מעשה בנערה שהגיע לפירקה, והכירה בחור חסר מקצוע. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנה מכספה – ואכן, כיאה לחתן הוא נראה הדור ומקסים בעמדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה בשביל החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו הזוג לדירתם החדשה. למחרת בבוקר ירד החתן למכולת – לקנות מצרכי מזון. ולהפתעתה הבחור פשוט נעלם.

חלפה שעה ושעתיים, והחתן טרם חזר. הלילה ירד, והיא נותרה בודדה בדירתה. חששה, אולי נחטף, אולי איבד את זכרונו. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים אך לשוא. חלף שבוע, חלפו שבועיים, לא ניתן היה להסתיר יותר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים, ולא היה ממנו כל אות חיים. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון...

כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון, לבין חרדה ודאגה. בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה, ולפתע נשמעה נקישה בדלת. היא קמה לפתוח – וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח, לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. הוא נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות –

והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה, כלום תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר, ותניח לו לפתוח דף חדש?

"את חיוורת", אמר לה. "בואי, שבי. למה את שותקת, את נראית מתוחה..."

מה הייתם עושים? כיצד הייתם מגיבים? היא, מכל מקום, החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות, ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת – להביא מצרכי מזון. ושוב לא שב.

הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכינה עם בדידותה. בהגיע יום השנה השני לנישואין, הפעמון צלצל. ובפתח, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות...

"מה אתה רוצה?" שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים", אמר, "ואני מאד מבקש שתכניסי כספים נוספים לחשבון הבנק שלי, משום שמשכתי משם את כל היתרה. ויש לי הוצאות רבות, את מבינה..."

*           *           *

יום הכיפורים הוא יום התרצות, יום פיוס, יום סליחה ומחילה, יום של התחלה מחודשת, יום של קבלת עול מצוות.

באם כך נבוא ליום זה, אזי תיפתח הדלת לרווחה ונוזמן להיכנס מבלי שנישאל שאלות מביכות. כגון, היכן היינו עד כה??