'תפילה' ו'ילדים קטנים', הן שתי אמירות מדוברות מאד בימים קשים אלו.

תפילה, שהיא כידוע בהיפוך אותיות 'פתילה' מלשון חיבור, היא הדבר הראשון והאחרון שאמור לעמוד לעינינו תמיד. למעשה היא עומדת לעינינו בעיקר בזמני מצוקה, מפני ש'רווחה יוצרת ניתוק ומצוקה יוצרת חיבור'. זה התחיל בימות "וישמן ישורון ויבעט", וממשיך עד ימינו.

דרגת "כגמול עלי אמו" מופיעה אצל מעטים ביומיום, אצל רבים בזמני קושי, ואצל כולנו בזמני מלחמה.

תוך כדי שאני מדבר אתכם, אני יושב בבית המדרש בירושלים, העיר כנראה המוגנת ביותר בארץ, שעד לפני רגע לא נזרק אליה טיל אחד, ולפתע, נשמע פיצוץ אדיר שכדוגמתו לא שמעתי, וכדוגמתו לא מפסיקים לשמוע אחינו יושבי הגבולות.

מתברר שזה ירוט.

אני מניח שתפילת ערבית שתערך בעוד כשעה תהיה מעט יותר בכוונה.

ילדים קטנים מצויים במרכז האירועים בימים אלו.

כשהמיירט התפוצץ כאן מעל ראשנו, נבהלנו כולנו. רבבות ילדים מבוהלים עד מוות בצפון ובדרום, פוחדים יותר. ילדי הגבול חוו דברים נוראים, באופן שמחבר אותנו לקשות שבקינות, אותן כנראה גם אנחנו ראינו עד עתה כהיסטוריה בלבד.

ילדים חטופים בעזה – לא נתפס. אינני כותב שהלב נקרע, מפני שלמרות שאינני חשוף לכל הזוועות, פשוט כי אינני מחובר תקשורתית, אני מבין פחות או יותר מה קרה. וכל הביטויים החריפים שייכים למחלקת הזוועות של המבוגרים, ואלו זוועות נוראיות.

ילדים חטופים בעזה הם מצב שמצריך המצאה של שפה חדשה, מפני שבכל פעם בה אני נזכר בזה אני מתכווץ באימה.

הביטוי היחיד שאולי ניתן לומר, הוא הביטוי שכולנו, אנשי 'ערכים', אמרנו. סליחה, מלמלנו. זה היה במסגרת סיור במחנות המוות בפולין כשנכנסנו לאושוויץ-בירקנאו. לא דיברנו מילה, רק מלמלנו, 'לא יאומן, לא יאומן'. את זה אומרים כשנגמרות המילים.

החיבור בין ילדים לתפילה הוא החיבור המתאים ביותר בימים אלו.

איפה  החיבור של הילדים שלנו לתפילה?

יש הורים שרוצים לשמר בית רגוע, וחשים שהדגשת יתר של הצורך בתפילה תפגע בשלוותם של הילדים.

בבתים כאלו יאמרו ההורים לילדים בעדינות, שאנו מחויבים להתחבר ולהזדהות עם אחינו הנתונים בצרה ובשבייה, ולכן כל אחד יבחר לעצמו פרקי תהילים שירצה לומר. עד גיל 10 פרק ליום, עד הבר/בת מצוה עד שלושה פרקים, וכן הלאה. בגילאים גדולים יותר נציע להם לבחור כמה ומה שהם רוצים, בלי צורך לעדכן.

בתים בהם גמרו מזמן לחלק את התהילים היומי וסיימו עשרה ספרים, לא קשורים למאמר זה.

אם ילד לא רוצה לומר, מסיבות נפשיות או עצלניות, פטור. איננו כופים בגילאים צעירים דברים שבקדושה, שאינם מצווה או עבירה רשמית ומוגדרת. וגם אז, משדלים ולוחצים בנעימות. לילדים כאלו נציע להוסיף תפילה קטנה לפני או אחרי שחרית, בת פרק אחד ידוע, 'אשא עיני' למשל, בתוספת תפילת 'אחינו כל בית ישראל'.

ואם רק נצליח להחדיר בהם בהתאמה לתפיסתם הצעירה שזקוקה לתזכורות קלילות, שתפילה היא בראשי תיבות – 'תרופת פלא ייחודית לכל הבעיות', והם יפנימו זאת באמת, זה כבר יהיה נחמד.

'סיום' הוא תמיד אירוע מרגש בסוף לימוד. אולי אם נחליט על תהילים משפחתי, אותו נסיים אחת לשבוע עד תום המלחמה, כשהקטנים משתתפים באופן סמלי בתפילה, ובאופן פעיל יותר באכילת מעט ממתקים שיחולקו בסוף האירוע, ניצור אצלם 'התניה חיובית' לתהילים.

ילד שיגיע כבר בגיל צעיר לחיבור  כ ל ש ה ו א  לתפילה, יגדל יציב יותר, אמפתי יותר, והחשוב מכל, מאמין יותר ומחובר לד' יותר.

ואני תפילתי... ענני באמת ישעך, אמן.