לפני מי יודע כמה שנים, באחת הארצות היה היה רועה. הוא אהב את צאנו ודאג לו כדאוג אב לילדיו. מידי בוקר יצא עם כבשותיו לכרי דשא ירוקים ולמעינות מים זקים. הוא הניח להן לאכול ולשתות כאות נפשן, ולעת ערב אסף אותן לדיר קטן לנוח למנוחת הלילה...

את סיפור הרועה והכבשות מספר האומן גדי פולק בספרו המדהים 'שבע כבשות לבדנה' שאקטואלי יותר מתמיד למאורעות ולתקופה בהם אנו נמצאים.

כך נמשכו ימיהם של הכבשות בשקט ובשלוה עד ש...

ערב אחד, כשכולן הוכנסו לדיר וכבר התכוננו לשנת לילה, קפצה אחת הכבשות והכריזה בקול רם: "די!!!"

"הוא מתייחס אלינו כאל גדיים בני שנה! נמאס!!! הוא מחליט לאן נצא ומתי נחזור, מה נאכל ומה נשתה! הוא בוחר עבורנו דרכים ולא מותיר לרעות בשדות זרים! עד מתי נרקוד לפי החליל שלו?"

"את צודקת!" הסכימה כבשה שניה "כן" פעו כל השאר. "אי אפשר כך!" די למוגבלות!" רוצים חופש!" "זה צער בעלי חיים!" "חייבים לעזוב!"

ורק כבשה אחת קטנה ושמה דסי אמרה בשקט: "סתם טפשות. הרועה יעשה הכל כדי להיטיב לנו... וחוץ מזה, יש הרבה סכנות בחוץ ואנחנו לא מכירות את השבילים. מי יגן עלינו?"

"אנחנו יכולות להגן על עצמנו לבד!" נבחו הכבשות. "אם ברצונך להיות הכבשה השחורה- השארי לבדך... אנו עוזבות מיד!..."

דלת הדיר נפתחה לרוחה וכולן שעטו החוצה. "וואו! סוף סוף!! אל החופש!..."

בצומת השבילים הלא מוכרת השתוללו הכבשות כגדיים בני שנה. "הידד!" "החופש!" "איזו הרגשה נפלאה!" "לחיות ולהיות עצמאיות!!"

והנה... מי זו?? דסי??

"סוף סוף קיבלת שכל? בואי, הצטרפי אלינו!"

"לא לא!" אמרה דסי, "אנחנו חייבות..." אבל היא לא הספיקה לסיים.

על השכבה הדקה של השלג הטרי נראו בברור...

עקבותיו של  ז...א...ב...

פחד חדר לעצמותיהן ושיתק אותן.

זאבים!!!

גוש של צמר פתח בדהרה... העיקר – לא לעצור!!! כשיבבת הזאבים מהדהדת באזניהן מכל עבר. השמש שקעה, חושך סמיך ירד וכוחותיהן הלכו ואזלו...

ריח מוכר חדר לאפן והדליק במוחן נורה שלל תקוה.

אש!

בקרחת היער– מדורה קטנה. כל טלה קטן יודע: הזאבים פוחדים מאש!

אט אט חיממה המדורה הקטנה את הכבשות והרגיעה אותן. רק שאלה אחת הטרידה את כולן: מה הלאה?

הגדולה והחזקה שבין הכבשות פתחה ואמרה: "למה בעצם אנחנו נפחדות? למה אנחנו הולכות כצאן לטבח? הרי אנחנו חזקות! גם לנו יש שינים! אנחנו לא כבשות תמימות! עם מעט אומץ נראה לזאבונים הללו עם מי יש להם עסק!

ורק הכבשה הקטנה, דסי, אמרה: "זה לא יעזור, עלינו לחזור לרועה, רק הוא יגן עלינו!" אבל כולן התעסקו בהכנות קדחתניות לקרב ההיסטורי...

\הכבשה הלוחמת החלה לצעוד לכיוון היער האפל. הציוד שלה וההליכה שלה הבטוחה היו דוקא מרשימים מאד... אבל הזאבים, כנראה לא התרשמו במיוחד – כעבור דקות ספורות התגלגל לרגלי הכבשות כדור צמר נשוך וצורח...

"הכל בגלל דסי" אמרה אחת הכבשות. "הגמגומים שלה הורידו את המוראל ופגעו במוטיבציה"...

"זו בודאי לא הדרך" אמרה הכבשה החכמה. "הרי אנחנו לא בג'ונגל! הבה נתנהג בצורה נאורה: הזאבים לא רודפים אחרינו סתם כך. משהו מפריע להם, משהו מציק. (אין זאב רע .יש זאב שרע לו.) אולי הבעיה בנו. נשב, נדבר איתם, נגיע לפשרות משני הצדדים ונחתום על הסכם. אני מוכנה להיות השליחה לשיחות השלום"...

כולן הסכימו פה אחד. פרט לדסי שהתחילה שוב בפזמון החוזר: "חייבים לחזור לרועה".

השיחות הגיעו לקיצן תוך דקות. כנראה הצד הזאבי לא היה מעונין בכל פשרה. הכבשה החכמה נחתה בסמוך למדורה כמעט בשלום, רק זנבה נותר ביער...

"הם בטח שמעו את דסי עם עמדותיה הקיצוניות והבינו שלא כולן אצלנו מוכנות להתפשר"...

"אני יודעת מה לעשות!" אמרה כבשה אחרת. " התנהגותם של הזאבים היא טבעית. דרך העולם היא – שהזאבים אוכלים את הכבשים! הפתרון היחיד הוא לחדול מלהיות כבשים. עלינו להזדאב!"

היא התגלגלה בעפר הסירה את פעמונה מצוארה והרכיבה מסכת זאב...

התחפושת ככל הנראה לא הייתה מוצלחת. המסכה וקווצות הצמר עפו לכיוון זה, הכבשה המסכנה – לכיוון אחר...

"אינני יורדת לסוף דעתכן" אמרה הכבשה השאננה, "מה הלחץ? החיים קצרים, וכי לא עדיף להנות מהם כל עוד הם נמשכים? הרי יש לנו כל מה שדרוש: מאור, חום, חברה טובה. לא חבל לשקוע בפוליטיקה כל הזמן? אכול ושתו כי מחר... טוב לא משנה...

"אבל המדורה תכבה מתי שהוא" – ניצלה דסי רגע של דממה, "ואז... מה נעשה אז?"

"אז נדאג" ענתה השאננה.

הפעם כולם נטו להסכים עם דסי: התעלמות אינה פיתרון...

"הבה נפנה אל הנמר" אמרה כבשה אחרת. "נבקש שיקח עלינו חסות! הוא הכי חזק ביער"

"זה לא הפתרון" אמרה הכבשה האחרונה – "יבוא יום שהוא יהיה רעב גם נמרים אוכלים כבשים! הכשלונות שלנו נובעים מחוסר הסברה נאותה! אם כולם ידעו את האמת, הרי הרדיפות תפסקנה מיד! צריכים רק להסביר בצורה משכנעת!

קול זעקה קרע את הלילה:

"הקשיבו כל מי שרוח הצדק פועמת בקירבו! החלטנו לפרוץ את שתיקת הכבשים! רודפים דוקא אותנו! למה?! מה חטאנו?! תנו לכבשות לחיות!!"

שאגת זאב מקפיאה היתה התשובה היחידה לה זכו.

"נצטרך לבנות גדר" נאנחה אחת הכבשות...

"זהו" קפצה דסי – "שתקתי כבר הרבה זמן! אתן מנסות להמציא פתרונות שונים ומשונים, מדוע לא לנסות את האפשרות שאני מציעה? בואו נחפש דרך לחזור לרועה!"

"וכי ברחנו על מנת לחזור?!" רגזו הכבשות "ומי אמר שהוא ירצה לעזור לנו" "איפה הוא היה כשתלשו צמר מבשרנו?"...

האש כבתה לפתע... הזאבים יצאו מהיער והתחילו להתקרב... זה הסוף...

עכשיו כולן היו מוכנות להסכים עם דסי.

"איש לא יעזור לנו, רק הרועה... למה ברחנו? הן הצטופפו יחד, עצמו עיניהן מפחד ו...

מנגינה מוכרת חדרה לאוזניהן... לאור קרני השמש הזורחת הן ראו אותו בברור.

הוא הגיע!  הרועה...

המילה האחרונה: פעמים ימצא זאב, מכוסה בעור כבש.  

צמח צדיק כג לרבי יהודה אריה ממודנא