הדאגה המוגזמת, כאמור, גורמת נזקים רבים. בראש ובראשונה, היא מכלה את כל משאביו הרגשיים של האדם: במקום להשקיע את האנרגיה שלו, את המחשבות שלו, את המעשים שלו, בקידום מטרות שחשובות לו באמת – האדם משקיע את כל האנרגיה הרגשית שלו בדאגות ובמחשבות על העתיד ועל מה שעלול לקרות. הוא אינו מוצא אפילו רגע אחד של שלוה, משום שהדאגות מכלות כל חלקה טובה בחייו.

אולם מעבר לכך, הדאגות משתלטות על תחומים רבים בחייו של האדם, ודוחקות הצידה נושאים שונים וחשובים ביותר. לדוגמה: את הקשרים הבין-אישיים.

נקח לדוגמה הורים, שאוהבים את ילדיהם. אהבה זו עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: הם יכולים לספק את צרכיהם בעין טובה, הם יכולים להקשיב להם ולהעניק להם את התחושה שהם עומדים לצידם, הם יכולים להפגין התעניינות במה שמתרחש בחייהם של הילדים, ועוד. אולם קורה לא פעם, שההורים כל כך מרוכזים ב'לדאוג' לילדים – עד שה'דאגה' הזו מאפילה על כל שאר התפקידים שעל ההורים למלא בחייהם ובעולמם של ילדיהם...

כלומר: כאשר הילדים מספרים על חוויות, על אירועים, על רגשות – ההורים אינם יכולים להתחבר אליהם. הגשר נוצר – כאשר הילדים מספרים על קשיים, על בעיות או על חששות... שם – מתגייסים ההורים 'לדאוג' להם, ומשקיעים בכך אנרגיה מרובה. הם הרי באמת אוהבים את הילדים שלהם, ובאמת אכפת להם ממנו! אבל הם מביאים את האהבה הזו לידי ביטוי בדרך אחת ויחידה: בדאגה...

הבעיה היא, שעם הזמן – הילדים גדלים, וכבר יכולים לדאוג לעצמם... הם כבר אינם זקוקים להורים ש'ידאגו' להם... אילו הקשר בינם ובין הוריהם היה מבוסס ומושתת על הקשבה, על התעניינות, על אכפתיות – הרי שהקשר היה יכול להחזיק מעמד גם לאחר שהילדים כבר עומדים על רגליהם שלהם בעצמאות ודואגים לעצמם היטב. אולם כאשר הקשר מבוסס ומושתת על 'דאגה' – הרי שברגע שבו הילדים יכולים לדאוג לעצמם הקשר נהפך ל'מיותר', והילדים אינם מוצאים בו כל ערך.

וכאן המקום לציין, כי לפעמים הגישה הזו, של ביסוס התקשורת והקשר עם הילדים על 'דאגה' לשלומם – נובעת מרצונם של ההורים להביא לידי ביטוי את העצמאות שלהם באמצעות היכולת לדאוג לאחרים. ב'דאגה' הזו הם כביכול מכריזים ואומרים: אנחנו כבר לא ילדים קטנים שזקוקים שידאגו לנו, אלא להיפך: אנו כבר יכולים 'לדאוג' לאחרים, אנו בוגרים ואחראיים... ובכל זאת, ההרגל הזה, לבסס את הקשר על 'דאגה' – משתרש, יוצר 'אמונה', ומחזק את התפיסה, כי הקשר בין ההורים לילדים מבוסס על 'דאגה', ובהעדרה – אין בו צורך...

ומכאן, לשלב הבא: כאשר הילדים גדלים עם התחושה, שה'דאגה' היא הקרקע היציבה המעניקה חום ואהבה, היא הקרקע היוצרת 'תקשורת', וכן הלאה – הם מתרגלים לחשוב על ה'דאגה' ולתפוס אותה כחלק בלתי נפרד מהזהות האישית שלהם. כלומר: אם דואגים לי – משמע: אני קיים, אך אם אני דואג לאחרים, הרי שאני נמצא ונוכח.

ה'דאגה' נתפסת, איפוא, אצל הילדים כמציאות ההכרחית לשם היציבות הנפשית, ומכאן ואילך, הם עלולים לחפש ולאתר 'דאגות' שונות בחיי היום יום שלהם, מתוך תחושה והנחה, כי קיומן של 'דאגות' אלו, מבטא את קיומם שלהם. ובינינו? אין קל יותר מאשר למצוא 'דאגות' בחיים השוטפים... כל אחד מאתנו, אם יביט סביבו – יוכל למצוא תחומים, שבהם יש מקום לדאגה! כאשר הילדים מתרגלים 'לחפש' את הדאגות – הם ימצאו אותן כל אימת שירצו בכך, והשלכות הדבר על חייהם העתידיים – עלולות להיות הרסניות!

במקרים רבים נובעת דאגנות היתר, מהפחד של האדם להתקדם בחיים. אנשים רבים מרגישים בתקופות מסויימות בחייהם 'פחד גבהים'... הם מפחדים לעזוב את המקום הבסיסי והפשוט בו הם חיים, ולהתקדם למקומות גבוהים, מוצלחים ופוריים יותר. הפחד הזה, כשלעצמו – אינו נורא: ניתן להתמודד מולו, להתגבר עליו ולפרוץ את החומות שהוא יוצר. אבל לפעמים, במקום לעשות זאת, נוח לאדם להסתתר מאחורי הדאגות...

במקום לומר לעצמו: "אני מפחד להתקדם בחיים, ולהתמודד עם הפחד הזה" – הוא אומר לעצמו: "אני חושש להתקדם, משום שההתקדמות הזו עלולה להיות מסוכנת מבחינה כזו או אחרת". או: "אני חושש להתקדם, משום שאני מפחד שההתקדמות הזו תהיה כרוכה בקושי רב מדי, או שההתקדמות הזו הינה מעבר ליכולותי". כך או כך, אותו אדם, במקום להתקדם בחיים – עסוק בדאגות! הוא אמנם חוסך לעצמו את ההתמודדות מול הפחד להתקדם, אבל בסופו של דבר – הוא נשאר 'תקוע' באותו מקום מבלי להתקדם אף פעם...

לדוגמה: אדם שמאוכזב מחיי הנישואין שלו – עשוי להחליט לחולל שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו, או לפנות לעזרה מקצועית מתאימה. כל אחת מהאפשרויות הללו – גורמת לפחד מפני הבלתי נודע. ולכן, הרבה יותר קל לאותו אדם להסתתר מאחורי שורה של דאגות, ולהסביר לעצמו, כי הוא אינו מנסה להתחיל בתהליך שיוביל לשיפור המערכת הזוגית – משום שהוא דואג שמא יכשל, או שמא הוא יגרום לציפיות שאותן לא יוכל להגשים, וכן הלאה.

הדאגות גם מעייפות את האדם במידה כה רבה, עד שהוא אינו פנוי לחולל שינוי כלשהו בחייו. כל שינוי – דורש אנרגיה ומשאבים רגשיים, ואם המשאבים הללו מבוזבזים על 'דאגות' למיניהן – הרי שהאדם נשאר בלי כח ויכולת להתמודד עם האתגרים שתהליך השינוי מציב בפניו. לכן הוא ימשיך לדאוג לאורך ימים ושנים, ולעולם לא יצליח לחולל שינוי מהותי וחיובי בחייו!