דאגות הינן תופעה. תופעה מצויה, שאנו מתרגלים אליה, נסחפים אחריה, ומאמינים שאנו פועלים בצורה הגיונית ונכונה. האם זה אמנם כך? הבה ונבחן את הדברים במשקפיים אובייקטיביות...

הדאגות שלנו, בדרך כלל, אינן חסרות בסיס. יש להן יסוד מסויים, והן, למעשה, משקפות חשש מפני מצב שעלול להגיע. עד כאן, הכל הגיוני... הבעיה, מתחילה במינון...

שכן בדרך כלל, כאשר אנו דואגים מפני תרחיש מסויים, מדובר בתרחיש שיש לו אחוז מסויים של התממשות. לדוגמה: אדם מתלבט האם להתחיל ללמוד מקצוע מסויים, או נושא מסויים. אם הוא יבחן באופן אובייקטיבי את סיכויי ההצלחה שלו, הוא יגיע למסקנה, כי ישנם שמונים אחוזים שיצליח, ועשרים אחוזים שיכשל. בשיקול הגיוני, מדובר בצעד נכון: סיכויי ההצלחה עולים באופן משמעותי על סיכויי הכשלון!

ובכל זאת, כאן, נכנסות לתמונה הדאגות... הדאגות, גורמות לאותו אדם להעניק משקל רב יותר לעשרים אחוזי הכשלון, לעומת שמונים אחוזי ההצלחה... כך, הוא אומר לעצמו: "מי אמר שאצליח? אולי זה יהיה קשה מדי? אולי לא אעמוד במטלות? ואולי בכלל, הלימודים הללו לא יהיו יעילים מבחינתי?". וכך, במקום להגיע לתוצאה ההגיונית והמתבקשת, ולצאת לדרך – הוא ממשיך לדשדש ונמנע מקבלת ההחלטה הנכונה.

נדגיש: ההתלבטות כשלעצמה חיובית. שיקול הדעת הינו תהליך נכון, ראוי, ואפילו מתחייב. הבעיה אינה ב'התלבטות', אלא באופן קבלת ההחלטות. כאשר הדאגה מפני עשרים אחוזי הכשלון, גורמת לאדם להמנע מלעשות את הצעד, למרות שמונים אחוזי ההצלחה – מדובר בבלם משמעותי העלול לעכב את התקדמותו. משום שבמקום לקבל החלטה ולהתחיל להכין את עצמו לקראת מימוש ההחלטה הזו – הוא עסוק בדאגות, אשר גורמות לו 'לגרור רגליים' ולא לעשות מאומה.

הדאגות פוגעות ביצירתיות של האדם, ביכולת שלו ליזום ולפעול ביעילות. במקום להתמקד בעשיה, בהתקדמות – הוא משועבד לדאגות, ש'תוקעות' אותו ומעכבות אותו מלפרוץ קדימה. למעשה, הוא משועבד לאופציות השליליות בחייו, במקום להתמקד בפוטנציאל העצום שפרוס בפניו. אמנם הוא יכול לראות את האופציות החיוביות מרחוק, באופק, אולם הדאגות מעכירות את שדה הראיה וגורמות לו להתמקד בצדדים השליליים.

וכפי שאמרנו: הבעיה אינה עם החששות, שלפעמים מוצדקים כשלעצמם... הבעיה הינה בכך שהאדם מעניק משקל רב מדי, לאחוזים מעטים מדי - הוא מחליט מראש שהכל יהיה שלילי ורע, הכשלון מבחינתו צפוי וידוע, ולכן – הוא נמנע מליצור ולפעול מלכתחילה, והוא מרגיש איך הוא ממש 'ננעל' ו'נחסם' מלהצליח.

בעיה נוספת שגורמת לאדם לדאגנות יתר הינה החשדנות. רבותינו, כבר לימדו אותנו את הכלל: 'כבדהו – וחשדהו' (דרך ארץ רבה, פרק ה). החשד, במקום בו הוא ראוי – אינו מיותר, ולפעמים הוא יכול להציל את האדם מפגיעה העלולה להתרגש עליו מצידם של אנשים בלתי מהוגנים. אולם חשדנות יתר – כבר מגבילה את האדם עצמו ופוגעת ביכולתו לפעול וליצור.

לפעמים יש בתוככי ליבו של האדם אמונה, שאם יפסיק לחשוד ולחשוש מפני ניצול אפשרי מצד הסביבה – הוא ימצא את עצמו מנוצל, ומשום כך, הוא מקפיד לעמוד על המשמר תדיר. אולם זה המקום לעצור לרגע, לבחון את החשדנות הזו, ולבדוק: האם היא אכן מוצדקת? האם יש מקום לחשד או לחשש – או שמא מדובר בהפרזה? כי כאשר החשדות מוגזמים ואובססיבים – הם אינם משרתים את האדם, אלא להיפך: תוקעים ומגבילים אותו.

גם בנושא זה, יכולים אנו להמליץ את דבריו של בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו, שכתב שחלק מחובת ה'זהירות' המוטלת על האדם – הינה: להזהר שלא להזהר יותר מדי... שכן אמנם הזהירות ראויה היא ותועלתית, אולם במקום בו היא נהפכת לאובססיבית ולמוגזמת – היא כבר אינה מביאה תועלת אלא נזק בלבד. והוא הדין גם באשר לחשדנות, שהיא למעשה אופן של 'זהירות': החשדנות, במידה – חיובית; אולם ההפרזה בה – עלולה לפגוע בראש ובראשונה באדם עצמו!

ואמנם, כבר כתב הסטייפלער (מופיע בעצות והדרכות מכתבי בעל הקהילות יעקב), כי דרך הזהירות המופלגת, החששות הרבים והדאגות המופרזות – אינה דרך היהדות, אלא תוצאה של 'עיוות הנפש וחולי הרוח'. לאמור: אין זו זהירות תקינה, בריאה, אשר יש לשבחה ולעודדה – אלא להיפך: מדובר בזהירות הרסנית, המעכבת את תהליך צמיחתו של האדם בכל המישורים.