן ואמלל, אביך אמר לי שהוא אוהב אותך אהבת נפש, וכואב לו מצבך הרוחני".  בשלב זה התקרב רב יאיר אל הבחור ולטפו, "ראה, אני לצערי גדלתי יתום עגול מאב ואם, כך שלא זכיתי, לקיים מצוות: "כיבוד הורים", זה חסר לי ברשימת המצוות... לכן אני רוצה לבקש ממך לזכות אותי לפחות  בסיוע לאחרים במצווה זו... ע"כ גם אם נניח שאתה צודק בטענותיך, אנא ממך בשביל לשמח את אביך הכואב, תשתדל להראות לו אפילו כלפי חוץ שאתה חוזר למצבך הקודם, ואז זיכית אותי היתום מילדות  בסיוע למצוות כיבוד הורים..." ושוב דמעו עיני הרב. הבחור שכה הופתע, החליט לנסות להשתנות... כיום הוא אברך בן עליה.         

פרשת חיי שרה פותחת בפרידת אברהם אבינו מרעייתו שרה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כ"ג ב) מקשים כולם: לכאורה  הסדר הפוך קודם בוכים ואח"כ מספידים, מיישב ה"כלי יקר", בדרך העולם כשאדם רגיל נפטר, בימים הראשונים הצער גדול, אך  הצער הולך ופוחת עם הזמן. אך לא כך בשרה אמנו ע"ה. האימא הראשונה של כלל ישראל, שם חש אברהם אבינו שחסרונה יתעצם ויורגש ככל שיחלוף הזמן,  כפי שאמר דוד המלך ע"ה : "ויאמר המלך אל עבדיו הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל" (ש"ב ג) מדוע נקט דוד המלך בלשון: "הלא תדעו" היה מן הראוי לומר: "הלא ידעתם"?

אלא שדוד המלך בא ללמדם: אם חושבים אתם שמבינים הנכם את גודל האבדה אתם טועים!  ככול שיחלוף הזמן "הלא תדעו" תיווכחו שהאבדה גדלה ומתעצמת מיום ליום. וכך גם אברהם אבינו, קודם היטיב להספיד את שרה ולאחר מכאן בכה בכייה על גדול ההפסד.

אותיות המילה 'הספד' הן אותיות המילה 'הפסד', מטרת ההספדים היא א. להועיל לנפטר הנמצא בגנזי מרומים ע"י שמתעוררים החיים כששומעים על גדלות הנפטר. ב. לעורר את החיים למלאות את החלל שנוצר בזה העולם בעקבות הסתלקותו. 

בבואי לכתוב מעט, בתיאור גודל ההפסד שהפסדנו דמות ענקים של מו"ר הגאון הצדיק רבי יאיר זצוק"ל חש אני עד כמה דלה יכולתי בתיאור דמות מופלאה זו. דמות של 'אדם השלם' בשלושת יסודות העולם, תורה, עבודה, וגמילות חסדים.  בכול שלושת יסודות אלו התעלה מו"ר באופן מעורר השתהות: הייתכן שבן אנוש יעפיל בדורנו לפסגות אלו???

לדמותו הטמירה היו שני חלקים. החלק האנושי והחלק העל אנושי. החלק העל אנושי הם סיפורי גבורה של תורה וחסד מעל תפיסת אנוש, זר שלא ראה זאת במו עיניו לא יאמין שמציאות זו אפשרית. לילות שלמים ללא שינה, שבע חברותות  בכול שעות היממה, יחד עם מסירת שני שיעורים קבועים יומיים לציבור שונה ומגוון, שיעורים אשר היו מלאים בעמקות נדירה, שיעורים שבה לימד את הלומדים כיצד ללמוד, כיצד להעמיק בכול שורה ושורה באותיות הגמרא. ובנוסף להם מסירת מאות שיעורים על כל מילה ומילה בעבודת התפילה, וברכת המזון, יחד עם זאת פעילות מדהימה ובלתי נתפסת של חסד על כל גווניה, הפניית חולים לרופאים בכול קצוות תבל. הוא היה אבי עסקני החסד  הרפואיים. יחד עם פעילות זו הוא פעל בכישרון ובחוכמה פלאית  בטיפול רוחני ונפשי באלפי נערים מתמודדים בקשת רחבה של בעיות, חסדים אין סופיים בענייני כספים, הלוואות, ערבויות, ותשלומיהם... ועוד מגוון בלתי נתפס של חסדים עלומים. כל זה כלול בחלק ה'על אנושי', קשה להאמין שיש בדורנו אי מי המסוגל ליישם מכלול כה עשיר מעשייה מופלאה זו.

אך יש את החלק האנושי, מעשים קטנים של אדם ענק, מעשים שכול יהודי הרוצה לגדול ולצמוח יוכל ללמוד להתבונן ולדבוק בדרכיו. אציין מספר נקודות אור מנקודת מבט של תלמיד אחד מבין אלפי תלמידים ומעריצים מכול גווני הקשת היהודית.        

זכיתי ללמוד בישיבה לצעירים ברחובות לפני כעשרים ושמונה שנים. הרב ישראלי שימש בה כר"מ עיון. הוא היה מגיע מביתו שבב"ב לישיבה. כשנכנס לשיעור היה עובר בין התלמידים ולוחץ יד לכל תלמיד בחיוך כובש ומבט אוהב, כך הוא נהג יום יום. היו זמנים שהיה נעצר מול בחור מסוים, מביט על עיני התלמיד, רוכן אליו ולחש באזנו: "גש אלי אחרי השיעור". זכיתי ב"ה ללא מעט לחישות אלו... לא אשכח את השיחה הראשונה עמו, הוא שאל לשלומי, ביקש לדעת האם אני מרוצה מהשיעורים שלו... האם יש לי הצעות ייעול כיצד כדאי לו לשפר את השיעור. וזאת כשהייתי  נער בגיל 15... לאחר מכן אמר לי, שהוא לא רק ר"מ הוא גם אבא או חבר, והוסיף לומר מכיוון שהוא משמש כר"מ שנים רבות, אוזניו שמעו כבר את כל סוגי הקשיים, הבעיות, והלבטים. ואם אני מעוניין  אוכל לשטוח את כל אשר עם ליבי, והוא מבטיח לנצור את הדברים בלב.      

מעולם לא ראינוהו כועס, מעולם לא היה מגביה את קולו על תלמיד. ומי מדבר על הענשה... היה לו 'יישוב הדעת' נדיר ונצחי. היו בחורים שנצלו את זאת, אך במבט קל וסמכותי מלא נעימות היה משתיק את ההפרעה.

שיעוריו היו מוסבים על הבנת הפשט, הוא סלד מפלפולי סרק, או ריבוי מפרשים, דרכו הייתה ללמד כיצד ללמוד דף גמרא. הוא לימד אותנו כיצד בנוי דף גמרא, כיצד בנוי המו"מ של הסוגיה. עמקותו התבטאה ביכולת להסביר שורה שורה בגמרא כעין סיפור או תשבץ אחד גדול. בשיעור היה מערב אותנו בתוכן הדף ע"י שאלות או בקשה להסברים שלנו.    עיקר שימת הלב הוא נתן דווקא לחלשים שהיו בשולי השיעור, בחכמתו קרבם אל מרכז השיעור. כולם היו נסקרים במבטו תוך כדי השיעור לראות אם הבינו כולם. כשלא הבינו היה רגיל לומר "כנראה שלא הסברתי טוב"... אנסה שוב. בסבלנות מעוררת השתאות.  

קרה ופעם אחת יצאתי באמצע הסדר מהיכל הישיבה אל הפנימיה ששכנה במרחק שלושה רחובות, לרוע מזלי נפגשתי בו... כשראה אותי, חיוך ענק התפשט על פניו: "דודי, הפעם הגזמת, אני כל כך חשוב שהיית צריך לצאת לקראתי"?!... הניח את ידו על כתפי ובחיבוק הכנסתי אחר כבוד אל הסטנדר בבית המדרש.

במבחנים שערך בע"פ לא הייתה אפשרות להיכשל כי הוא התאים את השאלה בהתאם ליכולתו של הבחור. אינני זוכר שקרה ולו פעם אחת שפגע בכבודו של אי מי מהתלמידים.

כל ליל שישי היה מגיע אל הישיבה עם החברותא שלו. הם הביאו עמם כיבוד עשיר ממטעמי השבת, והצטרפו אל לימודנו. עיקר אהבתו הייתה ללמד את תוכן התפילה בחול ובשבת. כך הוא פתח בפנינו את התנ"ך, היה מתאר במתיקות את סיפורי הנביאים ומוסר ההשכל הטמון בהם.

פעם אחת נגשנו אליו ושאלנו כיצד מתמודדים עם מחשבות טורדניות שליליות. הוא השיב שבמפגש של "ליל שישי" הוא ייתן לנו כלים כיצד להתמודד עמן. המתנו כולנו בציפייה לשיעור זה. בפתיחת השיעור ביקש להבהיר : "אם יש אי מי מהמשתתפים שלא מתמודד עם קושי זה, הוא מבקש ממנו לצאת אחר כבוד מהשיעור"! שאל"כ הוא בגדר "מתכבד בקלון חבירו" וכמובן שאיש לא יצא... ואז הוא הסביר לנו ברוגע כיצד פועלות המחשבות אצל אדם הבריא בנפשו. וכיצד ניתן לשלוט עליהם בסדרת תרגילים נפלאים. מרן הרב דסלר זצוק"ל מלמדנו שחינוך פרושו לעורר רצון לעשיית טוב. מורנו רבי יאיר היה איש חינוך שמומחיותו התבטאה ביכולותיו להטביע בנו את השאיפה לרצות לעשות רק טוב.

 אחד מהנהגותיו המופלאות הייתה עבודת התפילה שלו. עיקר העיקרים הייתה תפילת שמו"ע. עמד יציב כשעיניו שקועות בריכוז במשך ארבע חמש דקות ורק אז היה כורע ומשתחווה בברוך הראשון! מראהו היה מבהיל, באיזו אימה הוא התפלל! כששאלנו אותו לפשר עמידה זו. ענה: "אני הולך לדבר עם הקב"ה מלך מלכי המלכים, כיצד אני יכול לעשות זאת ללא הכנה?!"

אחד הדברים הכי שׂנואים עליו היה 'בזבוז זמן' הוא תיעב בטלנות. אך הוא  מעולם לא הלחיץ את העצלים והבטלנים לעשות משהו עם עצמם, הוא לא העיר, לא דרבן, ואפילו לא רמז, אלא פשוט היווה 'דוגמא אישית' של ניצול הזמן כך שמי שהיה נמצא בחברתו היה מתעורר מעצמו לנצל את הזמן בעשייה חיובית.

  כשהיינו באים להיוועץ עמו או סתם לשפוך את הלב, היה לו את כל הזמן שבעולם, גם אם 'נפלנו' עליו בזמנים הכי לא מתאימים, לא ראו עליו חוסר נוחות או הבעות של לחץ, הוא היה קשוב כולו אל הפונה אליו בהאזנה של רמ"ח ושס"ה אבריו, היה מקשיב אל פעימות לבו של המאזין, הוא נתן לפונה אליו את ההרגשה כאילו יש לו את כל הזמן שעולם.

היה לו חוש מיוחד לזהות בחור הזקוק לתמיכה או חיוך. סיפר קרוב משפחתי שלמד בישיבה בראשון לציון.  הבחור היה צנוע וביישן מטבעו, ביומו הראשון לשהותו בישיבה, ניגש אליו רבינו ושאל: "נו, מסתדרים? איך הולך?" השיב הבחור בלחש: "מעולה, הכול נפלא!" חייך רבי יאיר ואמר: "נו, אל נא תגזים בבקשה, הרי היום הראשון בישיבה הוא לא קל, עד שתמצא את עצמך ומיקומך ייקח קצת זמן, אך אתה תראה שבהמשך בס"ד הכול יסתדר". בחור זה סיפר שמפגש זה נתן לו הרגשה כה לבבית וביתית ובכוחה הוא פרש כנפיים והתעלה אל על.

כשזכיתי בס"ד להשיא את ביתי הראשונה, בעוונותיי מלחץ החתונה שכחתי להזמין את מורינו לחתונה. אך הנה בעיצומה של החתונה הופיע רבינו במלא הדרו. רקד עמי ועם החתן כאילו זו שמחה שלו.  בושה עצומה כיסתה את פני, ניגשתי להתנצל על השכחה. אך רבינו ביטל את הדברים ואמר בחיוך מתוק שלא אשכח לעולם: לא חבל על ההזמנה, הרי אתה רואה שהגעתי גם בלעדיה...   

 ממקורביו הוא דרש ליישם את מה שראו אצלו. לילה אחד התקשר אל אחד מהם, א.ק.  ב2.00 לפנות בוקר!! פתח בהתנצלות על השעה, אך מדובר היה במקרה דחוף לסיוע מיידי לבחור הנמצא במצוקה נפשית קשה. חברי שמע את הדברים מתוך שינה מעורפלת, השיב שבע"ה מחר הוא ינסה לעזור. אך רבי יאיר טען שזה לא סובל דיחוי!   א. הגיב בתגובה עצבנית ואולי קצת חצופה: "כבוד הרב, זה נראה לכם הגיוני ונכון להתקשר בשעה זו ולדרוש דרישות כאלה?!" הרב השיב לתלמידו: "אכן, אתה צודק אני לא בסדר. אך ידידי אתה זוכר כמה פעמים אתה הגעת אלי בשעות מאוחרות מאלו, ומעולם לא השבתי פניך ריקם! אז אנא ממך כדי לעזור לבחור זה אני מוכן לגבות את התשלום שאתה חייב לי!!" 

 חושבני שהקו שחיבר את גווני מפעלי חייו היה במילה : "אכפתיות" היה אכפת לו מעצמו, מזמנו, מחייו, מתפקידו, מתורתו, מתפילתו, ממשפחתו, מתלמידיו, ומכל יהודי. חייו היו רצף של אכפתיות, הם היו מנוצלים עד תום.   

גדולים ורבים מעשי רבי יאיר זצ"ל יכלה הזמן ולא יכלו המה. דמותו העילאית של רבינו המושלמת במגוון השלמויות נראה שהיא חד בדור. לא לחינם זעקו מאות ואלפים מתלמידיו בלווייתו: אבא, אבא, על מי עזבתנו?! יתמות, שככול שיעבור הזמן יגדל החסר, יתרחב החלל.  לנו לא נותר אלא להזיל דמעות כמים: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא", על היופי הנדיר הזה ועל הלב הענק הזה שנלקח מעמנו בשבת זו. דמותו הזוהרת תישאר חקוקה בלבנו לנצח. אוי,  מי ייתן לנו תמורתו.

נאמר בשיר השירים (א.ח): " אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים. מבאר רש"י: " "אם לא תדעי לך" - זו היא תשובת הרועה אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות צאנך את היפה בנשים שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם... "צאי לך בעקבי הצאן" - הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים" עלינו לצעוד במשעול ההדגשים והתובנות שלמדנו רבינו בהנהגתו. לנסות לקחת ולו במעט מדרכו הפלאית ויישמה בחיי היום יום.

 יהי רצון שזכותו תגן עלינו ונזכה לדבוק דרכיו.      

 ת. נ. צ ב.ה