שעת לילה מאוחרת. יצאתי מבית החולים 'תל השומר', שם ביקרתי חולה.

לפתע שמעתי מישהו קורא לי. אחות מסמנת לי בידה שאבוא בדחיפות: "באחת המחלקות שוכב יהודי חרדי במצב קשה מאד, ממש ברגעיו האחרונים, ואיש לא נמצא לידו. כדאי שתהיה שם בעת יציאת הנשמה", מציעה האחות.

מצווה שכזאת לא מוצאים בכל יום. קפצתי על המצווה, וניגשתי אל היהודי.

"ש. גלס", כך היה כתוב באותיות קטנות בשלט הקטן שלפני המיטה, שבה שכב יהודי קשיש מאד, רזה, כחוש ומראהו נורא. ידיו הדקיקות אחזו בספר תהלים, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע.

שאלתי אותו: "יש לך אשה?" להפתעת האחיות והצוות הרפואי שהיה לידו, פתח האיש את פיו והשיב: "לא, אין לי אשה". "וילדים יש לך", "לא אין לי".

"יש לך קרובים?" המשכתי לשאול והזקן משיב: "יש לי קרוב אחד, שעמו אני מדבר עכשיו", ומצביע על 'ספר התהלים'. "תעשה לי טובה", מבקש הזקן: "אל תפריע לי לשוחח עימו, לך לעסקיך ואל תפריע לי"... ברגעים הבאים הדרדר לפתע מצבו הרפואי של החולה יותר ויותר, והוא עמד לפני יציאת נשמה. לפתע פתאום הוא פתח את פיו בשנית, וסגנון דיבורו השתנה מן הקצה אל הקצה:

"בעצם למה אמרתי לך שאין לי ילדים? הרי יש לי... יש לי בן אחד ושמו: דוד. דוד היקר שלי", החל הישיש לספר, ועיניו נמלאו דמע. הוא מדבר אל בנו בלשון נוכח, כאילו הבן היקיר נמצא לידו.

"דוד אהובי, בן יחיד אתה לי. שנים רבות המתנו בציפייה לילד. הנה התרחש הנס ונולד לנו בשעה טובה 'ילד פלא', ושמו: דוד. אוי, כמה שאמא אהבה אותך... אתה היית האושר שלה. שלחנו אותך ללמוד תורה ב'חיידר', ואתה היית מתמיד גדול בתורה. אפילו בהפסקת הצהרים המשכת לשקוד על תלמודך. אמא היתה מבקשת ממך שתלך קצת לשחק או שתישן קמעה ותאגור כוחות, ואתה היית מבקש ממני: אבא תגיד לאמא שאני רוצה ללמוד, זוהי שאיפתי היחידה בחיים!

בכיתתך למדו גמרא, מסכת בבא מציעא, אבל אתה רצית עוד ועוד, והחילות ללמוד לבד גם מסכת סנהדרין. היית יושב שעות ליד השולחן בסלון, כשגמרא גדולה פתוחה לפניך. מצחך היה שעון על ידך", הקשיש התחיל לנגן בערגה ובערבות: "אי, איי, איי... 'דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה', אי, איי, איי... באיזה ניגון מתוק היית שר בלימוד הגמרא, ממש היית בולע את המילים הקדושות של הגמרא.

היית רק בכיתה ב', וילדים מכיתה ז' באו לשאול אותך שאלות. המלמדים ניבאו לך עתיד מזהיר. עדיו לגאון, אמרו עליך תמיד.

עד... שהגיע היום, היום הנורא שבו הפכת את עורך. היית בן עשר. חזרת לסעוד את ארוחת הצהרים, ממטעמיה המיוחדים של אמא, ובדיוק אז צלצל הטלפון מרופא המשפחה, אשר ביקש שנגיע אליו בדחיפות. פניה של אמא חוורו. בטרם הספיקה להגיש לך את האוכל, יצאנו בבהלה לרופא. אתה ישבת ולמדת, רעב וצמא.

כשחזרנו מהרופא, ניגשה אליך אמא, חיוורת כולה, נישקה אותך, וכבר לא אמרה לך ללכת לישון או לשחק, אלא אמרה: דוד, תלמד עוד ועוד, תתפלל עליי, אני צריכה לטוס לחו"ל לטיפולים!...

אתה היית ילד קטן, מלא אמונת תום. הבטחת לה בדמעות רבות שזלגו מעיניך: 'אמא, אל תדאגי, אלמד תורה ואתפלל עלייך, ואת תחזרי מהר הביתה בעזרת ה''. וחזרת מיד ללימוד הגמרא בשקיקה.

אמא טסה לחו"ל יחד עם קרובי משפחה. באצילותה לא הסכימה שאני אצטרף לטיסה, כי היא אהבה אותך וסירבה להשאיר אותך כאן בארץ עם קרובים. לכן, הוחלט שאני אשאר איתך בארץ. עבר חודש נורא של מעברים בין תקוות לייאוש. הרופאים היו פסימיים לחלוטין. אתה, דוד, בתקופה זו היית מהורהר מאד, ראיתי שהתאמצת מאד ללמוד, למרות שבלילות שמעתי אותך מתייפח רבות מגעגועיך לאמא... והנה, יום אחד צלצל הטלפון, על הצג היה רשום מספר מחו"ל... לא היה לי אומץ להרים את השפופרת. אך אתה, דוד בני, הרמת את השפופרת, ושמעתי אותך זועק אל תוך השפופרת: 'אמא, אני רוצה לגלות לך סוד. רק את נתת לי - כשהיית כאן לידי - את הכוח להמשיך ללמוד. התנהגת אלי כמלאך. כשקראת לי לבוא לאכול, ראיתי שאכפת לך שיהיה לי כוח לגדול ולצמוח בתורה. אמא, בלעדיך לא אוכל ללמוד. אמא, אני רוצה שתבטיחי לי שתחזרי תוך חודש! אני כבר לא יכול, אני נשרף מגעגועים... ואמא הבטיחה שתחזור כמה שיותר מהר... דוד התאושש והתחזק ושקע בלימוד הגמרא הקדושה ביתר שאת. הוא היה משוכנע שאמא תחזור תוך שלושים יום.

ו... ביום השלושים, בדיוק, אכן חזרה אמא לארץ, אך... בארון מתים, ברכב של החברה קדישא! לא הייתי מסוגל לספר לו שאמא, אהובתי ואהובתו, הלכה לבית עולמה. ברוב יגוני פשוט שלחתי אותו ללימודים בלי להכינו נפשית לטרגדיה. כך קרה שבדיוק כשחזר דוד מלימודיו, נרגש כולו, מצפה לפגוש באימו... הוא ראה אנשים רבים ליד הבית... ורכב כחול במרכזו... הדוד מאמריקה הוציא את המיטה... ונשק לך בדמעות. אך, אוי, אוי, עיניך שהיו תמיד מלאות חיים, התחלפו בעיניים יבשות וקרות. הבטת במיטה וזעקת בזעם בלי דמעות: 'אמא, הרי הבטחת לי שתחזרי... כך לא חוזרים!'...

כבר בעת אמירת הקדיש היית אדיש, אמרת בקרירות. כל ימי השבעה התכנסת בתוך עצמך, גילית ניכור לכל דבר שבקדושה. כמו שכחת את אהבת ה' שפיעמה בך, את האמונה שיקדה בליבך, נראה שפתאום הכול נמחק.

קמנו מהשבעה. ניסיתי לשוחח עימך שעות רבות, אך היית רחוק, רחוק ממני ומתורתך אשר אהבת כל כך. התנתקת מחבריך הטובים, לא החלפת עימהם מילה. הפסקת ללמוד לחלוטין! הגמרא כבר לא עניינה אותך, שערותיך גדלו פרא. ואני, אביך, לא יכולתי לסבול את השינוי המבהיל שחל אצלך. גערתי בך, צעקתי עליך, אך אוזניך היו אטומות.

יום אחד הבטחת לי שתשתנה, ולא קיימת. תפסתי אותך מתרועע עם חברים פורקי עול. צעקתי עליך: 'שקרן, הבטחת שתשתנה'. אתה הרמת את שתי עיניך במבט חוצפני ושאלת: 'אסור לשקר?? הלא גם אמא שקרה! הרי היא הבטיחה לי שתחזור, ולא חזרה... בלי אמא אני לא יכול ללמוד תורה'. מצבך הדרדר, עזבת הכול וברחת לארה"ב. שם שיקמת את עצמך כלכלית. היום אתה יהלומן מצליח מאד. אך אותי, יחד עם אביך שבשמים ועם יהדותך, השארת מאחור. וכאן אני שוכב על ערש דווי ערירי וגלמוד".

את כל הדברים האלו סיפר לי הזקן, שהיה על ערש דווי ב'תל השומר', "ילד רשע יש לי", הוא נשמע כמי שמסכם את הדברים. אך לפתע כמו חזר הזקן על כל הדברים שאמר, נימת קולו התחלפה, ולהפתעת הכול צווח ואמר: "דוד, אתה לא פושע. הינך ילד קודש! אני הוא זה שחטאתי לך. לא הבנתי אותך. לא ירדתי לרוחו של ילד יתום ואומלל שאיבד את אימו, וגם את החשק ללמוד. במקום לחבק, לתמוך ולעודד עשיתי את ההיפך, הורדתי אותך עוד יותר לשאול תחתית. אני האשם הבלעדי, אתה דוד בן יחיד שלי, יתום שלי, צדיק.

דוד, במקום שאני אמלא את מקומה של אמך, ואשמש לך כאבא וכאמא גם יחד, התאכזרתי אליך. הייתי במצב נורא אחרי פטירתה של אמא, ולא ידעתי כיצד עלי להתנהג איתך, בני היחיד. אני רוצה לדבר איתך, כדי שתדע שאתה הבן שלי, אתה צדיק ואני ה... אני הרסתי אותך במו ידי, וכעת אני רוצה לבקש ממך מחילה!"

הקשיש ביקש שיגישו לו את הטלפון, והחל לחייג. השעה היתה: שלוש דקות לפני חצות הלילה. החולה מתקשר לבנו, אך צליל של 'שיחה ממתינה' נשמע ברקע. בארה"ב עומד 'דיויד' היהודי, אשר נראה כגוי לכל דבר, בעיצומה של שיחה עסקית עם סוחר יהלומים.

הישיש מנסה שוב ושוב לאתר את הבן, אך שוב צליל של שיחה ממתינה נשמע ברקע... מצבו של הישיש מדרדר... הוא מקיש את המספרים, אך... שוד ושבר, ראשו נשמט על מכשיר הטלפון. הישיש האומלל נפח את נשמתו כשפניו מיוסרות, ללא "קריאת שמע ישראל" אך עם וידוי קשה ותחושת החמצה איומה.

המשכתי להקיש את המשך הספרות ו... כעת סוף סוף נשמע קול אנושי... השפופרת הורמה, ודיוויד על הקו: 'הלו, כאן מדברים מארץ ישראל מבית חולים, ברצוני להודיעך בצער רב כי אביך הלך לבית עולמו!' מעבר לקו נשמעה נימה של זעזוע כבד מאד, וקול בכי חרישי. דיויד ביקש שימתינו לו, הוא יוצא מיד בטיסה דחופה לארץ ישראל.

דיוויד הגיע להלוויה מזועזע מאד. מתברר, שבסתר לבו נשמרה בכל זאת, ולמרות הכול, פינה חמה לאביו.

דיוויד פגש אותי לפני ההספדים והקדיש, וניסה לדלות ממנו מידע על הרגעים האחרונים של אביו. האם למד גמרא שכה אהב? התפלל? אמר וידוי? קריאת שמע? על הכול עניתי בשלילה. אבא שלך דיבר רק עליך! המילים האחרונות שלו היו על אודותיך. הוא התקשר אליך שוב ושוב לאמריקה, אך כל הזמן היתה 'שיחה ממתינה'.

אבא ניסה להתקשר אלי?! מתי?! –

שלוש דקות לפני חצות הלילה בישראל, עניתי. דיוויד שמע והתחלחל כולו. באותן דקות הוא היה עסוק בשיחת טלפון עם סוחר היהלומים, והתווכח עימו על המחיר... פתאום הוא תפס מה שקרה. בזמן הקריטי הוא היה עסוק בביזנס, ולא העלה על דעתו את עצמת הרגעים האלה עבורו.

ואז הוציא מכיסו יהלום ענק ומסנוור ובזעם עצור השליכו ארצה. דמעות עמדו בעיניו. הוא רכן על גופו של אביו המת וזעק: "טאטיל'ע, אילו הייתי יודע שאתה ממתין לי בטלפון לשיחה אחרונה, הייתי זורק את היהלום הצידה, ומשוחח עמך ונפרד ממך לנצח, אבא", מירר בבכי, "תשיר לי שירים על אהבת תורה ויראת שמים, אותם שירים שהיית שר לי בבית, בליל שבת קודש ליד השולחן. תשיר, אבא, בבקשה, אני מתחנן. רק פעם אחת, אבא, הרי אתה עבורי היהלום היקר בעולם".

אך מאוחר מדי... אבא כבר לא ניגן.

* * *

תפילת נעילה סוגרת את 'חלון ההזדמנויות' של ארבעים ימי הסליחות והרחמים. עברנו את ראש השנה, איננו יודעים מה נגזר עלינו. נותנים לנו את עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. יש לנו שבוע להוכיח את רצינותנו. עלינו לנצל את ההזדמנות ולזעוק לבורא עולם: אבא, אנחנו שבים הביתה, אנו רוצים להתפייס עימך, אנו מקבלים מחדש ובשמחה את עול המצוות. פתח לנו שער בעת נעילת שער!

מובטח לנו, שאם נבקש באמת ובתמים, ייפתח השער לרווחה והשמש תזרח לנו. נצא ביום כיפורים זה זכים וטהורים מכל רבב.