דוד ברוורמן

סודו של הציץ      

ליל כ"ד באייר תשל"ד  התרחש אסון שזעזע את עם ישראל כולו, חדרו מחבלים חדרו לבית-ספר "נתיב מאיר" במעלות, מצאו תלמידים מבית-ספר בצפת שהתארחו במקום, ותפסו אותם כבני ערובה. כוחות הביטחון  פרצו פנימה, ובקרב שהתנהל נהרגו עשרים ושנים  תלמידים, ועם שלושה תושבים וחייל הי"ד.  בבי"ס זה הוקם 'חדר הנצחה' מאז  רבים באים לבקר במקום.

 קיץ בתשנ"ג הגיעו לבית-הספר ארבעה אוטובוסים של תיירים יהודים. לאחר שנוכחו שהמקום סגור, פגשו את הרב אמנון בוארון  הוא הסביר להם שכעת חופשת הקיץ. המדריך מייקל אמר בצער:

"באנו מלונג-איילנד. מאוד חשוב לנו להיכנס".

הרב השיג מפתחות, ופתח את שערי בית-הספר וחדר ההנצחה בפני התיירים. ובנוסף לכך נתן להם דרשה על  קדושת עם ישראל וארץ ישראל.  וסיים בכך שבכל מקום בארץ שבו נשפך דם יהודי צומחים חיים בכפלי-כפליים, ברוח הפסוק "בדמייך חיי".

בסיום אמר לו מייקל:  "כאשר תגיע לאמריקה, אתה מוזמן לבקר אצלנו".

הרב אמנון חייך. מה לו ולנסיעה לארצות-הברית? בקושי הוא מגיע לפתח-תקווה...

חודשיים לאחר מכן קיבל הרב אמנון הודעה מעיריית מעלות כי נבחר לנסוע לארצות-הברית כדי לאסוף תרומות עבור מוסדות התורה של מעלות.

הוא נחת בניו-יורק והתקשר מיד למייקל בלונג-איילנד.

מייקל ענה: "נפלא לשמוע אותך! בדיוק השבת יש לנו 'שבת מעלות'. הארגון שלנו הוקם ביום הפיגוע במעלות. נשמח  לארח אותך בשבת".

הרב אמנון סבר שלונג-איילנד היא איזו שכונה בניו-יורק.... לא היה לו מושג שמדובר באי ענקי שאורכו 190 ק"מ ורוחבו 32 ק"מ, ומתגוררים בו כשמונה מיליון תושבים!...

הוא יצא לבדו ממנהטן בשעה שלוש אחר הצהריים מלא בטחון-עצמי, לקח בטעות רכבת תחתית והחל להסתבך. בשעה ארבע וחצי עצר מונית, ביקש מהנהג שיקח אותו ללונג-איילנד ושלשל לידו שלושים דולרים. כאשר החלו לנסוע שאל הנהג:

"מאיפה אתה?"

"מישראל".

"מה אתה אומר!", קרא הנהג בעברית, "אני מאשדוד...

הם המשיכו בנסיעה. בשעה חמש ורבע אמר הרב אמנון לנהג:

"בחמש ועשרים נכנסת שבת. אני לא נוסע בשבת!".

בדיוק אז ראו שלט "ברוכים הבאים ללונג-איילנד".

הרב אמנון החל להבין שהוא נקלע לאי ענקי כמעט בגודל של ישראל ואין לו שום מושג היכן המקום, פרט לכך שהוא מחפש את בית כנסת "אוהב שלום" בשכונת מריק. בחמש ועשרים קרא הרב אמנון "סטופ!"

הנהג עצר והתחנן:

"תעשה לי טובה. המקום כאן מאד מסוכן רק השבוע נרצחו פה 13. אחזיר אותך למנהטן..."

" חלילה!  מחיי לא נסעתי בשבת", הכריז הרב אמנון, "וכך גם כעת!"

"איפה תעשה שבת?" 

"כאן על הדשא!"

הנהג עצר, הרב ירד  ופתח את המזוודה, הוציא סידור והחל לזמר "לכה דודי".

הנהג התקשר לתחנת המוניות ואמר:

"לקחתי איזה רב מטורף ממעלות. הוא עצר בכניסה ללונג-איילנד בגלל שבת ולא מוכן לנסוע יותר. זו סכנת נפשות".

"כמה חסרי בית יש בניו-יורק?" שאל הרב אמנון את הנהג.

"מאה וחמישים אלף".

"אז יהיו מאה וחמישים אלף ואחד..."

בטחון מילא את נפשו של הרב אמנון. הוא נזכר בשיר "כי אשמרה שבת, ק-ל ישמרני" ופנה לקב"ה:

"ריבונו של עולם.  שמור עלי, והראה לי את דרכי.

הוא חש התעלות עצומה שלא חש מעודו, וכך סיים את המזמורים והגיע ל"ברכו". הנהג נשאר במקום. הסולידאריות לא הניחה לו לעזוב יהודי במצב מסוכן. הוא ניסה לדבר אל לבו:

"פה זה לא מעלות. אתה דתי עם זקן. עוד מעט עלולים לבוא כמה עבריינים ו..." אך הרב בשלו אני נשאר כאן. "כשיהודי שומר שבת  השבת שומרת עליו כפי הנאמר: "כי אשמרה שבת ק-ל ישמרני".

והנה רגע לפני שהתחיל את תפילת ערבית של שבת ראה הרב מרחוק אדם מזוקן עם מגבעת מתקרב אליו.

"גוט שאבעס" אמר האיש.

"גוט שאבעס" ענה הרב אמנון, "אתה מכיר את לונג-איילנד?"

"כן", אמר.

"אני מחפש את שכונת מריק".

"זה כאן".

"אני מחפש את בית הכנסת 'אוהב שלום'"

"הנה זה", הצביע האיש, "אחרי גן הילדים"...

הסתבר שהמונית עצרה מול בית הכנסת ממש. רק גן ילדים הסתיר מהם את הכניסה.

נהג המונית  התרגש עמוקות ופתח בזעקה: "אני לא מאמין!  אלוקים שומר ישראל!

הרב אמנון נכנס לבית הכנסת וראה שלט ענקי:

"ברוכים הבאים לרב אמנון בוארון!"  

הביט הרב בתדהמה על בית הכנסת הענקי שהכיל 2,500 משתתפים, רבים מהם רחוקים ממצוות שבאו להרגיש את יהדותם. רב בית הכנסת, הרה"ג רב ירמיהו וולברג, ירד ממקומו ואמר: "ברוכים הבאים! כבר דאגנו לך".

הרב אמנון סיפר בהתרגשות איך הגיע אליהם. הרב קרא:

"זו השגחה פרטית יוצאת דופן תעלה לספר זאת לכולם!"

הקהל שמע את הסיפור בהתפעלות רבה. מעשה ההשגחה גרם לרבים להתחזק ביהדות. התקשורת היהודית המקומית ראיינה את הרב אמנון  בתחילת השבוע ובעקבות זאת התקרבו  רבים לה' ולתורתו. (מאת הסופר עודד מזרחי)

   אחד משמונת הבגדים המיוחדים לכהן הגדול הוא "הציץ", כפי הנאמר בפרשתנו:  "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה' " (שמות כח, לו) מבאר רש"י:  "כמין טס של זהב היה רוחב שתי אצבעות מקיף על המצח מאוזן לאוזן" וחקוק עליו: "קודש לה' ".

ידועה שאלת המפרשים במה התייחד הציץ משאר בגדי כהונה ומכל כלי המשכן האחרים שדווקא בו נכתב: "קודש לה' וכי שאר כלי המשכן אינם קודש לה' ?!  מיישב רבה של העיר העתיקה הגר"א נבנצאל שליט"א תשובה נפלאה ומוסר השכל בצדה:  וזאת מפני שלא הציץ הוא "קודש לה' " אלא 'הכהן' הנושא את הציץ על מצחו הוא קודש לה'; הציץ הוא כעין "שֶלֶט" המכיר לעין כל על קדושת הכהן.

  ביאור הדברים: תפקיד ה"ציץ" הוא לרצות (לכפר) על הקורבנות שהוקרבו בטומאה כפי הנאמר: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ל"ח) בגמרא במסכת יומא (ז:)  מובא מחלוקת  האם כוחו של הציץ לרצות הוא דווקא בהיותו על מצח הארון או אפילו כשאינו על מצחו. רבי שמעון אומר: "הציץ מרצה בין בזמן שישנו על מצחו של הכהן הגדול ובין בזמן שאינו מונח על מצחו" ואילו רבי יהודה אומר: "עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה".

הרמב"ם פסק כרבי יהודה: "אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר: "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' "(הלכות ביאת מקדש פ"ד ה"ח)  מוסיף ע"כ הרב נבנצאל  אולי מטעם זה נאמר: "ונשא אהרון את עוון הקודשים" ולא "ונשא הציץ את עוון הקודשים" כי הציץ לבדו אינו מכפר כלל, כל כוחו ופעולתו נובע מהכוהן הגדול הנושא אותו למרות שהוא לא יודע שהקודש נטמא - אבל כמובן בתנאי שהוא לובש כל שמונת הבגדים המיוחדים לו.

איך באמת מרצה הציץ על טומאת הקודשים כשהוא על מצח הכהן? מבאר הרב, כאשר הכהן לובש את הציץ הוא מרגיש יותר  את "קרבת האלוקים" שהרי אסור לו להסיח דעתו משם שמיים שחקוק על הציץ, חיבור זה שבין הכהן לציץ שעל מצחו הוא הגורם את הריצוי.

 במאמר מוסגר – מכאן למדו חז"ל קל וחומר לתפילין: "ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: "על מצחו תמיד" שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה" (יומא שם) הרגשה זו שהכהן מרגיש יותר קרוב לה' היא שמרצה על הטומאה.

יש להתבונן במה התייחד הציץ שכוחו  לכפר דווקא על טומאה ולא על פסולים אחרים?  מבאר הרב: הביטוי טומאה פירושו 'אטימה'. התורה מספרת שבימי יצחק אבינו, הבארות שחפרו עבדי אברהם "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו, טו) ותרגם אונקלוס: "טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי", יוצא אם כן ששורש "טמא" הוא סתימה ואטימה. ליבו של הטמא הינו סתום ואטום ואינו מסוגל לקבל את האור האלוקי. לעומתו הטהור הוא פתוח לקבל את הקדושה האלוקית.

כלומר: טומאה היא מנתקת בין האדם לבוראו, טומאה במהותה ההיפך מהשראה השכינה, ומאידך קרבן מטרתו לקרב בין החומר אל הרוח,  המזבח במהותו הוא חיבור בין הארץ לשמים. אך זה פועל כאשר ההקרבה היא בטהרה. אך כשמקריבים קורבן בטומאה יוצרים את ההיפך הגמור, כי קורבן הוא חיבור, וטומאה היא ניתוק!

רצה הקב"ה שנחבר בין החומר לרוח, ולשם כך נתן לנו במתנה את "הציץ" שהוא : "קודש לה' ", כול מהותו היא לחבר בין הכוהן אל הקב"ה  בקשר נצחי, קשר זה כוחו לבטל את אותם ניתוקים שנוצרו ע"י  הקרבת קורבן בטומאה.   

 כשהכהן מתקרב למקור האור ומתייחד במחשבתו עם הקב"ה נפרץ במידת מה מחסום הטומאה ונכנס אור הקדושה. זה הריצוי של הציץ כשהוא מונח על מצחו של הכהן הגדול, והוא נגרם על ידי שהכהן יִחֵד לבו ומחשבתו להרהר בקב"ה ולהתקרב אליו, ואז הטומאה אינה מפריעה לאור האלוקי מלהיכנס אל הנשמה, והקרבן שבא לקרב את האדם אל קונו - כשר למרות טומאתו.

מוסיף ע"כ הרב : אדם המייחד את ליבו לשמיים יכול לחולל שינוי גם במישור הפיזי. דוגמה לכך-יעקב אבינו. כשיעקב אבינו מגיע לחרן הוא רואה שהרועים מתאספים סביב הבאר אבל לא משקים את הצאן בטענה שאבן גדולה מונחת על פי הבאר ולא ניתן להרים אותה כי אם כמה אנשים ביחד. והנה רחל באה עם הצאן אשר לאביה וכשיעקב רואה אותה כתוב: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית כ"ט, י)

יש להתבונן  כיצד זה הצליח יעקב אבינו להרים אבן כל כך גדולה שצריכים כמה אנשים כדי להרים אותה? מה עוד שיעקב היה כבר בן שבעים ושבע שנה! חז"ל מגלים לנו שהוא לא עשה מאמץ גדול מידי: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול" (רש"י שם) מניין ליעקב אבינו כח כזה? הרי הוא בא מבית המדרש שם נטמן ארבע עשרה שנה ועסק בתורה ומן הסתם לא עסק בהתעמלות ופיתוח שרירים!... עוד יש לברר מה הטענה של יעקב כלפי הרועים: "הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (שם ז) וכי הוא לא מבין שאין לרועים את הכוחות שיש לו לגלול אבן כל כך גדולה?

מיישב זאת מרן הגר"ח  שמואלביץ זצוק"ל כוחו הגדול של יעקב אבינו הוא לא כח פיזי אלא כח רוחני. כפי נוסח הפַּיְיטן בתפילת הגשם המתאר את מעשהו של יעקב: "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מפי באר מים" דהיינו כוחו של יעקב נבע מייחוד ליבו לשמיים, זה מה שאִפְשר לו להרים את האבן.

ומה פשר המושג: "ייחוד הלב" ? יחוד הלב זה האמונה וההרגשה הפנימית, שאין שום כח בעולם מלבדו ית', "אין עוד מלבדו". יעקב אבינו ידע שהאבן היא לא יותר כבידה מאשר פקק של צלוחית, והכובד שמרגישים בהרמתה הוא לא ממנה אלא מה' – הוא הכוח היחיד שקיים בעולם. וכשאדם מגיע להכרה זו ומבטל בליבו ביטול גמור כל כח אחר בעולם ומדבק מחשבתו לאדון הכל "ממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם" (נפש החיים) ממילא אין לאדם זה שום בעיה להרים אבן גדולה שהרי אין עליו השפעה של שום כח בעולם. הכוחות שולטים רק באדם המייחס להם חשיבות.

לאור הדברים  מובן  א"כ מה  מסתתר מאחורי הדברים שאמר יעקב לרועים: אומנם יש אבן גדולה על פי הבאר אבל אם מייחדים את הלב לשמיים, אם מאמינם באמת שאין עוד מלבדו אפשר להתגבר על כל מכשול.

רעיון זה נמצא במעשה עם בתו של רבי חנינא בן דוסא שבכתה על שהתחלף לה השמן בחומץ והדליקה בו את נרות שבת. אמר לה אביה: למה את בוכה? מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק! ואכן כך היה והנר דלק עד מוצ"ש. יש להתבונן: מדוע זכה רבי חנינא לנס כזה? מיישב הרב בשם מו"ר מרן הגר"א  דסלר זצוק"ל מפני שבעיני רבי חנינא הטבע הוא לא יותר מאשר אחיזת עניים ומטרתו לבחון את האדם ולנסותו האם יבין שרק רצון ה' הוא הפועל בעולם.

זהו גם הסוד שבנס "חג הפורים", בשושן הבירה היהודים הבינו שבדרך הטבע אין שום סיכוי להינצל מגזירת המן הרשע, לפי מה שהם מבינים מהתנהגותה של אסתר אי אפשר לסמוך עליה-היא לצד אחשוורוש והמן ומכבדת אותם; מאחשוורוש אי אפשר לבקש חנינה-הוא לא מצטיין באהבת ישראל... לארגן מרד זה לא מציאותי משום שאחשוורוש מולך ושולט מהודו ועד כוש ויכול לבלום כל מרד בקלות, השרים, האחשדרפנים והפחות הרי יעמידו את כל אמצעי הלחימה שבידם לרשות אויבי ישראל, כדי לסייע להם להוציא את גזירת המן לפועל.

הפתרון היחיד הוא לסמוך על אבינו שבשמים; צום ובכי שלושה ימים והגלגל התהפך: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט', א) וכל כך למה? משום ש"הדור קיבלוה", קיבלו עליהם את התורה ואת האמונה שרק ה' פועל בעולם, ו"אין עוד מלבדו". כשחיים לאור הבנה זו, ניתן לשנות כל כוח חומרי שבעולם.