הם ישבו דקות ארוכות ליד המסכים הגדולים, שכל מה שהופיע עליהם היו נקודות שנעו במסך מצד לצד, בתנועות שונות. כל הנקודות היו בגוון הסגול-כחול, אבל מיעוט מתוכם היו בצבע כחול מובהק. כל מה שהתבקשו הנסיינים הוא, לציין כמה נקודות כחולות יש בכל מסך מתחלף, או כמה אחוזים מתוך הנקודות הן כחולות באופן מובהק.

בהתחלה הייתה המשימה ברורה וקלה מאוד. היו כשלושים נקודות כחולות שנעו במסך, אבל ככל שהתחלפו התמונות במצגת, הנקודות הכחולות הלכו והתמעטו.

כשאתם יושבים זמן ארוך מול נקודות סגולות וכחולות בגוונים שונים, שאם לומר את האמת, מאד דומות, אתם נוטים להסתבך. גם הנסיינים קצת הסתבכו, אף על פי שהנקודות הכחולות התמעטו באופן קיצוני, רובם המשיכו לדווח שהם מבחינים בכשלושים נקודות בכל מסך. היו רגעים שעל המסך הופיעו רק חמש או שבע נקודות, ועדיין, נקודות סגולות בגוונים שונים דווחו כנקודות כחולות. מה שלא קרה במסכים הראשונים. סגול היה סגול, גם אם היה בגוון שקרוב לכחול.

מתברר שאדם שראה שלושים נקודות כחולות זמן מה על המסך, נוטה לקבע את המציאות הזו. גם אם המציאות תשתנה, הוא עדיין יהיה בטוח שהמצב נותר כמו שהיה. הוא יפרש את צבען של הנקודות הסגולות כנקודות כחולות, כדי לאשר את התפיסה שלו.

כשהנושא הוא 'נקודות סגולות או כחולות', העניין באמת לא מאוד משנה. אבל כשמעתיקים את המחקר לחיים עצמם, אנחנו בבעיה רצינית. נדמה שלאדם, באופן כללי, ולכל אחד מאתנו, באופן פרטי, יש נטייה להתאים את המציאות בה אנחנו מבחינים - לתפיסה הראשונית שלנו, גם אם באמת, בזמן שחלף, המציאות בינתיים השתנתה.

תוצאות המחקר הזה חוזרות על עצמן גם כשמתשאלים אנשים שחוו טראומה או שמחה גדולה, האם רמת האושר שלהם השתנתה. מתברר שגם אם תזכה בלוטו, אמנם תהיה מאושר מאד לאורך כמה שבועות; אבל אם בטבע שלך אתה אדם מדוכדך, בחלוף הזמן ישוב אליך מצב הרוח הירוד, אפילו אם עדיין יישארו לך כמה מיליונים בחשבון הבנק. אנשים שחוו תאונה שלוותה בפגיעות בלתי הפיכות, כמו קטיעת גפיים וכדומה, דיווחו שאכן מצב הרוח שלהם יורד, אבל אחרי תקופה קצרה הם שבו לחוות את אותה תחושת האושר שהייתה להם קודם.

אם אתם רגילים לשלושים נקודות כחולות, או לאושר ברמה מסוימת, אתם תצפו לראות אותן שוב, ותשובו לרמת האושר שאתם מכירים. וגם אם באמת המציאות התחלפה, אתם 'תשנו' אותה, או יותר נכון, תחשבו שהיא שונה, ותתאימו אותה למה שאתם רגילים לראות. החוקרים קוראים למצב הזה 'תרמוסטט האושר'. לכל אדם יש תרמוסטט כזה, איתו הוא נולד, או אליו הוא חונך. האדם תמיד יחזור לאותה הנקודה שהתרמוסטט שלו מכוון אליה. התפקיד שלנו הוא לשנות את אותה הנקודה. להגביר את האושר שלנו, על ידי ביטחון בבורא, באהבתו ובהשגחתו התמידית עלינו.

ההנחה הזו סותרת את הגישה המודרנית, שסוברת שאם המציאות תהיה טובה יותר, אם נהיה בריאים יותר ועשירים יותר... נהיה גם מאושרים יותר. אך האמת שונה בתכלית. מי שלא מאושר כשאין לו כסף, גם כשיהיה לו כסף בשפע, הוא יחפש את הבעיות במקום אחר. כי תרמוסטט האושר שלו צריך להתאפס על המקום הקבוע שלו. אדרבא, החיים הנוחים יותר הופכים אותנו למפונקים יותר, שרואים בבעיה קטנה בעיה גדולה. כי את ה'בעיה הגדולה' נחפש בכל מקרה. וגם אם אין על המסך נקודות כחולות, אנחנו נחליט שהסגולות הן כאלה.

אבל לא בגלל התובנות הללו, סיפרתי לכם על הנקודות הכחולות ועל תרמוסטט האושר.

לפני המלחמה, עם ישראל בארץ ישראל חווה תקופה ארוכה של קיטוב, ריחוק, מאבקים, ואפילו שנאה בין חלקים שונים בעם. נראה היה כי דבר כבר לא יוכל לאחות את הקרעים, ולאחד בין פלגי העם השסוע והזועם. אבל אז, בלי הזמנה מראש, מחבלי החמאס יימח שמם פרעו בבני עמנו, המלחמה פרצה, וכולם התאחדו.

גדרות הריחוק נפרצו, והקרח נמס. אם חילונית באה לנחם אם חרדית. קיבוצניק חיבק מתנדב חרדי שבא לקיים חסד של אמת. לוחמים חילוניים לצד דתיים וחרדים, משתפים פעולה למען הניצחון. פתאום כולם חשים את האחדות, את היותנו עם אחד מאוחד.

התחושה היא שבא לך לחבק כל יהודי שאתה פוגש, כי הוא פשוט חלק ממך. כי יש מישהו שרוצה להשמיד את שנינו, כי אנחנו בני אותו עם. אם היינו מודדים כעת את האחדות בינינו, בעם ישראל ב'מד אחדות', סביר להניח שהוא היה מתפוצץ.

יחלוף עוד זמן... מקווה שלא רב, רעשי התותחים ישקטו, מטוסי הקרב ינוחו בשדה, והלוחמים ישובו כל אחד לביתו. מי יודע, אולי סוף סוף עזה תהפוך לסינגפור...

האם גם אז נזכור שאנו עם אחד, או שמא תרמוסטט האיבה והשנאה יחזיר אותנו אחורה, לנקודה המוכרת? אולי גם אז, נתעקש לראות את הנקודות הכחולות, שאולי לא באמת קיימות בינינו...?

עכשיו הוא בדיוק הזמן המתאים לחשוב ולפעול, כיצד אנו יכולים לשמר את האחדות ביננו, לפני שהיא מתפוגגת...?

כוחנו תמיד, בכל מצב, באחדותנו.