היו לי שני ידידים שחלו במחלה הקשה. לאחד 'נתנו' הרופאים שנתיים. הוא חי עוד 5 שנים נוספות. כמו שהכרתי אותו, זה היה כדי לעשות לרופאים 'דווקא'. להראות להם שהם לא בעלי הבית כאן.

לשני קצבו המומחים שלוש שנים. היה זה לפני למעלה מ-20 שנה. הוא עדיין פה, חלק מהרופאים שלו כבר לא. טוב נו, הוא בוגר יחידה מובחרת, הוא יודע להילחם.

שניהם יהודים החרדים רק לדבר ד', ולא לאף דבר אחר.

כשהתבוננתי בסיפורם של ידידי ז"ל, ומכרי יבדל לחיים טובים, הבנתי - "האמונה מנצחת כל סטטיסטיקה".

שבוע שני למלחמה. מלחמה בה כבר הבנו ש'גורלנו לא בידינו – גורלנו בידו'. איזו יד? זו היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ומשם בכל אויבינו כל הדורות כולם. אלו שהצליחו לפגע בנו, לרצוח בנו, לטבוח ולשרוף, אך לבסוף – כאמרתו של פילוסוף ידוע – 'הלפיד שלהם שרף אותם עצמם'.

וכפי שהגדרתי בעבר – "אנו - כאן. אויבנו - במוזיאון".

גורלנו לא בידנו. ילדינו, כן. כך גזרה ההנהגה האלוקית, שהורים יגדלו את ילדיהם. איך מגדלים ילדים בימים טרופים כאלו באופן שפוי?

הרי מצבנו היה בתחילה בעיקר עצב, וכעת הוא בעיקר פחד.

לא נעים, מאד לא נעים לומר, אבל הפחד הגדול הוא לא רק מהאסונות העצומים שקרו, הפחד הוא בעיקר בשל חוסר האונים. ומה לא נעים בזה? העובדה שהמקור המרכזי לחוסר האונים הוא הכשל הגדול של כוחות הביטחון.

הרי אם היינו יודעים שארגון קיקיוני בן 2,000 לוחמים פגע וברח, היינו עצובים, לא היינו פוחדים. היינו עצובים בגלל מה שקרה, אבל לא היינו פוחדים, כי ארגון עם 2,000 לוחמים הוא משהו שכוחות הביטחון מחסלים לצמיתות, בשבוע. אבל כשמדובר בארגון גדול, עם ארסנל נשק מרשים, בונקרים תת קרקעיים, ובעיקר עם גב של איראן ואיום ממשי של חיזבאללה, שהוא כבר צבא לכל דבר, זה מפחיד.

ובעיקר כשכוחות הביטחון מעדו בשלב א' ומי ערב שהם לא ימעדו בשלב ב'?

כל זה נכון כשההגנה היא חומרית אבל כשההגנה היא רוחנית, היא נצחית. את המסר הזה נעביר לילדים. הצבא כשל? גופי המודיעין נמנמו? גדר המערכת קרסה? זה יהיה הרגע בו נכריז באוזני הילדים: 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל'.

לפני למעלה מ-20 שנה, נערך עבור המכר בוגר היחידה המובחרת עליו סיפרתי קודם, כינוס חיזוק עצום. באירוע השתתפו מאות חבריו של יוסי [שם בדוי] משייטת  13 לצד תלמידיו בבית הספר לאומנויות לחימה שהקים, ואיתם החברים החדשים מעולם התשובה. לאחר שסיימתי לדבר, עלו לבמה שניים מחבריו, וכל אחד מהם סיפר איך חתן השמחה הציל את חייוכשהוא איבד הכרה מתחת למים, חיפשו אותו שעות עד לחשיכה, הודיעו ש'החיפושים ימשכו עם עלות השחר', כשהכוונה היא כמובן חיפושים אחרי הגופה. יוסי חירף את נפשו, נכנס ושלף אותם. אחד הדוברים חבש כובע שכיסה קרקפת המגולה בשל שיער שנשר, כפי שקרה לרבים מבוגרי הקומנדו הימי שצללו בנחל קישון הרעיל, וחלו במחלה. כשהוא סיים לדבר הוא אמר: "יוסי ואני באותו מצב. שנינו חולים. ההבדל הוא שליוסי יש עם מי לדבר, ולי אין".

יצאתי משם מהורהר, וחשבתי – אדם מחפש יציבות. כלכלית. משפחתית. חברתית. ליוסי היה הכל. הוא היה מרושת מאד, עם משפחה מיוחדת, מצב כלכלי יציב, ופתאום הגיעה המחלה. הוא הספיק לפני כן לחזור בתשובה. במצב כזה ובמחלה כזו, כל יציבות היא תמיכה מקומית. יציבות אלוקית היא תמיכה תמידית.

"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, אשרי שקל יעקב בעזרו".  הבוטח באדם בוטח בגורם מוגבל וזמני, הבוטח בד' בוטח בגורם לא מוגבל, ונצחי.

הימים הללו הם הזדמנות למלא את הבית באמונה. ימים בהם נשליך את ביטחוננו רק בד' האחד והיחיד, ללא שיתוף, ללא חיבור לכוחות פיזיים, שאינם אלא אמצעי. כשברצות ד' במלחמת ששת הימים עם קטן ומבוהל ינצח מאות אלפי צמאי דם חזקים, וברצותו, במלחמת יום הכיפורים ועם הצבא השישי בעוצמתו בעולם, ר"ל. להיפך.

כשיודעים מה הבעיה, יודעים מה הפתרון.

כשטועים באבחון הבעיה טועים באבחון הפתרון.

עד עכשיו היה – 'צה"ל במוכנות מלאה'.

מעתה אמור – 'ד' ילחם לכם ואתם תחרישון'.

ובתפילת "חרבם תבוא בליבם וקשתותם תישברנה", ניוושע תשועת עולמים, אמן.