מה כדאי לזכור אחרי המלחמה?
“טנק סורי שועט לכיווננו!!!" צעק התצפיתן במוצב 114, מזרחית להר פרס, הר געש רדום במרכז הגולן. אילן אשל שהיה מ"פ של פלוגת הטנקים, בגדוד הסיור של אוגדת רמת הגולן, היה בדרכו לחופשה. "נסעתי עם ג'יפ המ"פ עם קשר פתוח" הוא מספר. "זה היה רק למקרה של תקרית, שהייתי בטוח כמו כולם שלא תקרה. ביצעתי סיבוב פרסה, וחזרתי למוצב". האירוע התרחש כשלושה שבועות קודם מלחמת יום הכיפורים. 
"הטנק הסורי הבודד המשיך בנסיעה, כשהסורים יורים עליו. לא ידענו איך לפרש את האירוע. הטנק הגיע עד גדרות המוצב, פרץ אותן, עלה על מוקש  ונעצר. איש לא יצא מהטנק. הסורים ממשיכים לירות וכוחותינו יורים חזרה. מאוחר יותר ביקשו הסורים הפסקת אש ובקשו לגרור את הטנק חזרה אליהם. 
הסורים התקרבו אל הגדרות... ופתאום החלו לירות שוב על הטנק הבורח. עכשיו היה ברור. הסורים יורים כדי להשמיד את הטנק ולהרוג את העריק שהיה בתוכו. נהג הטנק, שהיה בו, קפץ מתא הנהג והחל לרוץ בתוך שדה המוקשים של המוצב עד שעלה על מוקש נעל, ונשכב פצוע.
למרות הפציעה, החייל הסורי לא איבד את ההכרה והוא החל לדבר: “הדיוויזיה בה אני משרת קודמה מאזור דמשק, דרומה לאימונים. לפי הלחישות ששמעתי, היו האימונים הכנה והסוואה לפתיחת מלחמה בישראל. אני לא שונא את ישראל, אני דווקא שונא את המפקדים העלאווים שלי. קבלתי חופשה של 48 שעות ואיחרתי לחזור בפחות משעה. המ"פ שלי העמיד אותי מול כל הפלוגה והעניש אותי בגילוח חצי ראש. זה היה עלבון קשה. החלטתי לערוק לישראל. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה לקחת את הטנק שלי לכיוון ישראל”.
החייל הוסיף עוד פרטים רבים על ההיערכות הסורית למלחמה הקרובה, שבישראל האמינו שלא תקרה. בסיום החקירה של השבוי, שאלתי את המח"ט מה עושים עם החייל ועם הפרטים שהביא. "אעביר את הדו"ח לאוגדה ולפיקוד". הוא אמר ביובש. 
אילן אשל מסיים את סיפורו בביקורת: "מסקנות אופרטיביות כנראה לא הוסקו מהסיפור, כמו גם מדו"חות מודיעיניים אחרים"
זה לא המקום והזמן למתוח ביקורת על שאננות או אוזלת יד, שהייתה קודם מלחמת יום הכיפורים או קודם 'מלחמת עזה הראשונה' שבעזרת ה' תהיה גם האחרונה. גם כי איני איש ביטחון. יש גם ‘טובים’ ממני שיעשו זאת בשוך הקרבות. ולצערי 'טובים' עוד יותר שעושים זאת כבר עכשיו.
אבל הסיבה העיקרית שאני נגד הביקורת, לפחות זו האגרסיבית, כי המבט היהודי הוא דווקא אחר. השתדלות אכן צריך לעשות, אבל לא יותר. הכוננות הקבועה וההתחמשות בטכנולוגיית על, כמו הכסף הרב שמוזרם למערכת הביטחון, הם ההשתדלות המתבקשת. כוחות הביטחון בישראל נחשבים לטובים בעולם. עם זאת, בכל מערכת יש כשלים בלתי נמנעים פה ושם. 
וזה בדיוק העניין... כשלים פה ושם לא גורמים לקריסה קולוסלית. 
בראייה הרחבה, ישראל כמעט בלתי חדירה. בראייה הרחבה, בלתי ניתן לפרוץ את הגדר בכל כך הרבה מוקדים מבלי להיעצר בתוך דקות. החמאס לא באמת היה יכול לכוון את כניסתו לתוך הכשלים הקטנים והנסתרים. עובדה. לפי עדויות של מחבלים שבויים, הם היו מופתעים מאי התגובה המיידית של כוחות הביטחון הישראלים. במילים פשוטות יותר, הם התכוונו למשהו אחד... אבל ‘שיחק להם המזל’ למשהו מזעזע הרבה יותר.
כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שאכן לא הפשלות גורמות לקריסה. לא הכשלים בשטח 'גורמים' לזוועה. הם רק ה'תירוץ' לזוועה שהיא קריאת השכמה שמכוונת אלינו. ‘הצלחה’ מזעזעת שכזו, היא שעון מעורר. לנו כעם ולכל אחד מאיתנו כיחיד. 
'אבל אשמים אנחנו' 
רש"י הראשון בפרשת בראשית מביא את דברי המדרש: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’ (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? 
משום: ‘כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים’ (תהלים קיא, ו). אם יאמרו אומות העולם לישראל: ‘ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; ישראל אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.
נכון, אנחנו יושבים בארץ ישראל... הקב"ה נותן את הארץ ל'אשר ישר בעיניו'. האם אנחנו במצב של 'נתנה לנו'?! הרי כל יום, כל שעה אנחנו נלחמים על זכותנו לחיות כאן. הארץ לא ממש נתונה בידינו. אנו כמו אוחזים באבדה שמצאנו, אבל מישהו אחר תופס אותה ומושך אותה מידינו שוב ושוב כל העת.
האם אנחנו הישר בעיניו' באופן ברור?! האם הארץ נתונה בידינו?! אולי ח"ו קצת ‘נתנה להם’?!
כדי לזכות ל'נתנה לנו' באופן מוחלט, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש. בואו נחזור רק כמה שבועות לאחור, אולי אפילו כמה ימים...
כמה הייתה שנאה בתוכנו? נכון שזה בגללם... ו’הם התחילו’. אבל... אשמים אנחנו. הדרך היחידה לזכות בארץ בנתינה גמורה, היא להרבות תורה ומצוות, הרבה אהבת ישראל וקידוש ה'. 
ועצה קטנה לכוחות הביטחון שבעורף – אלו אנחנו, רוצים שקט להרבה שנים? אפילו לתמיד? כדאי שנזכור זאת גם אחרי המלחמה...