התחושות הקשות מתערבבות בנפש. בזמנים כאלה האדם מחפש אחר עוגן כלשהו להיאחז בו לנוכח הטירוף. המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ואנחנו זקוקים לתיבה. זה עתה חזרנו מדירת ארעי לדירת קבע והנה גילינו עד כמה רעועה אשליית הקביעות. סדרי עולם שהתרגלנו להישען עליהם התבררו כאשליה.

אלא שאותה "דירת ארעי" ממנה יצאנו עם סיום חג הסוכות היא גם ה"צילא דמהימנותא". היא מזכירה לנו כי עוגן הקיום האמיתי שלנו הוא בורא העולם שיש לו קשר אישי ופרטי עם כל אחד מאיתנו. זוהי הנקודה הפנימית המונעת מאיתנו להתערער גם כאשר סביבנו יהום הסער.

על תיבת נח שואל הרמב"ן כיצד היה בה מקום לכל עולם החי והנצרך לו. "וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה?" תשובתו שהיה זה נס מסוג "החזיק מועט את המרובה".

בעל ה"כתב והקבלה" מוצא לכך סמך גם בדיוק לשון הכתוב: "והקמתי את בריתי אתך, ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו, יח) . "לבוא אל התיבה" משמעו צמצום דבר גדול אל תוך מרחב קטן. המילה "ברית" מצביעה על קשר החורג מגדרי הטבע הרגילים. צמצום עולם החי אל תוך התיבה הייתה אף היא מאורע החורג מגדרי הטבע.

נמצאנו למדים כי גם התיבה הייתה מעין "סוכה" – "דירת ארעי" שלמרות היותה בנויה מקורות עצי גופר ענקיים ושכבת כופר שציפתה אותה מבית ומחוץ, למרות היותה חזקה, הרי שמה שקיים אותה באמת ואיפשר לה למלא את ייעודה בהצלת נח והעולם הייתה ההשגחה האלוקית. למרות ממדיה הגדולים ולמרות מאה ועשרים השנים שנוח השקיע בבנייתה הוא ידע כי ברגע האמת מה שיאפשר לתיבה למלא את תפקידה ומה שיגן וישמור עליה במהלך המבול יהיה בורא עולם. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

נח הצדיק התמים נדרש לאמונה ולקור רוח, להמשיך ולתפקד בעוד העולם כולו שרוי בחורבן, לעסוק בצורכי היום יום של הטיפול וההאכלה של כל עולם החי, בעוד ליבו הומה מדאגה לשלום אהוביו. ואף אנו נעשה כן: נאזור חיל ונהיה איתנים, נתמיד ונתחזק במעשינו הטובים, נפיץ אור וחיזוק לסביבתנו, נסייע ונעזור בכל אשר נוכל, נעשה כל אחד את המוטל עליו מתוך תפילה ואמונה כי ה' אלוקי ישראל הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.

**

ועוד מחשבה.

בעתות משבר וחורבן נדרש האדם להבין את גודל השעה ואת האתגר המונח לפניו לעשות מעשים גדולים.

העורב נשלח לראות הכלו המים אך לא מילא את שליחותו. המדרש (מובא בתמצית ובשינוי לשון ברש"י) מתאר דו-שיח מוזר המתקיים בין העורב לנח: "אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני, ואתה שנאתני. רבך שונאני: מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך?"   

אפשר וחז"ל ביקשו להעמידנו על האירוניה שבמצב. העורב, המוכר כעוף שחור ואכזר, קיבל כאן את הגדולה שבהזדמנויות: לצאת אל המרחב ולהיות הראשון שיגלה ויוביל את הדרך לעולם חדש.

אבל העורב שבוי בחשבונותיו הקטנוניים, בחשדות שונים ומשונים כלפי נח שהיטיב עימו שנה תמימה, בטענות הזויות מן הגורן והיקב. אין הוא מתרומם לגודל השעה ואין הוא מבין שמה שנדרש ממנו הוא להתעלות על עצמו.

בזמני קושי ומשבר – כך אפשר והמדרש אומר לנו – אל תהיו עורב. מצאו בתוככם את גבורת הנפש ואת אומץ הלב לצאת ולבנות למרות כל השיקולים והפחדים.

אני חושב על דור שורדי השואה שמתוך מציאות נפשית ופיזית של קושי שאין לתאר, שאבו כוחות להקים מחדש משפחות, לקומם חורבות, לבנות משהו חדש אחרי כל האובדן והשכול. כמעט כל העולם המוכר לנו, זה העולם שאנחנו תופסים כמובן מאליו, נבנה על יסוד מסירות הנפש הזו. הם לא היו עורבים. הם היו יונים. על היסודות שהם יצקו רגלינו נטועות היום, וגם אנו נמשיך ונצוק כאן יסודות של קיום יהודי בסייעתא דשמיא שעליהם יעמדו רגלי ילדינו וצאצאינו בשנים טובות עוד יבואו.

**

השנה האחרונה ראתה שבר ופילוג שלא היה כמוהם בתוך עם ישראל. סכסוכים ומריבות שהיום נראים מגוחכים ועלובים. פתאום קיבלנו תזכורת שהאויב הרשע אינו מבדיל בין אברך באופקים לבין קיבוצניק בעוטף. כולנו יהודים. אחים אנחנו. המכנה המשותף שלנו עמוק ורחב, גם אם הנחנו למריבות להסתיר עובדה זו.

כאשר לוחמי השייטת באו לחלץ את החיילים הנצורים במוצב סופה הם דפקו על דלת הבונקר וצעקו להם: "שמע ישראל! שמע ישראל!" ברגע האמת, בתוך ערפילי הקרב, הנקודה היהודית והאמונה היהודית הם נקודת העוגן המחברת את כולנו. מתוך האחדות הזאת ואהבת ישראל נזכה לסייעתא דשמיא. "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כוח לעשות חיל".