הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בעל שו"ת שרידי אש מספר שבימים שלמד בישיבת סלבודקא, מתוך שקיעותו בלימוד התורה היה לפעמים שוכח להתפלל תפילת מנחה. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם הבעיה, והוא פנה לרבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל מתלמידי רבי ישראל מסלנט זצ"ל, ושטח בפניו את מצוקתו. וכך הוא מספר במכתב ששלח לר' דב כ"ץ (מחבר הספרים 'תנועת המוסר'):

"פעם אחת שאלתי אותו (את ר' נפתלי) לתת לי עצה וסגולה נגד השכחה. מה אתה שוכח? שאלני. עניתי: אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה. נעץ בי שתי עינים תמהות ומבטו היה כל כך איום ואמר בחרדה: לגמרי שוכח אתה להתפלל או רק בצבור אתה שוכח להתפלל? מרוב פחד ממבטו החודר מיהרתי לענות: אני רק שוכח להתפלל בצבור... נרגע קצת ואמר: שעבד עצמך להתפלל תמיד בישיבה.

באתי והתוודיתי בפני ה'סבא' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל – הסבא מסלבודקא) על כך. גער בי ה'סבא' ואמר לי: שקרן! הונית דעתו של אדם גדול וצדיק, לך לר' נפתלי והודה על האמת. סירבתי בכל עוז מרוב פחד... אבל ה'סבא' גזר עלי שבאם לא אציית לו, אסור לי לדרוס על מפתן ביתו.

קיבלתי את גזירתו ונכנעתי בפני ה'סבא' והלכתי לר' נפתלי אמסטרדם ככלי מלא בושה. ההליכה עד ה'קלויז' (בית מדרש) של  ר' נפתלי הייתה ארוכה מהלך של שעות רבות בדרך מושלגת. בטרם הגעתי סמוך לפתח ביתו השיגני תלמיד מהישיבה ובפיו בקשתו של ה'סבא' שאחזור מיד. אמרתי לו: המתן עד שאכנס אם כבר הגעתי עד הלום. אמר לי: לא, ה'סבא' ביקש שתיכף ומיד תחזור. קיימתי את רצונו וחזרתי. כשבאתי אל ה'סבא' אמר לי: לא רציתי לגרום לך בושת פנים רק רציתי לנקותך ולעקור ממך את זוהמת השקר, ומכיון שראיתי שהיית מוכן במסירות נפש אזי די בזאת".

נזכרתי בסיפורו של בעל השרידי אש בגלל עקידת יצחק עליה אנחנו קוראים בפרשת השבוע. עקידת יצחק מבטאת את הרצון ושלמות להקריב את הדבר היקר לך יותר מכל, למען מטרה נעלה – עבודת ה' ועשיית רצונו. בכל הדורות אנשים נדרשו ל'עקידת יצחק' הפרטית שלהם, ועמדו בה בגבורה. אך לא חכמה לדבר על ה'גבורה' בה אחרים עמדו, אם לא נדרשת לה.

לכן אני רוצה לדבר דווקא על 'חלקו' של הקב"ה בעקידת יצחק. הקב"ה ביקש מאברהם לעקוד את בנו יחידו, לאבד את הילד היקר לו עד... הרגע שלפני. הקב"ה לא רצה את יצחק כקורבן. הקב"ה ביקש רק את ליבו ורצונו של אברהם. אברהם לא היה יכול להגיע לקרבת אלוקים, לשעבוד מוחלט של כל נפשו, לכניעה שלו בשמחה לרצון הבורא - מבלי להגיע לרגע הזה, של עקידת בנו על המזבח...

זהו! כעת, כשהוא הגיע לדרגה הזו, לא צריך עוד את הקורבן. ה'קורבן' האמתי הוא הלב שלנו. והתובנה האולי כל כך פשוטה הזו, חדרה בי דווקא כשקראתי על מעשהו של ה'סבא'. לשלוח את הרב יחיאל יעקב וינברג עד סמוך לדלתו של רבי נפתלי, כדי ליישר את לבו, ולהכינו להתוודות על האמת... זהו! עכשיו כבר לא צריך לבייש אותו. הלב כבר נמצא במקום אחר, במעמד אחר. ההוכחה שזה הצליח, היא, שאחרי שסירב הרב וינברג ללכת לרבי נפתלי מרוב יראתו, כעת, כשהוא כבר סמוך לביתו, לא רוצה הוא לחזור. 'חבל. כבר הגעתי. תן לי רק לבצע את המשימה'. אך האמת היא, שהביצוע לא חשוב, אלא הלב. וכשהגיע הלב לשלמותו, וטוהר מ'זוהמת השקר', לא צריך עוד לבייש.

בדומה לכך, לפעמים הקב"ה מטלטל אותנו כדי להזהיר, כדי להוכיח... הוא מביא אותנו קרוב ממש אל הסכנה... שנרגיש את הפחד, נהרהר בתשובה... ברוך ה', אנחנו יוצאים מהסכנה. אך השאלה היא, מה אנחנו עושים עם אותה נורת אזהרה? מה אנחנו עושים את אותו "כמעט טיל שנפל עלינו" או "כמעט מחבל שפגע בנו"?! האם אנחנו מבינים את הרמז?

ועוד תובנה לחיים הפשוטים... זה קרה לפני כמה שנים. מרחוק ראיתי את אחד מילדיי בגיל חינוך ויותר נוטל ידיים 'בערך'. יכולתי להתקרב ו"להוכיח לו באותות ובמופתים" שרוב כפות ידיו יבשות. אבל בחרתי להישאר מרחוק. "ראיתי מרחוק שלא נטלת ידיים כמו שצריך", אמרתי לו, ועמדתי על כך שייטול את ידיו בשנית.

 כדי להגיע למטרה, להשיג את הלב - אין צורך להקריב את הקורבן, ואין צורך לבייש. מספיק רק 'כמעט'...