ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר שאלות ביהדות סדרות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
שבע יפול צדיק וקם- תובנות מפרשת בא
משה שינפלד
השפעת הסביבה
אהרן לוי
לשחות נגד הזרם
אהרן לוי
צופן הגאולה
אהרן לוי
עקרון המסע- תובנות מפרשת בא
משה שינפלד
מאמרים נוספים
שאלות דומות
ומושב בני ישראל בארץ מצרים
נח גוטמן
הזדמנות שלא תחזור הזדמנות שלא תחזור
פרשת בא ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
דוע לכול שהיהדות דורשת מהיהודי לפעול במתינות וביישוב הדעת. מדוע א"כ קרבן פסח נאכל דווקא בחיפזון? מתי נדרש האדם להשתמש בתכונת החיפזון ובהלה.

דוד ברוורמן

הזדמנות שלא תחזור


שלי היא בוגרת סמינר 'ערכים'. כיום אשת אברך בן עליה. היא הגיעה למשרדי ערכים בב"ב ובקשה לשוחח עם המזכירה ל. כשאיתרה אותה ספרה לה על הזכות שנפלה בחלקה: שלי היא בת למשפחת רבנית מיוחסת . אך כבר דור שלישי מנותק לחלוטין מדרכי אבותיהם. שלי הייתה עו"ד בכירה ומצליחה. חיה חיים חומריים נטולי זיק יהודי. אך תמיד הציקה לה השאלה בַמֶה מתבטא יהדותה. היא ניסתה להדחיק את המחשבות. עד שחוותה נס רפואי בעקבות תאונה חזיתית שעברה. ואז, שהיטלטלה בין חיים למוות קבלה על עצמה שתבדוק אחת ולתמיד מהי היהדות ומה זה אומר לה. היא קבלה מייל 'טועה' מגורם עלום על סמינר אקדמאי המתקיים בעוד כשבוע. קול פנימי אמר לה להתקשר ולברר כמה שיותר מהר, אך קול פנימי אחר אמר לה להתעלם מהר...  הקולות לא חדלו. קיבלה החלטה להתקשר למשרד ערכים אך להיות חסרת סבלנות ונימוס ... והיה ואם יתייחסו אליה בסבלנות ונינוחות זה יהיה סימן משמים שהיא צריכה ללכת לסמינר.

המזכירה לאה שקבלה את השיחה סיפרה שהיא בדרך לצאת. אך לשלי פתאום היה את כל הזמן שבעולם, היא עשתה הכל כדי שלאה תנתק את השיחה ב'עצבים'. למזכירה הזו הייתה סבלנות מעצבנת... היא הייתה כה קשובה וסבלנית. כך שבסוף השיחה 'בלית ברירה' שלי נרשמה לסמינר.

מאז היא זכתה לשוב בתשובה, ובהמשך להקים בית של תורה. תמיד חשה חוב להודות , וכעת היא באה לספר ללאה את גודל זכותה. לאה זו שיתפה אותה בסודה : בבוקר הראשון שלה בעבודה, הדריכה אותה אחת מהפעילות הוותיקות ואמרה לה: "ראי, כשאת מקבלת שיחה מאדם החפץ לקבל פרטים על הסמינר, דמייני לעצמך שמאחורי השפופרת עומדים ומאזינים לשיחה הסבים והסבי סבים שלו מהעולם העליון והם במתח עצום אם נכדם הטועה ישוב, או חלילה ימשיך בדרכו הקלוקלת. עליך להיות סבלנית מאד, כי אינך יודעת אם זו  לא תהיה ה'שיחה האחרונה' שלו בהזדמנות לשוב לדרך אבותיו".       

אחד הסמלים המרכזיים המלווים את יציאת עם ישראל ממצרים היא היציאה בחיפזון. חיפזון זה אינו תוצאה של 'בררת מחדל' אלא חיפזון קבוע מראש.  הקב"ה דרש מבני ישראל לשוות ליציאה ממצרים מראה של מנוסה ובהלה, כבורחים ממאסר באישון ליל, כאילו מישהו רודף אחריהם ומעכב אותם לצאת. כפי הנאמר בלשון הפסוק כלפי מצוות אכילת 'קרבן פסח' : "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחיפזון, פסח הוא לד' ".( שמות י"ב י"א) מבאר  רש"י: בחיפזון – לשון בהלה ומהירות"

חיפזון זה לא נגמר באכילת הפסח באותם רגעים, אלא עיקר מצוות ההנצחה לדורות ליציאת מצרים היא בפרט הזה: כל איסור אכילת החמץ ואכילת המצה שבעה ימים, נועדו להנציח את החיפזון והבהלה שליוו את היציאה כפי הנאמר: "שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים".(ראה ט"ו)

יש להתבונן בפשרם של דברים מה עניינה של בהילות זו?  הרי במציאות איש לא רדף אחריהם?! פרעה הלא התחנן שייצאו כפי הנאמר בפסוק: "כשלחו כלה [קללה] גרש יגרש אתכם מזה"!?

יתירה מכך, הרי התיאור הזה לא באמת התרחש במציאות. למעשה הם לא ברחו ממצרים! אף שאכילת הפסח לפני חצות שידרה מראה של בהלה לצאת, היציאה עצמה התנהלה ברוגע ובשלווה. הרשות לצאת ניתנה כבר בחצות הלילה, אך העם לא מיהר לשום מקום ויצא "בעצם היום הזה". בעלות השחר או יותר מאוחר. אפילו הכלבים רבצו בשקט ולא הפריעו למיליוני האנשים לעזוב המדינה!

ובכלל יש להתבונן הרי תכונת 'החיפזון' היא הרי לא מן בתכונות החיוביות! כפי שהתבטא יעקב אבינו על ראובן בכיר השבטים : " ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חִללת יצועי עלה. (בראשית מ"ט) מבאר רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך, בכהונה ובמלכות ... ומי גרם לך להפסיד? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים הממהרים למרוצתם. שלושה כתרים הפסיד ראובן בעוון הפחז והבהלה! מכאן מתעצמת השאלה כיצד זה בחג הפסח אנו מנציחים את החיפזון והבהלה כיתרון !?

מרן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל מסביר מדוע בחרו חז"ל להגדיר את תכונות האופי בשם "מידות", שכל דבר צריך להיות במידה הנכונה. ובעצם אין מידה שהיא כולה טובה, ואין מידה שכולה רעה.  תפקיד היהודי לנתב כל מידה למקומה. כך גם בעניינינו, באופן כללי תכונת יישוב הדעת  צריכה להיות התכונה העיקרית המכוונת את היהודי בקבלת החלטות בחיים. אך ישנם זמנים מיוחדים שעליו להשתמש  דווקא במידת החיפזון. אך גם חיפזון זה צריך לבצע ביישוב הדעת...     

כדי להבין את עומק העניין עלינו להתבונן בפרק ה' ב"שיר השירים", למדונו חז"ל  ששיר השירים הינו משל העוסק ביחסי הגומלין שבין כנסת ישראל והקב"ה, באמצעות תיאור המשל בקשר שבין הרעיה לבין הדוד. הרעיה – זוהי כנסת ישראל  כלומר המייצגת את נשמת עם ישראל, מול הדוד – הקב"ה. הפרק החמישי בשיר השירים מתאר את היעלמות הדוד ואת הרעיה הכמהה לשובו:

"אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אֲחֹתִי רעיתי יונתי תּמתי שראשי נמלא טל קְוֻּצּוֹתַי רסיסי לילה" הקב"ה בכבודו ובעצמו יורד כביכול אל הרעיה ומנסה לעוררה ומשתמש בשלושה ביטויי חיבה וקשר מאין כמוהם: "אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי" לכול ביטוי יש אופי שונה ומיוחד. וכולם יחד מסמלים את הכמיהה והרצון האין סופי של הקב"ה לכנסת ישראל.  אך בתגובה עונה הרעיה: " פשטתי את כֻּתָּנְתִּי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" תשובה הנראית כה חלשה ועלובה. אך הקב"ה ממשיך לדפוק ולהעיר את הרעיה: "דודי שלח ידו מן  הַחֹר ומעי המו עליו "  מבאר רש"י: "דודי שלח ידו מן החור" - שאצל הדלת וראיתי ידו ונהפכו עלי המון מעי לשוב לאהבתו ולפתוח לו" סוף סוף נעתרת הרעיה לפתוח לדוד את הדלת: " קמתי אני, לפתוח לדודי..." אך מה שקרה למרבה הצער:  "פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר". הרעייה הפסידה את ההזדמנות, את עת הרצון.

מלמדים אותנו בעלי המוסר ששלמה המלך מלמדנו מסר חשוב מאין כמוהו: היהדות מקפידה מאוד על איסור החמצת השעה.....שהִייה כלשהי נחשבת לפשע. אדם מפסיד לעיתים את עולמו בשל חטא אחד – חטא שמוגדר: "ויתמהמה" .

ישאל השואל: מהי ההקפדה על זמני קיום המצוות ? וכי מה כל כך משנה אם היהודי יתפלל דווקא בזמן ולא שתי דקות מאוחר יותר ?! האמנם בצק ששהה דקה מעבר לשמונה עשרה דקות שונה מהותית מבצק ששהה פחות משמונה עשרה דקות ?! התשובה היא חד משמעית:  כן!  לכל זמן יש את הייחודיות שלו, עלינו לנצלו עד תום!  ההקפדה היהודית על הזמנים נועדה לחנך אותנו להיות קשובים למציאות, על מנת שלא נחמיץ את השעה, על מנת שלא נבזבז הזדמנויות יקרות לגאולה .

זו הטרגדיה שבהתמהמהות של הרעיה – כנסת ישראל. אותם רגעים כה יקרים שבא הקב"ה אל הרעייה, אך היא לא קפצה לפתוח את הדלת הביאו להחמצת השעה ובכך הפסידה את הגאולה.         

 המסר והלקח הנלמד מכך, מלמדנו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בפתח ספרו 'צדקת הצדיק' (אות א'): "ראשית כניסת האדם לעבודת השם צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון השם, ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת משם אולי יוכל, ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" .

ומה המיוחדות של אותם הזדמנויות רוחניות מלמדנו מרן רבי חיים מוולוזין  זי"ע ב"נפש החיים" דברים נשגבים עד מאד מכבשנו של עולם: "כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רישומו למעלה במקום שורשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף,(אור מקיף - כל אור אלוקי המאיר לעולמות או לכלים או לכל נברא שהוא, שאינם יכולים לקבל את האור בפנימיותם והרגשתם, מצד היותו גדול ומופשט מהם, נקרא האור בחינת מקיף ביחס אליהם. והיינו שהוא מעל ומעבר ליכולת השגתם.) וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו ... ועל ידי זה האור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו ... וזה האור המקיף הוא לו לעזר לגמור המצווה ... הבא ליטהר מסייעים אותו ... וכן להפך" (נפש החיים, שער א, פ"ג בהגהה)

משמע מדבריו הקדושים שרגע המאבק הוא הרגע הראשון של הניסיון, וברגע זה יש לנצל את כל כוחות הטוב בחיפזון לניצחון מושלם.

לאור הדברים מבאר ידידי הגר"ש אשכנזי שליט"א  את פשרה של אותה בהלה וחיפזון שהיה במצרים, האויב ממנו ברחו לא היה פרעה ההוא, הרשע שיושב על כיסא מלך מצרים, אלא 'פרעה' הפנימי, אותו יצר בהמי שמרגיש בנוח במצרים, שמעדיף לדבוק בישן ובמוכר על פני החדש והשונה, זה שחושש כי יציאת מצרים תוביל למתן תורה והמחיר יהיה איבוד החופש. אחרי הכול, צריך לזכור כי יוצאי מצרים היו בוגרי החינוך המצרי במשך 200 שנה, הם היו שרויים בתוך מ"ט שערי טומאה כפי הנאמר בחז"ל שמלאכי השרת להבחינו בהבדל שבין עם ישראל למצרים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". והקול הזה התאמץ לכבול אותם במצרים.

וכאן המסר העצום של התורה הוא, היציאה לחירות מתרחשת לעיתים בהכרח בבהלה, משום שהחלק הנמוך שבנפש היהודי לא רוצה לצאת. הדרך היחידה לברוח מידית מהרע, תוך כדי החנקת הקולות הספקניים שחוששים לצאת מאותם מיצרים. בזמנים מאין אלו אל לנו להמתין להסכמות מוחלטות בתוכנו, משום שהם לעולם לא יגיעו. תמיד ולעולם יישאר חלק שיזעק: "למה העליתונו ממצרים למות במדבר"? כי החלק הבהמי שבאדם יעדיף את המחנק המצרי על פני העבדות לאלוקים, והדרך היחידה להתקדם היא פשוט להתעלם מהספקות ולברוח פיזית מהמקום. לצאת לדרך חדשה, ולהתחיל הליך תיקון פנימי מקיף והדרגתי בדמות מצווות: "ספירת העומר".

זו הדרך לברוח ממצרים לזנק מן החושך מבלי להמתין לחיבורים הרגשיים, להתעלם מהפחד מהשנויים. ולצאת לדרך חדשה. זהו המסר הנפלא שמלמדנו "פסח מצרים" לדעת לנצל את חלון ההזדמנות ולצאת לחירות עולם.



 



שלח לחבר
עדיין לא נתקבלו תגובות
🗨
  הוסף תגובה
נושאים ראשיים
העצמה אישית
  • בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
  • השקפה ואמונה
  • תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  העצמה אישית |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: