דוד ברוורמן

סנגורם של ישראל  

 שח לי ידיד, "השתתפתי ב"יום שכולו תורה" בבית  הכנסת בחו"ל, אחד הדרשנים נתן שיחה מרגשת  על גודל העניין של קדושת בית הכנסת , בין שאר הדברים ציין הדרשן עד כמה חמור להשאיר את הסלולארי פתוח בשעת התפילה, בפרט כשהוא לא על רטט, הוא הגביה את קולו ואמר: "בדבר הזה אין מקום לדון לכף זכות!  להבדיל, כמו בבית משפט, יודע כל הנכנס לאולם להעביר  את המכשיר  לרטט, ולא, ייענש כחוק, כך בדיוק צריך לנהוג בבית כנסת. ואז, בתזמון מבהיל, פתאום נשמעו בכול רחבי בית הכנסת  צלילים עוצמתיים  שבקעו מחליפתו של הדרשן... הצלילים עלו והתגברו, בלית ברירה הוא הוציא את המכשיר וכיבהו. ואז הפטיר: " איני חוזר בי מהחומרה שבזלזול בבית כנסת בהשארת הסלולרי  רועש, אך אני כן חוזר בי  בעניין של  "לדון לכף זכות"...     

פרשת כי תשא עוסקת באחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר, מאורע אשר הביא כמעט לכילוי העם, חטא העגל. במעמד הר סיני התעלו בני ישראל לשיאים רוחניים שאין לנו השגה ברוממותם. אילו זכו והיו שומרים על מעמדם הנישא, היו זוכים להקביל את פני משה ברדתו מן ההר כשלוחות העדות בידיו, והעולם היה מגיע אל תיקונו המלא. אלא שלמרבה הצער השתבשה התמונה הנפלאה. כשעדיין לא שככו הקולות והברקים של מתן תורה, וכבר גבר כוחם של הערב רב שהחטיאו את ישראל בחטא העגל.

העוון הכבד פגע ברקמות העדינות ביותר של נפש העם, עד כי נאמר בחז"ל שממנו נובעות צרות כל הגלויות לאורך כל הדורות. אמנם העגל שסגדו לו ב"קצות" מחנה ישראל, נוצר על ידי העֶרב רב שעלו ממצרים,  גם העובדים בפועל לעגל היו אותם האנשים. אך עם ישראל עמד מהצד ולא מחה, ואף היו  שהשתתפו במחולות ובשמחה, וזו עיקר התביעה עליהם. חטא זה לא כופר עד תום, עד ימינו.

בשיאו של החטא כשחלק מהעם עולז ורוקד סביב עגל הזהב,  פונה הקב"ה אל משה רבינו: "ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם, ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול " (שמות לב', י'). נורא. השי"ת  מעלה בפני משה אפשרות של כיליון של עם ישראל, חלילה.

יש להתבונן בפשר הבקשה "הניחה לי", להניח ממה? וכי משה רבינו תפס בדבר שהתבקש להניח לו?!  ומלבד זאת הרי כשהקב"ה אמר: "הניחה לי" משה עדיין לא התפלל מאומה על עם ישראל, מה אם כן תוכן בקשה זו? רש"י במקום מביא את דברי חכמים במדרש: "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יֶכַלֶם". (שמות רבה מ"ב ט')

כלומר, הקב"ה לא מסתיר את כעסו על בני ישראל, אולם יחד עם זאת הוא מעביר למשה מסר נסתר. אם תתפלל מתוך תחנונים, תוכל לשכך את הכעס והחימה, ובכך תתבטל הגזירה.

  "ויחל משה את פני השם אלוקיו ויאמר למה השם יחרה אפך בעמך אשר הוצאת אשר הוצאת מארץ מצרים...". בפשטות, יותר מאשר הייתה זו תפילה, הייתה זו סנגוריה ולימוד זכות על עם ישראל. סנגוריה שאכן, פעלה את פעולתה, כפי הנאמר:  "וינחם השם על הרעה אשר דִבֶּר לעשות לעמו".

אלא שיש להתבונן בטענה שהציג משה רבנו: "למה השם יחרה אפך בעמך", וכי מדובר כאן על איזה מעשה שולי וזוטר? והלא הם עברו על הדברה השנייה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". וזו לא נעשתה במחשכים, כי אם  בפרהסיה, תחת אותם שמים שנפתחו ארבעים יום קודם בהתגלות אלוקית לעין כל עם ישראל!!  והנה, כעת, עם ישראל  עומד ומביט בפורעי העגל בשתיקה, ספק בהסכמה,  וכי זה דבר של מה בכך?!

יישב זאת מו"ר אבי שליט"א שהתשובה נמצאת בארבעת המילים: "אשר הוצאת מארץ מצרים" כלומר, אל מי מופנית הטענה? אל עַם שזה עתה יצא ממצרים! הלא מהיכן באו, מטומאת ארץ מצרים,  המרכז העולמי לכישוף ועבודת האלילים, ושם היו שקועים במ"ט שערי טומאה במשך 210 שנים. פלא שנפלו מהעם בחטא זה?!  כלומר, השהות הארוכה בטומאת מצרים משמשת כזכות ומליצת יושר על עם ישראל.

מקור מפורש לטענה זו מצאתי באלשיך הק' וז"ל: " אשר הוצאת מארץ מצרים" – "והנחת את ישראל במצרים- מקום עבודה זרה ותועבות העמים, ועל מנת כן הוצאתם".

 המלבי"ם מוסיף לבאר: " למה השם יחרה אפך בעמך - רוצה לומר אחר שאמרת שחת עַמְך, שעמי, שהם ה'ערב רב' שחתו, לא עמך השם, שהם ישראל, אם כן למה יחרה אפך בעמך שהוא ישראל, שהם מוסתים ומועטים!   ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא - אשר הוצאת ממצרים - ששם מקום עבודת אלילים, והוצאתם בכח גדול - כי גם הם היו שם עובדי עבודה זרה, ואיך תבקש מהם שבימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה, עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים?!"

זו הטענה לזכות שהציג משה רבינו , אם התביעה על כלל ישראל היא בזה שראו ולא מיחו, הרי הם עצמם היו עובדי אלילים לפני  זמן כה מעט, ולבטח אין לצפות מהם שחזרתם בתשובה תהיה כה גדולה עד כדי שילחמו בחבריהם הסוגדים לעגל הזהב!.... 

הגרש"ר הירש זצוק"ל מוסיף לבאר את עוצמת טענת משה רבינו  וז"ל :  כי הסיבה הידועה, שעברו על הציווי.  "אשר הוצאת מארץ מצרים" - אתה היודע הכל, וידעת כי לא ייכנעו תיכף לתורה, והרי בכוונה בחרת בעם: 'קשה העורף' להופיע עליהם בקולות וברקים, ולא בעם יותר נכנע... וודאי לא התכוונת אם כן להשמידם תיכף במרים הראשון."

ונתבונן בדברי הגרש"ר: " בכוונה בחרת בעם 'קשה העורף' להופיע עליהם בקולות וברקים, ולא בעם יותר נכנע..." הרי למראה חטא העגל פנה הקב"ה למשה רבינו: : "ויאמר השם אל משה, ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה ערף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שם ל"ב ט') כלומר שמפני קשיות העורף  מבקש הקב"ה חלילה לכלות את עם ישראל . ומאידך משה רבינו מבקש בדברי פיוסו : " ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך השם ילך נא השם בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו" בקשה הנשמעת מופרכת לחלוטין כיצד פתאום "קטגור ייעשה סניגור"?! דומה הדבר לרוצח אביו בדם קר, המבקש את רחמי השופט  כי יתום הוא!...

אלא שקשיות עורף היא תכונה יהודית מולדת! שלא ניתנת לעקירה, היא מושרשת בבסיס, אך ניתנת  להטיה ולנווט, מחד היא יכולה להיות שלילית לחלוטין כחוצפה ועזות לרוע,  בבחינת: "ישראל כשהם יורדים"... אך מאידך, יכולה לשמש כעוצמה יהודית מדהימה ופלאית מאין כמוה. מול כל העריצים שבקשו לכבות את האור היהודי, עמד עם נחוש ועצמתי ששום איום  לא הרשימו כלל, וכל זה בגלל קשיות העורף דקדושה.

מקור לדברים ניתן לראות בדברי בעל ה"חתם סופר זי"ע (מעובד): "ועשית ציץ זהב טהור " נאמר  בגמרא בערכין (ט"ז) "הציץ היה מכפר על עזות מצח שנאמר: "ומצחך נחושה". עם ישראל הצטיינו בתואר "עַזים שבאומות", מידה שהטביע הקב"ה בעמו כדי שיהיה לנו הכוח והתקיפות  לעמוד על אמונתנו ודתנו כנגד המלעיזים עלינו.  מאידך הלא אמרו: כי: "עַז פנים לגיהינום", הרי שמידה רעה היא. לפיכך הוצרכו לכתוב על הציץ שעל המצח: " קדש להשם", להודיע שאנו מקדישים ומכוונים את כל העזות המצח שלנו רק לענייני ה"קדש להשם", ולא חלילה לעניינים אחרים. (עולת שבת- תשב"ר ד'לייקווד)      

ממשיך הגרש"ר:  "למה יאמרו" - ובהוצאה ממצרים לא התכוונת רק לחנכם כעמך, כי אם גם להראות לעמים האחרים כי אני השם, כי להשם הארץ ועוד, ועתה תיהפך הודעה זו על ידי השמדת העם להפכה, ומצרים יחשבו שבצדק שיעבדו את העם הזה. אשר נשבעת להם - בשעת השבועה היה השי"ת בטוח בחוזק הגזע האציל הזה, שמעולם לא יושחת כולו, ולכן נשבע כי לצאצאיהם זכות עולם על הארץ, ואם כן בוודאי ייטיבו דרכיהם בעתיד.

ומסיים הגרש"ר: " וינחם השם" - כל זה היה כדי להראות למשה את טעמי ההנהגה האלוקית, דהיינו- כי העתיד היותר טוב דוחה את הסכנה העכשווית."

למדנו מהי כוחה של סנגוריה, וכשרואים חלילה יהודי הנופל בתהומות החטא, לפני הביקורת והכעס, כדאי להתבונן מזווית אחרת על חייו , משפחתו, סביבתו, ניסיונותיו וקשייו. נחפש יותר ויותר נקודות זכות, כך אולי נוכל לסייע לו לצלוח את קשייו, ולסייע לו להתרומם ממצבו, ולטפס אל על למעלה, אל הדרך הסלולה בעבודת השם.